הכוונות והתוצאות – "החימרה"

החימרה - La Chimera
במאית: אליס רוהרוואכר

אליס רוהרוואכר
חובבי קולנוע צעירים אינם יכולים לטעון שלא שמעו על אליס רוהרוואכר, לא רק משום שהיא אחותה של שחקנית שהקולנוע האיטלקי מחבב במיוחד בשנים האחרונות, אלבה, אלא גם משום שסרטיה, אמנם רק ארבעה עד היום, מתקבלים אוטומטית לפסטיבל קאן, ומשם - להפצה בינלאומית בכל רחבי תבל. ילידת עיירה שליד פירנצה, היא הלחינה תחילה מוסיקה להצגות תיאטרון לפני שקסמי הקולנוע הפילו אותה בפח. בשלב מוקדם הייתה עורכת של סרטי תעודה, ורק בשנת 2011 השלימה את סרטה העלילתי הראשון, Corpo Celeste, שהתקבל מייד ל"שבועיים של הבמאים" בקאן, ומשם לשורה ארוכה של פסטיבלים נוספים, מריו ועד טוקיו, דרך סאנדנס ולונדון. סרטה השני, "ניסים" (2014), כבר נכנס לתחרות הרשמית בקאן, וזכה שם בפרס מיוחד של צוות השופטים. ארבע שנים לאחר מכן, "לאזארו המאושר" שוב התקבל לתחרות הרשמית ושוב זכה בפרס, הפעם עבור התסריט.


אליס רוהרוואכר. Courtesy Cannes Film Festival

במקביל לקולנוע היא הספיקה בשנים אחרונות לביים בטלוויזיה, בבית האופרה, ואפילו להשלים סדרה בטלוויזיה לפי רבי-המכר של אלנה פראנטה. השנה הייתה אפילו מועמדת לפרס אוסקר על סרט קצר בשם "העפעפיים", שהפיק אלפונסו קוארון עבור אולפני "דיסני". סרטיה מבקשים להיות תערובת של פנטזיה פיוטית וריאליזם פוליטי, מחאה נגד היבטים רבים של החיים המודרניים ורדיפת הבצע השולטת בהם, וסגידה למסורת התרבות האיטלקית שממנה היא שואבת את השראתה.

הכוונות
"במקום שבו נולדתי וגדלתי, די היה להאזין לשיחות בבתי הקפה כדי לשמוע סיפורי ניסים ונפלאות על איכר שמצא במקרה קבר עתיק כשעיבד את אדמתו, או על אחר שנכנס למערה ונתקל שם באגרטל עתיק, אותו מכר מעבר לגבול בשווייצריה, תמורת הון תועפות. באותם הימים, חיי נעו בין המציאות המודרנית התוססת לבין הסיפורים על קברים עתיקים שמתגלים בחשכת הלילה, במקומות סודיים. כל מה שצריך היה לעשות הוא לחפור כמה סנטימטרים מתחת לאדמה כדי לגלות איזשהו חפץ מן התקופה האטרוסקית העתיקה, בכל מערה אפשר היה להבחין בעדויות לתקופות אחרות ולמקדשים עתיקים שנעלמו מזמן.

"סמיכות זו שבין קדוּשה לחילוניות, בין החיים למוות, ריתקה אותי מאז הייתי ילדה, והיא עיצבה במידה רבה את הגישה שלי כבמאית קולנוע. זאת הסיבה שהחלטתי לעשות סרט על ההיבטים הרבים והשונים שבעימות הזה. סרטי החדש ישמש כנראה כחלק אחרון בטרילוגיה (אחרי 'ניסים' ו'לאזארו המאושר'), שמנסה למצוא תשובה לשאלה החשובה לי כל כך: איך להתמודד עם העבר.
"גיבורי הסרט החדש שלי הם שודדי קברים, המכונים באיטלקית 'טומברולי'. הם פורצים לקברים אטרוסקיים עתיקים, שולפים משם חפצי נוי שהונחו לצד המתים, ומוכרים אותם לספסרים מקומיים. עלילת הסרט מתרחשת בשנות ה-80 של המאה הקודמת, וכל אלה שבחרו להיות שודדי קברים עושים זאת כדי לאפשר לעצמם חיים טובים יותר, לא מתוך רצון לדעת יותר על העבר. זאת, בניגוד להוריהם, שחיו כל חייהם לצד הקברים הללו, ומעולם לא עלה על דעתם להפר את מנוחת המתים. שודדי הקברים סבורים שהם רשאים לפרוץ לתוך המקומות המוסתרים הללו, ליטול מהם חפצים כראות עיניהם, ולשבור ולהרוס את כל מה שלא נחוץ להם.


החימרה. Courtesy Cannes Film Festival

"בעינַי, חשוב היה להעלות נושא חשוב נוסף במאה ה-20, בעיקר באיטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא השתרש במיוחד באזור אטרוריה, והיה בו מימד של התקוממות נגד סידרה שלמה של עוולות חברתיות. מי שעשו זאת היו צאצאיהם של עובדי אדמה שהיפנו עורף למסורת ההורים, והעדיפו לחפור באדמה כדי להפיק רווח קל יותר. בני הדור הזה הרגישו, במידה מסוימת, כבעלי ההחפצים שהם שלפו מן הקברים, זכות שהייתה מוקנית להם, לדעתם, כמי שחי על האדמה שבתוכה הוטמנו.

"למרות גסות הרוח והפשטות של שודדי הקברים הללו, מה שהפתיע אותי במיוחד, כאשר שוחחתי איתם, היה המודעות שלהם להיסטוריה. באיטליה של שנות ה-80 הם היו כנראה הנציגים היחידים של המעמד החברתי שהם נמנו איתו שניחנו בתפיסה ביחס למשמעות העבר, שעלתה אולי על זו של ארכיאולוגים מקצועיים רבים. עם זאת, אין ספק שהשודדים האלה אינם אלא מרכיב צנוע בתוך מנגנון הרבה יותר גדול, שהוא שוק האמנות הבינלאומי. גם אם נדמה לשודדים האלה שהם המנוע המרכזי שמניע את השוק, הם לא היו הרבה יותר מבורג זעיר בסחר הספסרים של איטליה באותה התקופה, סחר השתלם בסופו של דבר הרבה יותר מסחר בסמים, והיה כמובן הרבה פחות מסוכן ממנו. "כוונתי, בסרט הזה, הייתה לבדוק מצד אחד, את המניעים החברתיים שדוחפים קבוצת אנשים לשדוד קברים בלילה כדי שלא יצטרכו לעבוד ביום, וכך ליהנות מן החופש והפנאי של שעות היום. מצד שני, רציתי להציג דינמיקה של כנופיית עבריינים שפועלת במסגרת שוק ענק, המנצל את שאיפת החופש שלהם על מנת לנצל אותם".

אליס רוהרוואכר

התוצאות
אליס רוהרוואכר היא כיום במאית באופנה. פסטיבל קאן אינו מניח לסרטיה לחלוף מבלי שישובצו במסגרות יוקרתיות, וקבלת הפנים הנלהבת לסרט הזה, השנה, כאשר הקהל עמד על רגליו והריע לו שעה ארוכה, הוכיחה פעם נוספת שקסמה עדיין לא פג. כמו בפעמים קודמות, גם הפעם היא מבקשת להגיש מעין תערובת של פנטזיה נוסח פליני עם ניאו-ריאליזם נוסח דה-סיקה והצהרות פוליטיות מן האסכולה של בלוקיו וברטולוצ'י. התוצאה המתקבלת היא משהו הדומה למשל סאטירי רציני, שבו הדמויות פחות חשובות כבני אדם ויותר כסמלים. הכוונות הן תמיד טובות, בכך אין להטיל ספק, אבל ככל שעובר הזמן, נדמה שהבמאית הסימפטית הזאת עסוקה בעיקר במסרים שנראים לה חשובים, ופחות בדמויות שהיא מעלה על הבד, ומטרתן כנראה רק להעביר את המסרים הללו.

שם הסרט הוא דימוי פיוטי מקובל מן המיתולוגיה היוונית, שמה של מפלצת שכל אחד מאיבריה לקוּח מחיה אחרת. במקרה זה אפשר לראות בה מעין סמל לשוק ספסרי העתיקות הפורח באיטליה, אולי לחברה האיטלקית כולה, ואולי גם לביעותים הפוקדים את הבמאית בחשכת הלילה. העלילה מספרת על ארכיאולוג בריטי צעיר בשם ארתור, שמשתחרר בסצינה הראשונה מהכלא, ושב לבקתה המאולתרת שלו בכפר איטלקי שכוח-אל. כאשר הוא מגיע לשם, הוא מנסה להיפטר מקבלת הפנים החגיגית שהכינו לכבודו חבריו לשעבר, כולם שודדי קברים שהיה קשור אליהם לפני שנאסר. במקם זאת, הוא מעדיף לשים פניו לביתה המתמוטט של פלורה, אצילה קשישה שירדה מנכסיה, המלמדת שירה אופראית בחוסר כשרון מופלג. ארתור היה מאוהב בבתה הקטנה של פלורה, נערה יפת-מראה בשם בנימינה, שנעלמה וכולם ממתינים עדיין לשובה. בינתיים, שותפיו לשעבר - החופרים את אדמת מולדתם כדי למצוא קברים אטרוסקיים עתיקים ולשלוף מהם חפצי נוי שאותם ימכרו, באמצעות ספסרים, למוזיאונים בכל רחבי העולם - זקוקים לו. ארתור נחוץ להם משום שהוא ניחן בחוש מיוחד אשר מסייע לו למצוא את מיקומם של הקברים שהם מחפשים.


החימרה. Courtesy Cannes Film Festival

זה בערך הבסיס לעלילה. באמצע משתרבב גם סיפור אהבה בין ארתור לבין אשה צעירה בשם איטליה, ספק משרתת-ספק שוליה שלומדת זמרה אצל פלורה, וספק מורדת המגדלת בחשאי ילדי מהגרים לא חוקיים שהיא מסתירה בחדרה. המשטרה, ששוטריה הם ספק שלומיאלים-ספק מושחתים, ומזכירים משום מה את השוטרים מסדרת "לחם, אהבה ופנטזיה", מופיעה מדי פעם, אבל היא חסרת אונים (אולי בכוונה) מול העבריינים העליזים שהיא מתיימרת ללכוד. ולקראת הסוף ישנם גם ספסרית רודפת בצע שגורפת הון מכל הגזל של ארונות המתים, וגם נציגים מפונפנים של התרבות המערבית שמשתפים איתה פעולה.

למציצים מאחורי הפרגוד של העלילה הזאת יתברר ללא קושי, שמדובר במשל על איטליה המודרנית, שחיה על האוצרות העבר שלה כי בהווה אין לה כלום, על הקרתנים המנוונים שלה ששונאים זרים בכלל ומהגרים בפרט, על משטרה ושלטון המושחתים שעושים יד אחת כדי לנצל את העניים, ועל העניים עצמם שמתנחמים בחינגות למיניהן במקום לדאוג באמת לאינטרסים שלהם. כדי למנוע אי-הבנות, שמות הדמויות הם כמו אצבע בעין: הארכיאולוג שמו ארתור, כמו ארתור קונן דויל שהגה את שרלוק הולמס המפענח נסתרות; האהובה הנעלמת היא בנימינה, גירסה נשית חלומית של בן הזקונים האהוב של יעקב ורחל; אמהּ של בנימינה, האצילה החיה בארמון המתמוטט, שמה פלורה, פרח במצב נבילה מתקדם; אשר לשוליה שלה, איטליה, היא אמורה להיות בבואה של האומה האיטלקית כולה, או אולי מוטב לומר של מלח הארץ באומה הזאת. ואם כל זה אינו מתקשר יחד כראוי לעלילה אחת, אין זה משנה, העיקר שזאת הכוונה.