הדרך ל"חיים ללא כיסוי"

סרטו העלילתי החדש של תום שובל, "חיים ללא כיסוי", שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, היה אחד הסרטים המיוחדים שהוצגו בתחרות הישראלית, ולבטח אחד הסרטים הישראליים המעניינים של השנה. הסרט עוקב אחרי דמותה של לבנה (או, בקיצור, ליבי; מגלמת דאנה איבגי), דמות אניגמטית ובעלת מראה משונה, אשר מתקיימת בשולי החברה, ומטרותיה ועברהּ אינם ברורים. דמותה של ליבי הופיעה לראשונה בסרטו הקצר של שובל, "כישוף", כחלק מסרט האנתולוגיה Voice Over (2018), שהוא מחווה לסרט "לאט יותר" של אברהם הפנר. סרטו הקצר האחרון של שובל, "היד של קטיה" (2023), נוצר כחלק מתהליך הכתיבה של "חיים ללא כיסוי", ואף מאוזכר במהלכו ומהדהד את הנושאים המרכזיים בו. לדברי שובל, "חיים ללא כיסוי" חותם את מה שהוא הגדיר "טרילוגיית המעמדות" – יחד עם שני סרטיו הקודמים, "הנוער" (2013) ו"הסירו דאגה מלבכם" (2021). עובדה זו מדגישה את ייחודיותם של שובל והעולם הקולנועי שלו: כל סרטיו בוחנים, בווריאציות שונות, את פערי המעמדות הכלכליים והתרבותיים בחברה הישראלית. את זאת הוא עושה לצד המשך יצירתו במתכונת של סרטים קצרים. בסרטיו הקצרים הוא בוחן דמויות, סיפורים וסגנונות קולנועיים במסגרת מצומצמת יותר, לפני שהוא מרחיב את הרעיונות ואת הדימויים הללו לסרטים ארוכים יותר.

עולם הדימויים של שובל הוצג באופן ברור ומדויק כבר ב"פתח תקווה" (2007), סרט הגמר של שובל במסגרת בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סם שפיגל. הסרט עוקב אחרי דמותו של ג'וליאן, פועל מבוגר שממשיך להגיע לבית הדפוס למרות שפוטר מעבודתו שם. בשל שינויים כלכליים וטכנולוגיים נגזלה מג'וליאן עבודתו, שהייתה מרכז הווייתו וזהותו. הסגנון הקולנועי של הסרט וסיפורו מזכירים את אלו של האחים דארדן והקולנוע הריאליסטי שלהם. כמו חלק מסרטיהם, גם סרטו של שובל בנוי סביב דמות שפעולותיה אינן מובנות ואף מוזרות, כשהמצלמה עוקבת אחריו ואף נושפת בעורפו לאורך כל הסרט. השפה הקולנועית כמו מכניסה את הצופה לתוך חייו של ג'וליאן, אשר מנסה להתמודד עם העובדה שכבר אינו נחוץ תוך התכחשות לה.

מתוך ״הכל כישוף״ צלם: דניאל מילר.

במרכז סרטו הבא של שובל, הסרט הקצר "אני אשתה את דמעותי" (2011), עומד יונתן, תלמיד תיכון שמעצבן את כל סובביו כשהוא מחפש, במהלך יום לימודים, 15 שקלים. יונתן אינו מסוגל להישאר במרחב היומי שלו (בית הספר בכלל והכיתה בפרט), והוא רק מעיק על כולם, מקלל, ורב עם כל מי שנקלע בדרכו ואינו מוכן לתת לו את הכסף. לבסוף הוא מחליט לברוח מבית הספר ולנסוע במונית שירות. הוא מצליח לשכנע את הנהג לאפשר לו לנסוע מבלי לשלם. כשהוא מגיע לבסוף ליעדו, הוא מתפרץ בכוח לבית של ילד מכיתתו, מכה אותו בחוזקה, יוצא משם וחוזר הביתה (שוב במונית שירות, שוב מבלי לשלם). למחרת, הילד שהוכה אינו מגיע לבית הספר, ופתק שיונתן מקבל מאחת הילדות בכיתה, בו כתוב "מחבבת :)", מלמד כי הכל נעשה כדי לזכות בתשומת לבה. יש בסרט פער בין הסקרנות ביחס להתנהגותו של יונתן לבין הקושי לסבול אותו, בין הילדותיות התמימה שקורנת ממנו לבין האלימות הקשה שהוא מפגין ונוקט, כמין סחורה במסגרת סחר חליפין אצל בני הנוער.

היבט זה הוא הנושא המרכזי בסרטו הארוך הראשון של שובל, "הנוער" (2013). הסרט עוקב אחרי שני אחים, יקי הבכור, שהוא חייל, ושאול שהוא תלמיד תיכון (ראה הערה בסוף המאמר). הם מגלים שהוריהם שרויים בצרות כלכליות קשות שבעטיין הם עלולים לאבד את ביתם, וכדי להיחלץ מהקשיים הכלכליים הם מחליטים לחטוף את דפנה, שלומדת עם שאול, ולדרוש כופר מהוריה. קריסת התא המשפחתי, ואיתו הבית, היא המניע לפעולותיהם של שני האחים. גם השפה הקולנועית של הסרט היא בגדר קפיצה סגנונית לעומת סרטיו הקצרים הקודמים של שובל. הסרט מצולם בפריימים מוקפדים יותר, תוך שימת לב רבה יותר למרחב העוטף את הדמויות. במרחב זה מוצגים דימויים שונים של הגבריות. שאול עובד ב"סינמה סיטי", וכל חדרו מעוטר בפוסטרים של סרטי אקשן. בחדרו של יקי החייל אפשר למצוא מדים ונשק, ולצידם הפוסטרים של כוכבי האקשן ההוליוודיים, אשר מסמלים את הגבריות בעיני שני האחים. בעוד בעיניהם אביהם (משה איבגי) הוא אדם חלש שאינו מסוגל לעמוד על שלו או להתמודד עם המשבר המשפחתי, האלימות בתרחיש מעין-הוליוודי – חטיפה עבור כופר – היא המוצא היחיד עבורם.

מתוך ״הנוער". צלמת: ורד אדיר.

אלא שבמציאות מתרסקת הפנטזיה שלהם: הוריה של דפנה שומרים שבת ואינם עונים לדרישות הכופר; כרטיס האשראי שבארנקה של דפנה הוא כרטיס נוער, המאפשר משיכה של עד 400 שקלים לכל היותר; יקי אינו סומך על שאול שימשיך לדרוש הכופר כשהוא עצמו יחזור לבסיס; ומעל לכל, הם מבינים שאינם מסוגלים באמת לפגוע בדפנה, ואף מוצאים את עצמם מתקרבים אליה רגשית ופיסית (ולא רק לצורכי אלימות). בלית ברירה הם משחררים את דפנה, ואביהם מתאבד. אין זה מקרי ששובל בוחר לסיים את הסרט בשוט בו שני האחים נצפים במראָה של רכב – העושר והאושר מתרחקים מהם, כשהם נותרים עומדים במקומם. או, כפי שאביהם אמר: "העולם חרא, הכל כסף". (עוד על האחים קוניו ועל סרטו התיעודי של שובל, "מכתב לדויד" בסקירה של שמוליק דובדבני על פסטיבל ברלין 2025).

שני סרטיו הבאים של שובל היו הסרט הקצר "הצדקה" (2016) ו"הסירו דאגה מלבכם" (2021). גיבורת "הצדקה" היא תמרה (הדס ירון). כשהיא יוצאת מבית קפה, ניגשת אליה עוברת אורח, ומבקשת ממנה שנים-עשר שקלים בדיוק כדי שתוכל לחזור לביתה בלוד. אך כשתמרה רואה את מקבצת הנדבות מבקשת כסף מאנשים נוספים, היא מתחילה לעקוב אחריה בצורה אובססיבית. מסע המעקב יוביל את תמרה באמצעות מוניות ואוטובוסים עד לפריפריה, שם היא מוצאת את עצמה מחוץ לעולם הבורגני המוּכר לה. הסרט מציג את כל המתרחש דרך נקודת מבטה, ובאמצעות מעבר בין שוטים סובייקטיביים שלה אל שוטים אובייקטיביים המציגים את מרחבה המשתנה. שובל חותר תחת הדחף לפתרון נרטיבי פשטני, ובמהלך הסרט, תמרה אינה מגלה מידע מפתיע על מקבצת הנדבות (שנותרת עלומת-שם). הסרט אינו עוסק בזהותה של מקבצת הנדבות ובמניעיה, אלא במניעיה של תמרה העוקבת אחריה, הרחק מביתה. ייתכן שתמרה פועלת בשל תחושות של בדידות, חוסר שייכות וניכור, ונראה כי כסף ומעמד חברתי רם לא בהכרח מספקים את צרכיה.

ב"הסירו דאגה מלבכם" מנסה אלמה (ברניס בז'ו), אלמנתו של מיליארדר שנהרג בתאונת דרכים, להשלים עם החלל שנוצר בחייה לאחר מותו. היא זרה בישראל, בלי קשרים, וכל ההון העומד לרשותה מאבד משמעות בעיניה. אך מפגש מקרי שלה עם אשה חסרת-בית מערער את עולמה. היא רוצה להעניק לאשה את תיק המעצבים היוקרתי שלה, אך החפץ הזה הוא חסר ערך עבור מי שאין לה בית. אלמה עוקבת אחריה ומגלה כמה רבים הם חסרי-הבית וחסרי-היכולת, החלשים ביותר בחברה הישראלית – עולים מברית המועצות לשעבר, ערבים ישראלים עקורים, מזרחים, ונכים. היא מחליטה להשתמש בכספה ובאחוזתה שבקיסריה כדי ליצור מרחב פתוח עבור כל מי שנמצא בתחתית החברה – דרי רחוב, מובטלים ואביונים. מה שנוצר היא מעין מרחב משותף על שפת הים מתחת לאחוזתה, אותו מנהלת אלמה. גם בסרט זה אין קו עלילה שגרתי. שובל העדיף שפה קולנועית ששורשיה נעוצים בקולנוע האירופאי המודרניסטי שרווח בשנות ה-60 של המאה ה-20 (ההשראה של "וירידאנה" לא נעלמה מעיני רוב המבקרים).

מתוך "חיים ללא כיסוי". צילום: מידן ארמה.

כמו גיבורת "הצדקה", גם אלמה מגלה שהרקע הבורגני שלה נותר כשהיה חרף פעולותיה האלטרואיסטיות. הניכור האישי והזרוּת מניעים אותה לעשות מעשים חיוביים, אך אי-אפשר לטשטש את הפערים שבינה לבין החלכאים והנדכאים. סופו של הסרט מציג זאת בבירור. אלמה מזמינה חלק גדול מהאביונים אליה לסדר פסח, כמעין משפחה אלטרנטיבית. כך היא פורצת את הגבול שהפריד בין אחוזתה המשקיפה על החוף מלמעלה לבין האביונים שהתגוררו למטה. ברגע שהגבול נחצה, הם מתחילים לבזוז את ביתה וזורעים בו הרס. אמירתו של הסרט ברורה: ניסיונות לנקוט פתרונות מהירים וקלים אינם יכולים לשנות את טבעם של האנשים. מעשיה של אלמה אולי ראויים להערכה, אך הם תוצאה של השקפת עולם מנקודת מבטה של מי שנהנית מזכויות היֶתר של מעמדה, ומפני שהיא אינה מבינה שכדי לעזור באמת לחסרי היכולת יש צורך לשנות את סדרי החברה מהשורש.

הסרט הקצר "כישוף" הוא מעין מחווה לסרט "לאט יותר" של אברהם הפנר. שובל לקח את המאפיין הבולט בסרטו של הפנר, שבו מסופר כל הסיפור אך ורק דרך מחשבותיה של אשה מבוגרת בווייס-אובר, והפך אותו על ראשו. הסרט מתמקד בנסיעה של מונית שירות לירושלים, ובדמותה של לבנה (הנראית כאילו יצאה מקהילת דרי הרחוב של "הסירו דאגה מלבכם"). לבנה אינה מפסיקה לפטפט לאורך כל הנסיעה, במשך כל 11 הדקות של הסרט. במידה מסוימת היא מזכירה את דמותו של ג'וני מ"עירום" של מייק לי, וכמוהו היא פוצחת במונולוגים פסאודו-פילוסופיים וקונספירטיביים המופנים אל נוסעי המונית. מונית השירות היא מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית על כל גוניה. לקראת סוף הסרט, כאשר המונית נתקעת בפקק בכניסה לירושלים, מתחילה לבנה לפתוח ולסגור בפראות את הדלת. תחילה נראית התנהגותה כעוד פעולה פסיכוטית שלה, אך מתברר שזו פעולה מאגית, מפני שהמונית ממריאה אל על, כשדלתותיה משמשות ככנפיים. האם לבנה אכן אינה בריאה בנפשה, או שמא כל דבריה היו אמת, והיא רואה דברים ומסוגלת להתעלות על המציאות?

"היד של קטיה" נכתב כחלק מתהליך המחקר לסיפור הרקע של לבנה, אך הפך לסרט העומד בפני עצמו. הסרט עוקב אחר קטיה, אם יחידנית לשני ילדים קטנים, אשר עובדת כמנופאית באתרי בנייה. ביום סוער היא נענית להצעה לתפעל מנוף בתנאים מסוכנים אלו, מפני שמוצע לה שכר גבוה. רוב הסרט מתמקד במתח הנוצר עקב תפעול המנוף, אך ברקעו עומדת השפעת הכסף (או היעדרו) על דמויות בשולי החברה הישראלית.

"חיים ללא כיסוי" חוזר אל דמותה של לבנה, והפעם היא מנסה למצוא את אחיה, עזרא, לאורך כל הסרט. במהלך החיפוש היא פוגשת דמויות שונות. גם כאן היא מבלה את רוב זמנה במונולוגים ארוכים וקונספירטיביים, אך לא במונית שירות, אלא במרחב פתוח אורבני. היא רצה ממקום למקום ומתעמתת עם אנשים זרים, כשהמצלמה אינה מרפה ממנה. שובל חורג לפעמים מן הריאליזם של הסרט. כבר בכותרותיו לבנה פונה ישירות אל הצופים, ודורשת מהם לספר לה היכן נמצא עזרא. גם בהמשך פונה לבנה לעיתים ישירות אל המצלמה, או אף מסיטה את המצלמה, ואיתה את הפריים הקולנועי שאנו רואים במהלך ריצותיה. באמצעות דמותה של לבנה מוחזר המבט אל המעמד הנמוך ואל שולי החברה. במקום מבט בורגני המנסה לבחון את ניכורו מן המעמד הנמוך, מבטה הקולנועי של לבנה מאפשר לשובל לבחון מחדש את רבדיה השונים של החברה הישראלית. כך למשל, במהלך מסעה פוגשת לבנה עולה מברית המועצות לשעבר, מבוגרת ובודדה, מהגרת בלתי-חוקית בהיריון, ואדם המבקש למות אחרי מות בתו. לבנה, בדרכה המשונה, ביודעין או בשוגג, מצליחה להעניק להם הפוגה מבדידותם, ובחינה מחודשת של הווייתם. למשל, היא גורמת לשתי הנשים להיפתח ולספר לה על חייהן הבודדים. אך לבנה אינה רק קדושה מעונה: עבור דיוקן של עזרא היא מסכימה לסיים את חייו של הגבר שאיבד את בתו. כלומר, היא מסוגלת לעשות מעשים טובים אך גם מעשים רעים.

בסוף הסרט, לבנה מתעלפת ונלקחת למוסד פסיכיאטרי. שם מספרים ללבנה כי עזרא אינו בחיים, ושהוא התעלל בה כשהייתה צעירה, מה שהוביל להתפרצות ההפרעה הנפשית שממנה היא סובלת שנים רבות. היא אינה מוכנה לקבל הסברים אלו, ומוצאת דרך לברוח משם. הסרט מסתיים כשלבנה חוזרת לרוץ ברחובות העיר, והמצלמה ממשיכה לעקוב אחריה.

כל התמונות באדיבות תום שובל