הקולנוע של דיוויד לינץ' והשפעותיו

הבמאי דייוויד לינץ' שימש עבור צופי קולנוע רבים כשער ראשון לקולנוע אמנותי אשר התרחק מן הזרם המרכזי. סרטיו לא רק נשאו את חותם אישיותו של הבמאי, אלא גם הציגו עולם אשר לא נצמד לְמה שהצופים הורגלו לראות ברוב סרטי הקולנוע ובטלוויזיה. לינץ' עסק במשך כל חייו בסוגים שונים של אמנות, אך הקולנוע, או התמונות הנעות, היה עבורו המדיום בו מצא לא רק הצלחה מסחרית לפרקים, אלא גם זירה לביטוי הטוב ביותר של תפיסת עולמו הייחודית.

הוא נולד ב-1946, והחל ללמוד אמנות ב-1964. משך כמה שנים חיפש את דרכו במסגרת שורה של מוסדות לימוד בארצות הברית, ותקופה קצרה באירופה, ולבסוף השתלב בבית ספר לאמנות בפילדלפיה, שם התחבר לזירת האמנות המקומית. באותה תקופה יצר סרט אנימציה בן דקה - Six Men Getting Sick (Six Times). הסרט הוקרן ב"לופ" בתערוכה של עבודות סטודנטים, וזיכה את לינץ' בפרס שסלל את דרכו לעבודה כבמאי של סרטים ניסיוניים שבהם משולבים קטעי אנימציה וקטעים מצולמים קצרים. תחילה עבד בפילדלפיה, ולאחר שקיבל את אחת המלגות הראשונות של המכון לקולנוע אמריקאי, עבר ללוס אנג'לס. בתוך כך גברה ההכרה באיכות עבודתו.

ב-1972 החל לינץ' לעבוד על סרטו "ראש מחק" (Eraserhead), שנועד במקור להיות סרט באורך של כ-42 דקות, אבל העבודה עליו נמשכה כמה שנים, הן בשל קשיים כלכליים והן עקב משברים בחיים האישיים של לינץ' ושל אנשי הצוות שעבדו עמו בהתנדבות. ב-1977 הוצג הסרט לראשונה, ואף כי ניכר היה שהוא רחוק מן הקולנוע המסחרי, הוא זכה מהר מאוד לקהל אוהדים והפך לסרט פולחן. הדימויים הגרוטסקיים בו שולבו בעלילה פשוטה: פועל פשוט חרֵד מכך שתינוק אמור להיוולד לו ולבת זוג שהוא לא ממש אוהב. הסרט נוגע בטאבו של פחד מהורות וחשש מטיפול בילדים. חלקים רבים בו נראים כסיוט, אך יש בו גם הומור מעוּות ורגעים של שלווה ומוסיקת פופ בתוך האפלה. כל אלה עתידים היו להפוך לסימני ההיכר של לינץ'. הפצתו של הסרט התרחשה ברגע מוצלח, שֶכֵּן תרבות סרטי פולחן שהוקרנו בחצות החלה להתבסס בערים הגדולות, ונוסף על כך התרחב קהל הצופים שהעדיפו סרטי אימה אמנותיים.

החזון הייחודי של הסרט קָסַם למפיק ג'ונתן סנגר, שהפיק יחד עם הקומיקאי מל ברוקס סרט על שהתבסס על סיפורו של אדם בשם ג'ון (או ג'וזף) מריק, שבשל פניו המעוּותים היה בגדר אטרקציה בקרקסים בלונדון במאה ה-19, ובשלב כלשהו פגש רופא שניסה לטפל בו. ייתכן שמה שגרם למפיקים לחשוב על לינץ' כמתאים לפרויקט, וכמי שיבטא הבנה לאנושיות של אדם שחי כחריג ומעורר לעג או אימה משך רוב ימי חייו, היה העיסוק של לינץ' בעיוותים גופניים שניכר ב"ראש מחק". כך או אחרת, הצירוף הזה – לינץ', מפיקים הוליוודיים, צוות שחקנים מקצועי מוערך, תסריט שכתבו כריסטופר דה-וור ואריק ברגרן, והשיכתוב שביצע לינץ' תוך הוספת קטעים מחזונו האישי – היה בגדר חיבור מוצלח בין העולם של לינץ' לבין קולנוע המסחרי והמרגש. ייתכן שכיום "איש הפיל" נצפה פחות מסרטיו האחרים של לינץ', אבל מבחינות רבות הוא עדיין אחד הסרטים המשפיעים שיצר. הצלחתו המסחרית והסיפור הנגיש לא באו על חשבון המגע האישי של הבמאי, אשר בא לידי ביטוי בכמה קטעים סוריאליסטיים במקומות שונים בסרט, ובפסקול המדגיש רעשי רקע. "איש הפיל" קיבל ביקורות טובות, היה הצלחה קופתית, והיה מועמד ל-8 פרסי אוסקר. בזכותו נעשה לינץ' לבמאי נחשק שקיבל הצעות לפרויקטים הוליוודיים גדולים.

 ג'ון הרט באיפור מלא כ"איש הפיל". התמונה באדיבות Park Circus.

בסופו של דבר לקח לינץ' על עצמו לעבד את "חולית" (Dune), ספרו של פרנק הרברט, למסך הגדול. בניגוד לסרטיו האחרים הסכים לינץ' לוותר על השליטה בעריכה הסופית. הוא התחרט על כך אחרי שורה של התנגשויות בינו לבין המפיק דינו לה לורנטיס, מפני שחש כי הסרט אינו תואם את החזון שלו ביחס ליצירה. ייתכן שהפער בין חזונו של המפיק, חזונו של הבמאי, וחומר הגלם הספרותי – סיפור מדע-בדיוני המתמקד בפוליטיקה ובמהלכים חברתיים, ופחות בפסיכולוגיה של הדמויות – תרם לכך שהסרט נפל בין הכיסאות. יש בו לא מעט רגעים של דמיון חזותי מקורי, בשונה מן העיבוד הקרוב יותר לרוח הספר שדני וילנב יצר לפני כמה שנים. למרות החיכוכים בהפקת "חולית" הניב שיתוף הפעולה בין דה לורנטיס ללינץ' סרט נוסף, הפעם בלי התערבות של המפיק, והתוצאה הייתה אחד הסרטים המזוהים ביותר עם לינץ', "קטיפה כחולה" (Blue Velvet). הסופר דייוויד פוסטר וואלאס טען, שמהות הרגעים הייחודיים ללינץ' היא חיבור בין הגרוטסקי לבנאלי, אשר מוקצנים עד הסוף. "קטיפה כחולה" אכן משקף זאת היטב. תחילה נראה בו פרבר אמריקאי שלֵו וצבעוני שנראה כאילו נלקח מפרסומות, אך הפתיחה הזו נקטעת בתמונות של אדם המשקה את גינתו ולוקה בהתקף לב. המצלמה נעה וחושפת את הלכלוך ואת החרקים שבאדמה. בסצינה הבאה, בשדה סמוך, מוצא ג'פרי, בנו של האיש שלקה בלבו, אוזן אנושית כרותה. האוזן הכרותה היא פתח לפרשת פשע, וגם לרצף של דברים לא מובנים.

ג'פרי, תלמיד מכללה צעיר, מדווח על האוזן למשטרה, אבל יוצא לחקור את המקרה בעצמו, בעזרת סינדי, בתו של מפקד המשטרה ותלמידת תיכון. היא בת-עֶשְׂרֶה אמריקאית טיפוסית, אבל היא ניחנה בסקרנות כלפי הדברים אשר מוסתרים ממנה. היא לומדת כי המקרה קשור לאשה בשם דורת'י ואלנס, אשה בעלת שיער שחור, אשר חיה באיזור המסוכן בעיירה, ודלת דירתה היא הכניסה לצד האפל. ג'פרי מסתתר בתוך ארון בדירתה של דורת'י וצופה גם במיניות המגרה שלה וגם בסבל שלה, הנגרם בשל מעורבותה עם קבוצה של פושעים, שבין היתר חטפו את בעלה ואת בנה. מנהיג הכנופיה, פרנק, גם מאיים על דורת'י וגם מנהל איתה מערכת יחסים מינית בעלת אלמנטים של סאדו-מאזוכיזם. ג'פרי נכנס גם הוא למערכת יחסים מינית עם דורת'י, אף כי הוא מתקשה לפרקים להבין את ההעדפות שלה ואת הקשר בין הסבל הממושך שהיא חוֹוה לבין הפורקן המיני הקשור גם לאלימות במהלך האקט עצמו. כל אלו מושכים ומרתיעים את ג'פרי בעת ובעונה אחת.

ככל שהסרט מתקדם, ג'פרי נכנס עמוק יותר לתוך העולם של דורת'י וגם לחבורה של פרנק, אשר כוללת אלמנטים מאיימים גם בגלל השימוש בכוח וגם משום שהוא אינו מסוג למצוא להם הסבר. לצד זאת, הוא מוצא בעולם האפל הזה גם הנאה, כמו שירֵי פופ ורוק מוקדמים המשולבים בפסקול. ג'פרי גם יוצר קשר רומנטי עם סינדי, שעולמה עדיין מעוצב בצבעים צבעוניים ועל פניו טהורים יותר, גם אם ברור שֶיֵש לה משיכה מסוימת לאופל האסור. ג'פרי הוא השער שלה לעולם זה. היא מניחה שמערכת היחסים איתו תהיה רומנטית ומונוגמית, אך תקווה זו מתנפצת בסצינה שבה צועדת דורת'י וולאנס העירומה ברחוב ומדברת מול סינדי על כך שג'פרי "שׂם את המחלה שלו בתוכה". סצינה זו היא גם פתרון לקווי העלילה וההשתלטות של האפל והלא-מובן על השכונה השלֵווה למראית עין.

פיבי אוגוסטין ב"טווין פיקס". התמונה באדיבות סרטי "לב".

"קטיפה כחולה" התקבל בשיח ער ועז, חלקו משבח וחלקו נרתע. אך נראה כי הביקורת, אשר האשימה את לינץ' בחציית גבולות הטעם הטוב ואף בהתאכזרות לשחקניות (למרות שהן טענו כי סביבת העבודה הייתה בטוחה ותומכת), רק תרמה למעמדו של הסרט. בזכותו התבסס גם מעמדו של לינץ' כבמאי החורג מן הקולנוע השיגרתי. ממרחק השנים נראה כי לינץ' לא היה חריג בהצגת עירום או מין על המסך בצורה גראפית יותר ממה שהיה נהוג בקולנוע בתקופה בה גם סרטי נעורים רבים הציגו עירום נשי. ייחודו היה נעוץ בכך שהוא נגע במורכבות של התשוקה, והציג העדפות שונות כמה שאינו בהכרח מופרד מן העולם שומר החוק. מעמדו של לינץ' כבמאי מיוחד רשם שיא בשנת 1990. אז, בתוך שבועות ספורים, שודרה הסדרה "טווין פיקס" (Twin Peaks), שיצר יחד עם מארק פורסט, ברשת הטלוויזיה ABC (פרק הפיילוט שלה נוצר שנה קודם), והסרט "לב פראי" (Wild at Heart) זיכה אותו בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן.

איזבלה רוסליני וקייל מקלאקלן ב"קטיפה כחולה". התמונה באדיבות Park Circus

ב"טווין פיקס" קיים אותו ניגוד בין החזית החיצונית השלֵווה, הצבעונית והמוסדרת לבין הצד האפל של החיים. במרכזה עומדת חקירת רצח של תלמידת תיכון פופולרית, החושפת שורה של רומאנים ומערכות של ניצול מסוגים שונים בעיירה באותו שֵם. זו לא הייתה הסדרה הראשונה ששוּוקה כסדרת איכות, אבל נוכחותה ברשת טלוויזיה מסחרית בשתי העונות הראשונות שלה יכולה להיחשב כנקודת מפנה בטלוויזיה. שולבו בה סוריאליזם לא מוסבר ודחפים אפלים יחד עם ז'אנרים טלוויזיוניים מוּכרים יותר, כגון אופרת סבון או סדרות בילוש. בעקבות הסדרה הופק הסרט "טווין פיקס, אש הולכת איתי", שעלילתו עסקה באירועים שהתרחשו טרם הסדרה. ב-2017 הופק סרט-ההמשך, "טווין פיקס – החזרה", שכמה מבקרים בחרו בו כסרט הטוב ביותר באותה שנה.

הסרט "לב פראי" שביים לינץ' ב-1990 פועל בז'אנר מוּכר אחר – זוגות פושעים במסע בחירה. גיבוריו הם סיילור ולולה, שני אוהבים צעיר שאִמה של לולה מנסה להפריד ביניהם בשלל דרכים, וזהו מבחינתם מסע להגשמת הזוגיות תוך הדגשת האישיות העצמאית והמרדנית של השניים. הקשרים שלהם עם גורמים אפלים אינם הסכנות היחידות שבהן ייתקלו הגיבורים במסעם. לינץ' משלב בסרט איזכורים חוזרים לכמה מיתוסים אמריקאיים, בעיקר המוסיקה של אלביס פרסלי והסרט "הקוסם מארץ עוץ", שמוטיבים מתוכו מופיעים ברבים בסרטיו של לינץ'. כמו בסרטיו הקודמים, האיזכורים הללו משולבים עם היבטים סותרים – אלימות גראפית למדי כבר בפתיחת הסרט, ניצול מיני בתוך המשפחה, ואיום באונס. הסרט נע על התפר שבין אגדה לטרגדיה, בין תמימות רומנטית ילדותית לבין חיי פשע מורכבים המציבים דילמות לא פשוטות, וכל זאת במסע ברחבי דרום ארצות הברית.

אחרי "טווין פיקס, אש הולכת איתי", ועוד כמה פרויקטים לטלוויזיה שלא זכו בהצלחה, ביים לינץ' ב-1996 את "כביש אבוד" (Lost Highway). בסרט זה הגביר את ההיבטים הניסיוניים. בסרטיו הקודמים היו קפיצות בזמנים ומרכיבים סוריאליסטיים לצד סיפור שרוב הקהל יכול היה לעכל או לפרש באופן שקשור גם לעולם המוּכר. ב"כביש אבוד" הגיבור הופך לאדם אחר, בלי הסבר, באמצע הסרט, וחוֹוֶה דברים שקשה להסביר. ייתכן שאפשר לפרש את המתרחש בו בצורה פשוטה למדי: השלכות של מצבו הנפשי של הגיבור, אשר חש ייסורי מצפון, ומנסה לארגן מחדש את העולם במתכונת שבה הוא הקורבן, ולא האשם בפשע שביצע. ברוח זו אפשר לראות בסרט משום חלום או דמיון, אך זו אינה הפרשנות היחידה שאפשר לתת לו.

ניקולס קייג' ולורה דרן ב"לב פראי". התמונה באדיבות Park Circus

סרטו הבא של לינץ', "סיפור פשוט" (The Straight Story), משנת 1999, לכאורה פנה לכיוון הנגדי. גיבורו הוא גבר מבוגר המבקש לנסוע בכוחות עצמו לבקר את אחיו אחרי סכסוך ארוך. היות שאינו יכול לנהוג במכונית, הוא עושה את דרכו על מכסחת דשא. הסרט מתנהל לאורך מפגשיו בדרך, עברו של הגיבור, וכן יחסיו עם אחיו ועם בתו.

אולם מיד אחרי סרט זה חזר לינץ' לרוח של "כביש אבוד". בשנת 2001 יצר את "מלהולנד דרייב" (Mulholland Drive) כפיילוט לסדרת טלוויזיה שלא שודרה. תחילה נראה כי הפרויקט נידון לגניזה, אך לינץ' מצא מימון. הוא חיבר סיום לעלילה כך שהיצירה הייתה למעין מקבילה נשית ל"כביש אבוד", בשילוב עם מבט על העשייה ההוליוודית ועל יצירת האשליות, תוך מאבקים על חופש אמנותי לצד מאבקים לזכות באהבה נכזבת. בעוד רבים בקהל התקשו להבין את חוט העלילה, הביקורת המהללת הייתה כמעט גורפת.

בסמוך להצלחתו של "מלהולנד דרייב" החל לינץ' להתנסות באמצעי נוסף להפצת האמנות שלו – האינטרנט. הוא יצר סדרות רשת עוד לפני שהמונח הזה נעשה שגור, וביים סרטים קצרים. חרף הצלחת "מלהולנד דרייב" ומעמדו, לא הצליח לינץ' להשיג מימון לפרויקטים נוספים. את סרט הקולנוע הארוך האחרון שיצר ב-2006, "אינלנד אמפייר" ( Inland Empire), מימן לינץ' בעצמו, ושילב בו חומרים שצולמו עבור סדרות רשת. בסרט זה, אף יותר מקודמיו, קשה לפרש את קו העלילה. גם את האסתטיקה לא הצליחו כל הצופים לעכל. זהו ניסוי קולנועי שלפרקים יוצא משליטה. הסרט הוא מעין הרהור על מקומן של נשים בשני מרחבים בהם הן מנוצלות – תעשיית הקולנוע ותעשיית המין – והסיפור מתנהל בהוליווד ובפולין בעת ובעונה אחת. החיבור הזה, כעשור לפני הפרסומים על הארווי ויינשטייין, מלמד כיצד נגע לינץ' בנושא שהיה לאחד הבולטים ביותר בשיח החברתי במאה ה-21.

לורה הרינג ב"מלהולנד דרייב". התמונה באדיבות Park Circus.

לצד נוכחות בהפקת פרויקטים שונים לאינטרנט תרם לינץ' לקידום המדיטציה הטרנסנדנטלית באמצעות ספר שחיבר בנושא זה וארגון תרומות להפצת השיטה. הוא הופיע בסרטים תיעודיים בנושא היצירה שלו ובנושאים אחרים, ואפילו צץ בכמה סרטים בתפקידי-משנה כשחקן, לרוב כאלו המשַקפים בעקיפין את תדמיתו כבמאי וכאדם בעל אישיות ייחודית. בסרטו של סטיבן שפילברג, "הפייבלמנים" (The Fabelmans), הוא גילם את דמותו של הבמאי ג'ון פורד. אם כן, לינץ' לא רק היה חריג בתעשיית הקולנוע, אלא אף סמל לבמאי אשר מתעקש לפעול על פי חזונו האישי. עבור צופים רבים הוא היה שער לקולנוע אמנותי יותר, וגם השער של האמנות הניסיונית ללב הוליווד, למסכים ברשתות קולנוע גדולות, ולשידוריהם של ערוצי הטלוויזיה ברחבי העולם. השפעתו ניכרת לא רק בעבודתם של במאים אשר מנסים ליצור קולנוע סוריאליסטי נוסח דייוויד לינץ', אלא גם בדרך בה משולבים קטעי אימה או ארוטיקה בסרטים מסחריים יותר, בשימוש בפסקול על מנת לייצג תודעה של גיבורים, ובשימוש בטכניקות של וידאו-ארט בסצינות קצרות בסרטים. אמנם, במאים עשו זאת גם לפני לינץ', אבל הוא שם את הדגש באפשרות זו, ובאפשריות רבות אחרות שנזנחו בזרם המרכזי.