לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


הברברים בינינו

איך צריך ללמוד מן ההיסטוריה

  • דן פיינרו

החל מהיום, אנא הוסיפו לרשימת שלושת השמות המובילים את הקולנוע הרומני החדש − קריסטי פויו, קריסטיאן מונג'ו וקורנליו פורומבויו − עוד שם אחד, ראדו ז'ודה. בעצם, למה החל מהיום? אפשר היה להוסיף אותו כבר משלהי שנת 2017. גם אז לא היה מדובר בתגלית חדשה, כי הוא החל לעשות סרטים 15 שנים קודם לכן, אבל אחרי שהוציא לאור את סרטו החדש, "לא איכפת לי כלל שההיסטוריה תראה בנו ברברים", מקומו בשורה הראשונה של הקולנוע הרומני מובטח. אם שלושת הבמאים שהובילו עד עכשיו שונים זה מזה תכלית השינוי, ז'ודה מצליח להיות שונה משלושתם, אבל אחרי הסרט הזה אפשר לומר ללא היסוס שאינו פחות מעניין או יוצא דופן מהם.


קצת קשה למצוא הגדרה מדויקת ל"ברברים" (כדי שלא לחזור שוב ושוב על שמו הארוך של הסרט) של ראדו ז'ודה. אולי קריאת מצפון לאומית, אולי דקונסטרוקציה מכוונת של ז'אנר הקולנוע ההיסטורי, אולי סאטירה חברתית ופוליטית על פניה של מולדתו, רומניה, היום, אולי אירוניה עצמית של מיליטנט המפקפק בטעם שֶיֵש במיליטנטיות שלו. הכל נכון, ומה שמפליא הוא שכל ההיבטים השונים הללו אינם באים אף פעם זה על חשבון זה, אלא רצים במקביל כחלק ממיקשה אחת, כשהם זוכים, כל אחד בפני עצמו, לאותה תשומת לב וחשיבות.

מיצג הברברים בשיאו. על בתי הכיכר מצד אחד, תמונה של יהודי תלוי בחוצות אודסה. ומצד שני, תמונה של המרשל אנטונסקו


הסרט של ז'ודה אמור לדון באחריות שנושאת רומניה למה שאירע בתקופת השואה הנאצית — בל נשכח שהרומנים היו בעלי בריתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה, עד 1944 — אבל גם להציג את המכשולים, המהמורות והחרדות של גיבורת הסרט, במאית צעירה שמתעקשת להעלות מתהום הנשייה, במסגרת מופע חוצות ענק ובמימון ציבורי, זיכרונות לא נעימים לאוזניהם של קברניטי אותו ציבור.


במקום לנהוג כדרך המקובלת והישנה במקרה שכזה, כלומר לשחזר לפי נתונים היסטוריים מסוימים את הפרק ההיסטורי עליו ידבר המופע, ז'ודה בחר לדבר על כל מה שכרוך בהעלאת מופע כזה. כלומר, במקום להציב את המצלמה שלו במושב המסורתי של הצופה מן הצד אשר חוזר לחיות, באמצעות הסרט, את אותם האירועים, הוא מתרכז דווקא במה שקורה מאחורי הקלעים של ההצגה, על הצדדים האנושיים, החברתיים, הכלכליים והפוליטיים השונים אשר כרוכים בהעלאת הצגה מסוג זה, אבל מבלי לשכוח את ההצגה עצמה ואת מטרותיה. "ברברים" אמור לא רק להיות שיעור בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אלא גם להצביע על הדרך שבה מתקבל היום שיעור שכזה. תוך כדי כך הוא מעלה ספקות לגבי התועלת שבכל המאמץ הגדול, גם שהוא מוצדק מאוד, ולסיכוי שיש לגיבורת הסרט להשיג את מטרתה — פקיחת עיני הצופים שלה ללקחים מן העבר. כי גם אם היום אין מתכחשים אליהם במפורש, הגישה הרווחת היא שמוטב לא לדון בהם. נמאס כבר לדוש בנושא הזה (לא שדשו בו כל כך), ויש כבר נושאים אקטואליים יותר (אם כי הנושא שלה, גזענות, לאומנות וטבח עם, אקטואלי היום יותר מתמיד). ובכלל, מה זה כבר משנה מה היה פעם; אנחנו, אלה שחיים היום, הרי עוד לא נולדנו כשכל זה קרה.

אלכס בוגדן (טראיאן - עוזר הבמאי של המיצג) במדי המרשל אנטונסקו


אולי כדאי לציין שכאשר עמד ז'ודה להשלים את "ברברים", הציעו אותו מפיקיו לפסטיבל הסרטים בברלין ב-2018, והתגובה שם הייתה משיכת כתף לא משכנעת. המפיקים לא התייאשו, והמתינו עוד שלושה חודשים לפסטיבל קאן, אבל גם זה לא גילה התלהבות רבה. הגישושים לקראת פסטיבל ונציה הניבו תגובות דומות, ואז הוחלט פה-אחד, מה עוד שחברה צ'כית שותפה בהפקה, להעביר את הסרט לקרלובי וארי, שם הפסטיבל בעל יומרות צנועות יותר. הפעם התגובה הייתה נלהבת, ז'ודה התקבל מייד, ובהמשך זכה פה-אחד בפרס הסרט הטוב ביותר. העיתונות הבינלאומית, שבקרלובי וארי יש לה קצת יותר זמן להשקיע מאמץ בסרטים שבהם היא צופה, הירבתה, ובצדק, להזכיר את גודאר, מצד אחד, ואת ברכט מצד שני, התפעלה מן השילוב המוצלח של אידיאולוגיה והומור אשר גולש לא פעם לכיוון הסרקזם, וגם מן ההעזה, שלא לומר חוצפה, שבזכותן הייתה זו התרסה על כל הכללים הקדושים של התעשייה, שקובעים מה הקהל אוהב ומה לא.


אין כאן ציר רומנטי מרכזי, אם יש בכלל צורך בכך, הגיבורה לא תהסס לעמוד מול המצלמה ולקרוא במשך שתי דקות רצופות ואולי אף יותר טקסט מתוך ספר, התנצחויות תיאורטיות ארוכות גדושות בציטטות מובאות לרוב, ואין אפילו דמות אחת שהצופה מוזמן להזדהות איתה לכל אורך הסרט.


כאמור, המבקרים התפעלו, פסטיבלים נוספים מיהרו להזמין, אבל מפיצי הסרטים, אלה שאמורים לדאוג למפגש בין סרט שכזה לקהל הרחב, הזדרזו פחות. הסרט הזה קצת מורכב מדי וחריג מדי ואולי אפילו ארוך מדי (140 דקות), ולכן אין פלא שההפצה הבינלאומית קצת מוגבלת, ולמרות שהרומנים בחרו לשלוח את הסרט לאוסקר, באמריקה לא היה מי שירים את הכפפה. עד עתה, נראה שהסרט לא ייצא להפצה בארץ, אבל כבר זכה להצגה בפסטיבל חיפה, ולמרבה המזל, הוא עומד להיות כלול בשבוע של קולנוע רומני שיתקיים בקרוב בכל הסינמטקים. לא כדאי להחמיץ.


זאת הפעם השלישית שראדו ז'ודה מתגרה במצפון הרע של בני עמו. בסרטו משנת 2015, "אפרים", שזכה בפרס בפסטיבל ברלין, הוא חזר למאה ה-19, העמיד פנים שהוא משחזר בקפדנות פרק מן ההיסטוריה, הן בכל האמור בעלילה והן בהצגת הדמויות, אם כי למעשה הוא תפר יחד אוסף של ציטטות שדלה מן הספרות הרומנית, כלומר השתמש במה שהתרבות והמסורת ברומניה אימצו לעצמן כבבואה של העבר האותנטי. על רקע זה הביא ז'ודה סיפור המציג תערובת של שנאה, דחייה, בוז וחרדה מפני זרים, במקרה זה היה מדובר בצוענים, השוכנת עמוק בתוך נפשם של בני עמו. לכאורה הם מלאֵי שמחת חיים, אבל בתוכם מסתתר אותו נאום גזעני מלא שיטנה ורעל שמשמיע כומר אורתודוקסי אשר אמור לייצג כביכול את רוח הישועה, החמלה והאהבה של מי שמסר את נפשו למען גאולת האנושות. האם רוח הנוצרי היא זו שמובילה אל מעשה הזוועה שעימו מגיע הסרט לשיאו?

יואנה יאקוב (מריאנה מארין) ואלכס בוגדן (טראיאן, בתפקיד עוזר הבמאי)


שנתיים לאחר מכן עשה ז'ודה סרט בשם "האומה המתה" (2017), מסע מלנכולי ונוּגֶה משהו, המציג את פני רומניה כפי שהיא מצטיירת מתוך ארכיון תמונות שנמצא לאחרונה. זה, לפחות, הרושם הראשוני. הצד הוויזואלי של הסרט מורכב מאוסף תמונות עשיר של צלם מעיר שדה קטנה, שמו של הצלם קוסטיקה אקסינטה, והתמונות כולן הן מן התקופה שבין 1937 ל-1946. בתמונות רואים את לקוחותיו, בני העיירה ואיכרים מן הסביבה, ניצבים מול עדשת המצלמה, בדרך כלל בבגדי חג, או במדי צבא מצוחצחים, או בלוויית חיות הבית או המשק (כשמדובר בכפריים). הם כולם הגיעו לאקסינטה כדי להנציח בעזרתו את דיוקנם, לעצור את הזמן לשנייה, כדי שיהיה במה להתבונן בימי החורף הקרים. משהו כמו אלבום משפחתי ענק של משפחות רבות מספור, שמדפדפים בו אחרי שנים בנוסטלגיה, מתוך ידיעה שהמצולמים כבר מזמן אינם בין החיים, והעולם שבו חיו נכחד יחד איתם. תמונות חייכניות, אופטימיות, שאמורות להנציח את העבר שאיננו עוד.


אלא שלאוסף התמונות הזה מוסיף ז'ודה פס קול המורכב מדברי הנאצה ששידר באותו הזמן הרדיו הממלכתי הרומני, מיקבצים של שירי תעמולה, שירי לכת, ונאומים לאומניים סהרוריים הספוגים ברוח אנטישמית שמבעבעת בכל משפט שני, ובדרישה נחרצת לחסל את הנגע היהודי שמרעיל את טוהר האומה הרומנית. וליד נחלי הארס האלה קורא ז'ודה עצמו פרקים מתוך יומנו של רופא יהודי מבוקרשט, אמיל דוריאן, המספר על הזוועות, הרדיפות, ההתעללויות, ומעשי התועבה של המשטר הפשיסטי הרומני בראשותו של יון אנטונסקו, שהעניק לעצמו דרגת מרשל, היה בעל בריתו האמיץ של היטלר, ושׂשׂ להשתתף לצד הנאצים בפלישתם מזרחה. וזה הכל — אוסף קולות תיעודיים מן העבר ויומן אישי של מי שחווה על בשרו את אותה תקופה. מצד אחד, סרט שמציג את התמונות, סוג אחד של הנצחת האומה שהייתה; מצד שני, פס הקול, הצד השני של המטבע. הצופה מוזמן להסיק את המסקנות.


ובפעם השלישית, "לא איכפת לי כלל שההיסטוריה תראה בנו ברברים". קודם כל, שם הסרט. הוא לקוּח מתוך נאום שנשא מיהאי אנטונסקו, מי שהיה סגן ראש ממשלת רומניה במלחמת העולם השנייה. אנטונסקו (שלא היה קרוב משפחה של מרשל יון אנטונסקו, שליט רומניה באותה התקופה), התייחס באותו נאום להוראה שניתנה לצבא הרומני בחודש אוקטובר 1941 לחסל את כל היהודים יוצאי בסרביה שנמצאו בעיר אודסה, כנקמה על כך שפצצה אשר הונחה בבניין המיפקדה הרומנית בעיר גרמה למותם של 67 אנשי צבא רומנים, ביניהם גם מפקדם, שהיה בדרגת גנרל. כאן החליט ז'ודה ללכת צעד נוסף קדימה. ב"אפרים" הוא הסתפק במה שנראה לעין כשיחזור היסטורי קלאסי, סרט תקופתי מהימן לגבי כל פרטי התקופה, שנת 1835, אליו נוסף מוסר השכל צורב שיש בו השלכה ישירה על מה שמתרחש גם היום במזרח אירופה. הבמאי וכל מנגנון העשייה של הסרט נותרו מאחורי הקלעים, כמקובל בסרטים השייכים לז'אנר הזה. בין המתפעלים הרבים מן התוצאה היו כאלה שסברו שהיא כה מהימנה ביחס למראה של רומניה באותם ימים, עד שנדמה כאילו כל הסרט צולם במצלמה נסתרת, באמת בשנת 1835, והוא שרד איכשהו עד היום הזה. ז'ודה עצמו רמז שהסרט מציג את המציאות כפי שהצטיירה בעיני אחרים, לא תעתיק של הזמן ההוא, אלא אילוסטרציה של העבר שמשמשת אותו כדי לדבר על נושאים בוערים בהווה.


בסרט "האומה המתה" לא הסתפק עוד ז'ודה בתפקיד של מושך בחוטים רואה ואינו נראה. הוא אמנם אינו מופיע בעצמו, אבל קולו נשמע לכל אורך הסרט, כשהוא קורא בקול קטעים מיומנו של הרופא היהודי. ואילו ב"ברברים", אשר עוסק בדיוק באותם נושאים אבל תוקף אותם מכיוון שונה לחלוטין, הוא כבר שותל בתפקיד הראשי דמות שהיא למעשה אלטר-אגו שלו עצמו, במאית מיצגים בשם מריאנה מארין, המשמשת במידה רבה כנושאת דברו לכל אורך הסרט. שמה של הדמות, במקרה או שלא במקרה, הוא כשמה של משוררת רומניה שחיה והלכה לעולמה במחצית השנייה של המאה ה-20 (1956-2003). אם יש קשר כלשהו בין השתיים, זו אולי הרוח המרדנית והרצון העז של שתיהן להילחם על אמות-מוסר שהחברה סביבן העדיפה להתעלם מהן.


לפני שנמשיך, כאן המקום לשיעור קצר בהיסטוריה, שהסרט דואג לגולל בעזרת פרטים רבים כבר משלביו המוקדמים. רומניה, כאמור, נכנסה למלחמת העולם השנייה כבעלת ברית נאמנה של גרמניה הנאצית, ולא סתם בעלת ברית נאמנה, אלא גם מי שתמכה צבאית באורח משמעותי יותר מכל שאר בעלות בריתו של היטלר בחזית המזרח. מטרת הברית, מנקודת המבט של משטר אנטונסקו, הייתה להחזיר לרומניה את שטחי בוקובינה ובסרביה שנגזלו ממנה לפני המלחמה. הצבא הרומני פלש בהתלהבות רבה לתוך ברית המועצות, הגיע לשערי אודסה, ושם נתקל בהתנגדות בלתי-צפויה של הצבא האדום. רק בעזרת הגרמנים הצליחו הרומנים להשתלט על העיר, שאכן שימשה מקלט לעשרות אלפי יהודים מבסרביה שנמלטו לשם. זמן קצר אחרי הכיבוש התרחש פיצוץ במיפקדת הצבא הרומני, ובוקרשט הגיבה מייד בפקודה לחסל בכל דרך אפשרית, ולא חשוב איך, את כל היהודים בעיר, בלי יוצא מן הכלל. זאת, משום שברור לכל כי היהודים הם הפוליטרוקים של הצבא האדום, הם אלה שהטמינו את הפצצה הקטלנית במיפקדה, ואין סיבה להטיל ספק באשמתם, לא רק של אלה שעשו זאת בפועל, אלא של כל היהודים באשר הם.


היה זה חלק בלתי-נפרד מן המדיניות האנטישמית של ממשלת אנטונסקו, אם כי מן הראוי לציין שבאורח מוזר למדי, הוא הפריד בין היהודים ילידי רומניה לבין שאר היהודים. את יהודי רומניה צריך היה מבחינתה רק לעשוק ולשלוח למחנות של עבודת כפייה, אחרי שהקפידו להחרים את כל רכושם. היהודים האחרים, אלה שנמצאו בשטחים שכבש הצבא הרומני (עם אם בלי עזרה גרמנית), אותם יש לחסל, ויפה שעה אחת קודם (זוועות מחנה הריכוז בטרנסניסטריה הן דוגמא מובהקת לכך). יש עוד הרבה מה לומר על כל הפרק המביש הזה בהיסטוריה המודרנית של רומניה, וחלק נכבד מן הפרטים הנוספים אפשר ללמוד גם מן הסרט של ז'ודה. בין השאר, העובדה שממשלת רומניה סירבה במשך שנים ארוכות להכיר באחריותה ל"טבח אודסה", וגם כאשר שינתה את המדיניות בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אחרי סילוק צ'אושסקו, זה נותר אחד הנושאים שעדיף לא להעלות בשיח הציבורי.


הפתיחה של "לא איכפת לי שההיסטוריה תראה בנו ברברים" נראית ממש כמו מחווה של ז'ודה לסרטים של גודאר מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. במשך כשתי דקות תמימות רואים, בלי שום הסבר נוסף, מכשיר טלוויזיה שבו נראה שידור סרט תעמולה תיעודי רומני מתחילת מלחמת העולם השנייה, המציג בהתלהמות נפעמת את ההצלחות המסחררות של "צבא הצלב והצדק", כפי שאנטונסקו נהג לכנות את כוחותיו, בפלישתו לתוך שטחי האויב השנוא (הכוונה לברית המועצות) כדי להחזיר אותם לידי המולדת. אילולא סרטיו הקודמים של ז'ודה, כמעט אפשר היה לחשוד בו שהוא אכן מתכוון ברצינות להלל ולשבח את המעללים הצבאיים של רומניה דאז.


מכאן, ישר לתוך זמן הווה, במוזיאון הצבא בבוקרשט. המצלמה מראה את הלוח שעליו רשום השם המקורי של הסרט שאתם עומדים לראות (אז הוא עוד נקרא "לשם כך נולדת?"), שם הבמאי (ראדו ז'ודה), ושם הצלם (מאריוס פאנדורו, הצלם הכמעט קבוע של ז'ודה). שיהיה ברור, מעבר לכל ספק, שאין כאן שום כוונה לשחזר את ימי הזוהר בשדה הקרב, כפי שאפשר אולי לחשוד במהלך שתי הדקות הראשונות. אחרי כן, אשה צעירה ונחרצת פונה למצלמה ומציגה את עצמה בשמה, יואנה יאקוב, מסבירה שהיא שחקנית שעומדת לגלם את התפקיד הראשי בסרט של ראדו ז'ודה אשר יוצג בפנינו, שם הדמות אותה תגלם הוא מריאנה מארין, והיא מבקשת להזכיר שלא צריך לייחס את כל דברים שתשמעו מפיה ליואנה השחקנית, אלא למריאנה, הדמות. וכדי להמחיש את כוונתה, היא מצביעה על העובדה שלהבדיל ממנה, מריאנה, הדמות בסרט, היא אתאיסטית מושבעת.


מן הרגע שהנקודה הובהרה, ז'ודה אינו חוזר עליה פעם נוספת, זה צריך להספיק, ומכאן ואילך, כשמדברים על מריאנה, זאת הדמות, ולא השחקנית שמגלמת אותה. היא במאית, ועליה הוטל להעלות מיצג רב-ממדים לתפארת האומה בכיכר מרכזית בעיר, על פי הזמנתה של עיריית בוקרשט. ומדוע מוצאת המצלמה את מריאנה דווקא בתוך מוזיאון הצבא? ובכן, משום שכמו ז'ודה עצמו, גם המצפון שלה אינו נותן לה מנוחה, ולכן הפרק ההיסטורי שלו בחרה להקדיש את המיצג שלה הוא "טבח אודסה" הידוע לשימצה, שרק מעטים זוכרים אותו. לשם אמינות המיצג שלה, עליה לבחור לא רק את הרובים ואת מכונות הירייה הנכונים שהיו בשימוש אז, אלא גם את התותחים ואת הטנקים שבהם תשתמש במופע, אותם פוגשים קצת יותר מאוחר בחצר המוזיאון, שם עומדים לערוך, ולא במקרה, את החזרות למיצג.

יואנה יאקוב (מריאנה מארין) ואלכסנדר דאביז'ה (מובילה)


מכאן ואילך הסרט עוקב בקפדנות רבה, המלווה לעיתים קרובות בחיוכים סרקסטיים ולעגניים, אחרי כל מה שחווה מריאנה בדרכה להפקת המיצג. בשלב ראשון, בתוך המוזיאון, לצד ערימות כלי הנשק והציוד הצבאי החיוניים להצגה, אפשר למצוא לא רק מצלמה ולוח ובו פרטי הסרט, הבמאי והצלם, אלא גם פנסי תאורה, עם כל הצוות הטכני שמפעיל אותם, ועתיד לשמש אותה בעבודתה, אבל מכיר בכך שמדובר גם בהפקת הסרט שעתיד להיות מוצג בפנינו. מחוץ למוזיאון ממתינה לה אסופה גדולה וצבעונית של ניצבים פוטנציאליים אשר אמורים להשתתף במופע, ביניהם כאלה שיתחפשו לחיילים רומנים, אחרים — לחיילים נאצים, ויש גם מועמדים לתפקידי הקורבנות היהודיים והצועניים. לכל אחד מהם יש מה לתרום לנושא, ומריאנה מבקשת להסביר להם מה תפקידם, לא רק לגבי מידת הדיוק ההיסטורי שהיא מתעקשת עליו והעובדות עליהן היא נשענת, אלא לגבי כל דבר אחר שמפריע להם. כך למשל, נציגות של ניצבים יהודיים שאמורים לגלם את הקורבנות פונה אליה בטרוניה, משום שהם אינם מוכנים לשתף פעולה עם ניצבים צועניים, שגם הם מגלמים קורבנות של הרדיפות הגזעניות.


רבים מן הניצבים שנאספו במקום הם ניצבים מקצועיים שעוברים מסרט אחד למשנהו. זו פרנסתם, והם כבר הספיקו להופיע בהרבה אפוסים היסטוריים למיניהם ויש להם דעות נחרצות בנושא. לא כך צריך להראות את ההיסטוריה, הם אומרים. ואכן, כאשר מריאנה מגיעה למחסן תלבושות כדי לבחור את המדים ואת בגדי התקופה, היא נתקלת בעובדת ותיקה שמסבירה לה עד כמה, להבדיל ממנה, היה "אדון סרג'יו" סמל ומופת לדיוק ונאמנות היסטורית. אדון סרג'יו הוא סרג'יו ניקוליאסקו, המצליח בבמאים המסחריים של רומניה במחצית השנייה של המאה ה-20, שהשתמש לעיתים קרובות בהיסטוריה הרומנית כחומר גלם לרומאנים ממוסחרים, וראה באנטונסקו סמל של גיבור לאומי, נושא להערצה כמעט פולחנית. לשם הדגמה משלב ז'ודה, בין הציטטות הרבות שבהן הוא משתמש כדי לתאר את התקופה, גם סצינה ארוכה מתוך "המראה" (1994), בו אנטונסקו הוא דמות מרכזית, והמצלמה מתבוננת בו בחרדת קודש של ממש. זהו המשך לְמה שז'ודה ביקש לומר גם ב"האומה המתה" ביחס לגישה הקלאסית של שיחזורים היסטוריים, בהם הדיוק בתלבושות או בתפאורה בא על חשבון המשמעות האמיתית של התקופה והאירועים המתוארים. לא ברור אם ז'ודה קרא אי-פעם את אחד העם. אילו קרא, ודאי היה מתייחס לאמת ההיסטורית מול האמת הארכיאולוגית.


לאורך הסרט מוזמן הצופה כמובן להצטרף למריאנה בתחקיר נרחב שהיא עורכת, ובחיפוש אחר החומרים המתאימים שבהם אפשר להשתמש כדי לחשוף את הנתונים החברתיים הפוליטיים שאיפשרו את התרחשותם של אירועי הזוועה שבהם היא עוסקת. זה מתחיל עם אותו פרק מתוך סרט התעודה המיליטריסטי שבו פותח ז'ודה את סרטו, ונמשך עם צילומים של חיילים רומנים מרימים אל על בגאווה שלטים הנושאים סיסמאות אנטישמיות, מראה מסמר של שיער של יהודים תלויים בחוצות העיר אודסה שכאילו מסרב לרדת מן המסך, ציטטות מתוך ספרים העוסקים בשואה, בין אם מדובר בחנה ארנדט ומשפט אייכמן או בסיפור של איסאק באבל על פוגרום בפולין — שמריאנה קוראת היישר לתוך המצלמה, הבזקים מתוך המשפט שנערך אחרי המלחמה לגיאורגה אלכסיאנו, שהיה מפקד מחנה הריכוז בטרנסניסטריה, או תמליל פקודת היום של אנטונסקו המצווה על "חיסול כל היהודים יוצאי בסרביה בעיר אודסה", שמוקרנת בשלב מסוים על קיר מוזיאון האמנות בבוקרשט.


בין לבין, ז'ודה אינו שוכח שלמריאנה מרין יש גם חיים פרטיים. היא מנהלת רומאן עם טייס נשוי, שגם הוא אינו מבין בדיוק מה הלהט והדחף הלא-מוסברים הללו שיש לאהובתו בנושא זה, מדוע צריך לפרוט שוב ושוב על נושא השואה של היהודים, שממש התאהבו בתפקיד הקורבן הנצחי. זאת, במקום שהיא תתמסר, גוף ונפש, ובכל תשומת הלב, למערכת היחסים ביניהם. כאן שותל ז'ודה גם כמה הערות לגבי אמות-המידה המוסריות של המעמד הבינוני המתברגן, לצד מושגי הגבריות המקובלים לא פעם בחברה הרומנית, ומידת האחריות של הגברים האמיצים הללו כשהם צריכים להתמודד עם החלטות שעשויות לפגוע בנוחיותם האישית.


אבל החלק שהוא אולי המרתק ביותר בסרט כולו, ורבים יאמרו גם המרכיב הפחות מסחרי ושובה לב שבו, הן השיחות (שתיים מהן ארוכות במיוחד) בין מריאנה לבין התרבותניק של עיריית בוקרשט, שמו מובילה (הופעה מרשימה של השחקן אלכסנדר דאביז'ה). הוא בעצם זה שיזם את רעיון המיצג הגדול לתפארת האומה, ולא חשד כלל שהבמאית שבחר עומדת לשלוף דווקא את הפרק המביך הזה מן העבר שאינו רחוק כל כך. מצד אחד, הוא יודע שאם יבוטל המיצג ביוזמת המממנים, כלומר העירייה, זה יעמיד אותה ואת מנהיגיה באור לא סימפטי של מכחישי שואה. מצד שני, ברור לו שתפקידו להפריע ככל האפשר למסרים הקיצוניים שמריאנה מתכוונת להכניס למיצג, ולמצוא את הנימוקים האינטלקטואליים המתאימים מדוע אין לכך מקום ואין זה הזמן הנכון.


שלא כמו הכומר הגזען וצמא הדם ב"אפרים", מובילה הוא איש שנון, מבריק ומשכיל, הטיעונים שלו עשויים להישמע כמעט סבירים והגיוניים, ויש ביניהם כאלה שדומים להפליא לְמה שניתן לשמוע היום בשיח הפוליטי, לא רק ברומניה, מפי אלה שלא נוח להם עם עובדות העבר. ואם לא די בכך — הוא תוהה — הרי ממשלות שונות ברומניה כבר הודו באמיתות הטענות, ואם כך, מדוע צריך להזכיר אותן שוב? ובכלל, מה הטעם להאשים את כל האומה הרומנית של היום בפשעים שנעשו לפני 70 שנה ויותר? האם בני רומניה באמת אחראים לְמה שעשו אבותיהם? האם זה לא נשמע לך, עלמתי היקרה, הוא פונה בחביבות אל מריאנה, שאין זו אלא תעמולה אנטי-רומנית מכוונת? ואם מותר לי להזכיר לך, האם אין זו עובדה שהטלת רפש באומה שלמה עוזרת לטשטש את האחריות האישית של כל אחד מן האשמים הישירים למעשי הזוועה האלה, כאילו הם חפים מפשע, שהרי כולם היו כאלה?


בשלב ראשון, יש לפוליטרוק הצעה: אולי עדיף שמריאנה תבחר נושא מקורי יותר למיצג שלה, לדוגמא, המלחמה שניהלו תושביה המקוריים של רומניה, הדאקים, נגד ניסיון הכיבוש של האימפריה הרומית. כאשר ההצעה נדחית בבוז, הוא מנסה להשלים עם רוע הגזירה, אבל לעדן ולמתן את העובדות שמריאנה מתכוונת להעלות במיצג. זה עשוי לעורר מהומות בציבור, הוא טוען. וחוץ מזה, עלמתי היקרה, הוא פונה אליה בנימת לגלוג מנומסת, כאשר שניהם ניצבים, ולא במקרה, מול היכל התרבות של בוקרשט, מדוע שלא נשמור על פרופורציות ונאמץ לעצמנו פרספקטיבה היסטורית מדויקת כשאנחנו מדברים על מעשי טבח. מה זה כבר כמה עשרות אלפי קורבנות, אולי קצת יותר, בהשוואה לְמה שהתחולל למשל בסין, לקראת סוף עידן שושלת מינג, כאשר, כך מלמדת אותנו ההיסטוריה, לא פחות מ-25 מיליון איש מצאו את מותם? שלא לדבר על הירושימה ונגסאקי, הקרובות יותר לזמננו. אז למה להתרגש ולעשות מהומה גדולה כל כך מפשע זוטר יחסית, מה עוד ששלוש ממשלות רומניות כבר הכירו בעובדות, הוא מזכיר לה שוב. ובכלל, עד כמה מוסמכת את, העלמה מריאנה, לקבוע בצורה נחרצת כל כך עובדות שהיו, הרי להיסטוריה פנים רבות, וסביר להניח שלא תיחקרת ואינך מכירה את כולן? ולמי זה כבר יועיל היום לחזור ולדוש בסיפורים האלה? לא שֶיֵש לנו כוונה להטיל צנזורה, אבל האם יש באמת יסוד לטענה שהמיצג הזה חיוני כל כך ויפקח את עיני העם הרומני של היום לעובדות של אתמול, וכך יכפו עליו להסיק מסקנות?


דרך אגב, בעניין הזה, גם ראדו ז'ודה אינו משוכנע עד הסוף, כפי שרומז הסיום הספקני של הסרט. מה שמובילה, איש הממסד, מבקש, הוא קצת יותר מתינות, לא הצהרות חד-משמעיות ולא התגרות פרונטלית. מה שמריאנה מוכנה לתת, זאת הבטחה שאינה מתכוונת כלל לקיים, כפי שבאמת מתברר כאשר מגיעים לקראת סוף הסרט אל המיצג עצמו. הוא נערך בכיכר ענקית, רחבת ידיים, שסביבה רבים ממוסדות התרבות והשלטון במדינה. המוני סקרנים נאספים על המדרכות סביב כדי לחזות באירוע הממלכתי, הכיכר עצמה הופכת למשך ערב אחד למעין אודסה נצורה בזעיר אנפין, כל העובדות והנתונים שמריאנה צברה לכל אורך הסרט מוצאים את מקומם בתוך האירועים המשוחזרים לראווה, ואם התוצאה נראית קצת עלובה, קצת מעוכה ועייפה, זה ודאי בכוונה תחילה. כי מתחת למדים המרופטים משהו צועדים חיילים רומניים אמיצים שהם בעצם ניצבים, הנראים יותר כאוסף של מחוסרי עבודה שמצאו לעצמם חלטורה. הסיסמאות האנטישמיות שהם נושאים כמו בימים ההם, והשירים הלאומניים חוצבי הלהבות, גדושים בשביעות רצון, בהתפעלות עצמית ובשנאת זרים, גם הם באותה רוח.


אך כל מה שנועד לעורר שאט נפש בלב אנשים ישרים והגונים, מתקבל בתרועות שמחה. השחקן שקורא בקול את נאומו השוצף והקוצף של אנטונסקו, אשר מעלה על נס את פאר האומה הרומנית והצורך לחסל את נגע הזרים שאוכלים בה כל חלקה טובה, זוכה למחיאות כפיים סוערות במקום לזעזע את המצפון הלאומי הרדום, כפי שמריאנה התכוונה לעשות. בקיצור, נדמה שכל אלה שאמורים היו להתרגש מתייחסים למיצג כאל בידור המוני ביום חג, ובמקום החרדה שהייתה צריכה לאחוז בהם, הם דווקא נהנים ומשתעשעים מכל העניין. הם נהנים אפילו מרגע השיא, כאשר מעלים באש את האסם שלתוכו נדחסו כל היהודים (מחווה של ראדו ז'ודה לסרטו של אלם קלימוב, "צא וראה"). הרי זאת בסך הכל הצגה, ואיש אינו מעלה על דעתו שמדובר כאן בדיון רציני וכבד ראש בערכי מוסר, בצדק ובאנושיות. תשכחו מזה.
בסוף כולם הולכים הביתה מחייכים, גם הקהל שבילה להנאתו וגם המשתתפים שיצאו עם עוד כמה מעות בכיס. אפילו מובילה, איש הממסד שרצה כל כך להמתיק את הגלולה, יכול עכשיו לנשום לרווחה: אף אחד לא התרגש מכל מה שראה ושמע. הוא אפילו מרשה לעצמו לחלוק מחמאות לבמאית על עמלה, על אף שלא נשמעה לדרישותיו ולא קיימה את הבטחותיה. אשר למריאנה, אחרי כל המאבקים, המאמצים והעימותים שבהם התנסתה, על אף כל ההערות הספקניות, האירוניות ולא פעם זדוניות, ששמעה גם מפי חבריה הטובים ביותר ועוזריה הקרובים ביותר, גם היא נאלצת להודות שהרבה שכר לא היה בצד כל הטירחה הזאת. כמו שאמר פעם משורר צרפתי, ההמון מעדיף לישון על שתי אוזניו, ולא לשמוע מאומה עד שהדבר אינו נוגע לו ישירות.
//