האיש בעל אלף התערים: 20 שנה למותו של בילי ויילדר, אי-אפשר להניח לתאריך בלי לציין אותו

קצת יותר מ-20 שנה חלפו מאז מותו של בילי ויילדר, או אם תרצו את התאריך המדויק, הוא הלך לעולמו ב-27 במרץ 2002, בביתו שבמערב לוס אנג'לס. הוא נולד 95 שנה קודם לכן בעיירה קטנה בשם סוחה, בגליציה, אז עדיין חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, היום חלק מפולין. אביו ניהל רשת מזנונים של תחנות רכבת ברחבי האימפריה, ומשפחתו עברה לווינה, שם התחנך. למרות ציפיות ההורים שילמד רפואה או לפחות משפטים, כראוי לבן של משפחה יהודית מכובדת, הוא התעקש לבחור בעיתונות. בגיל 18 כבר היה כתב זוטר באחד מיומוני הבירה האוסטרית, "השעה" (Die Stunde), ומטעמו נשלח מדי פעם לבקר אצל אנשים מפורסמים כדי שיענו על משאלי דעת קהל, בין הייתר משאל על המשטר הפאשיסטי של מוסוליני שעלה באותם הימים לשלטון באיטליה. אחרי שזכה לשוחח עם סופרים כמו ארתור שניצלר ומוסיקאים כמו ריכרד שטראוס, הגיע הכתב המתחיל בחִיל ורעדה לביתו של זיגמונד פרויד, בזמן שאבי הפסיכו-אנליזה סעד את ארוחת הצהריים. העוזרת העבירה את כרטיס הביקור שלו ל"הר דוקטור", והוא עצמו המתין בסבלנות עד שתגיע הארוחה לסיומה. אז יצא אליו פרויד, כשבידו כרטיס הביקור, שאל אותו אם הוא מר וילדר ואם הוא כתב של עיתון "השעה". וכאשר נענה בחיוב, הצביע פרויד על הדלת מבלי להוסיף מלה. כל מה שנותר לוויילדר הצעיר לומר הוא "תודה רבה".

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

באותם הימים גם יזם ויילדר הצעיר, שאז עדיין קראו לו וילדר, סדרת כתבות נוספת. הוא יצא לטרקליני הריקודים של הבורגנות המכובדת והמזדקנת של וינה, ושימש כרקדן ג'יגולו, כלומר אחד כזה שרוקד תמורת תשלום עם הגברות שבשׂערן פשטה השלכת ובבעליהן פשה הארטריטיס. הוא דאג תמיד להזכיר שלמזלו, לא עשה זאת לפרנסתו, אלא לשם הכתבות, מה עוד שזה גם הותיר בידיו די פנאי כדי לשלוח ידו בעיסוק נוסף: כתיבת תסריטים. תחילה היה תסריטאי-צללים שסייע לוותיקים ממנו, ושמו לא הוזכר כלל בכותרות הסרטים. עד שלילה אחד, כך מספרת אגדה שוויילדר לא טרח להזים, דפק בדלת דירתו איש שמכנסיו בידיו, אחרי שנמלט בבהלה מן הדירה השכנה, שם התגוררה כוכבנית שאפתנית שבעלה שב הביתה ללא התראה מוקדמת. הזר ביקש להסתתר אצל השכן, אלא שוויילדר, שזיהה כי האיש הוא מפיק סרטים, נעתר לבקשתו בתנאי אחד – שיוזמן אצלו תסריט, וששמו יופיע על המסך.

עם כרטיס הכניסה הזה לעולם הקולנוע הגרמני של סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, שהיה מלא וגדוש כישרונות ששמותיהם ממלאים היום את ספרי תולדות הקולנוע, הוא לא רק זכה להכיר את מרלן דיטריך, שהייתה במשך הזמן ידידה קרובה ואף הופיעה באחד מסרטיו, "רומאן זר" (Foreign Affair, 1948), אלא אף השתתף באחד הסרטים הבולטים של התקופה, הנחשב כיום למקור ההשראה שממנו צמח לאחר מלחמת העולם השנייה הזרם הניאו-ריאליסטי באיטליה. הכוונה היא ל"אנשים ביום ראשון" (Menschen am Sonntag, 1929), שיתוף פעולה בין כמה שאפתנים צעירים שעתידים היו להיכנס לספרי ההיסטוריה ההוליוודית. ויילדר כתב את התסריט, רוברט סיודמק ביים, יוג'ין שופטן, היחיד ביניהם שהיה באמת בעל ניסיון בקולנוע, צילם, ופרד זינמן היה עוזר במאי. רשימה מכובדת ביותר, שכל החברים בה, כולם כמובן יהודים, עתידים היו להגר תוך שנים מעטות לאמריקה, כדי להימלט מן המפלגה הנאצית שעלתה לשלטון.

ויילדר עצמו נמלט מגרמניה בשנת 1933 דרך צרפת, שם הספיק לביים סרט הרפתקאות על כנופיית גונבי המכוניות, "הזרע הרע" (La Mauvaise Graine, 1934), בו הופיעה נערה שהייתה עדיין אלמונית בשם דניאל דריה. בעודו שם הצליח לשכנע מפיק גרמני ידוע, ג'ו מאי, שכבר היגר לפניו לאמריקה, לקנות ממנו רעיון לתסריט, ובתמורה לסדר עבורו כניסה לארצות הברית. השנים הראשונות שלו בצד השני של האוקיינוס האטלנטי היו קשות למדי, בעיקר משום שהאנגלית לא הייתה שגורה בפיו, וגם אם אחרי שנים היה לאחד הכותבים השנונים של סרטים בשפה זו, מן המבטא הגרמני הכבד לא הצליח אף פעם להיפטר. במשך שנים סיפק רעיונות לסרטים של אחרים, ואחר כך החל גם לכתוב אותם בעצמו, אבל תמיד עם שותפים, כפי שהיה נהוג אז בהוליווד. עד שפגש את מי שעתיד היה להיות שותף קבוע במשך תקופה ארוכה, צ'רלס בראקט, כאשר השניים נשלחו לפגוש מהגר נוסף מגרמניה, ארנסט לוביטש, שויילדר העריץ עד אז מרחוק. עד סוף ימיו טען ויילדר שלוביטש היה מקור ההשראה העיקרי שלו, האיש שממנו למד לא רק לעשות סרטים, אלא גם אין לבנות אותם נכון. כפי שהסביר לא פעם, אם אומרים לצופה הקולנוע שתיים ואחר כך עוד שתיים, אין שום צורך להוסיף שביחד זה ארבע. הוא יודע לעשות את החשבון בעצמו.

תחילה הוזמנו ויילדר ובראקט לכתוב עבור לוביטש את "אשתו השמינית של כחול הזקן" (1938), ושנה לאחר מכן הוזמנו שוב להשתתף בתסריט הקומדיה היחידה והמהוללת של גרטה גארבו, "נינוצ'קה" (1939). במקביל סיפקו השניים עוד כמה תסריטים שהפכו לנכסי צאן ברזל של התקופה, כמו "זה קרה בחצות" (Midnight, 1939) של מיצ'ל לייזן. אלא שבהמשך, כאשר התגייסו גם לכתוב את "עצור את השחר" (Hold Back the Dawn, 1941), שהיה מבוסס בחלקו על זיכרונותיו של ויילדר מן התקופה שבה המתין במקסיקו לוויזה לארצות הברית, כעסו השניים על לייזן שהחמיץ את הפואנטות שלהם, ובמקום הקומדיה שהם כתבו, ביים מלודרמה. וויילדר הזועם הכריז שבמאי אולי אינו צריך לדעת לכתוב, אבל מוטב שיֵדע לקרוא, והחליט שעדיף לו ללכת בדרך כמה מחבריו התסריטאים, כמו ג'ון יוסטון ופרסטון סטרג'ס, וליטול בעצמו את שרביט הבימוי. רבים טוענים, גם אם הוא לא הסכים עם טענה זו, שחלק מן המלאכה המעשית של עבודת הבימוי למד בצילומי התסריט הבא שכתב, "כדור של אש" (Ball of Fire, 1942), אצל אחד הבמאים הוותיקים והמנוסים ביותר בעיר הסרטים, הווארד הוקס.

מכאן ואילך צריך היה למעשה להתחיל המאמר המלא והמפורט על בילי ויילדר וסרטיו ההוליוודיים, שהרי בסופו של דבר, רבים הם אלה הטוענים כי שלושת האחראים לעיצוב דמות האמריקאי בקולנוע הם למעשה שלושה מהגרים מארצות שונות – היצ'קוק הבריטי, קאפרה מסיציליה, וויילדר מאוסטריה. בסרטו הראשון, קומדיה בשם "הקצין והקטינה" (The Major and the Minor, 1942), הלך ויילדר, כפי שטען לא פעם, על בטוח, כשבחר בג'ינג'ר רוג'רס, שבדיוק זכתה בפרס אוסקר, לתפקיד הראשי. הוא היה מודע לכך שהאולפנים ההוליוודיים, שהיו מרוצים מאוד מן הכתיבה שלו, ולא הבינו כלל מדוע צריך להרשות לו לביים, ישמחו לראות אותו שובר את הראש וחוזר ובהכנעה לתפקידו הצנוע מאחורי הקלעים. עד מהרה התברר עד כמה הם טעו.

סרטיו הבאים נמנים עם הקלאסיקה של הקולנוע האפל, ביניהם "ביטוח כפול" (Double Indemnity, 1944), "סוף השבוע האבוד" (1945), "שדרות סאנסט" (1950), הנחשב עד היום לטוב שבסרטים שנעשו אי-פעם על הוליווד, או "הקרנבל הגדול" (Ace in the Hole, 1951), סרט שנכשל כאשר יצא לראשונה למסכים, אולי משום שהדמות המובילה בו הייתה עיתונאי נבל, בניגוד לאופנת התקופה, אבל מאז זכה הסרט להכרה מלאה.

ובהמשך, אם להזכיר רק כמה מהצלחותיו הגדולות יותר, "סטאלאג 17", "סברינה", "חטא על סף ביתך" (1955), "עד התביעה" (1957), "חמים וטעים" (1959), "הדירה" (1960), הסרט שהוא עצמו העדיף על כל השאר, "אחת, שתיים שלוש" (One Two Three – 1961), "נשקני טיפשון" (1964), "הפרקליט, הגיס והכיס" (1966), "אוונטי" (1972), או "כותרת ראשית" (1974). לכל הסרטים האלה ראוי להקדיש תשומת לב, אבל נשמור זאת ליום שבו אפשר יהיה לא רק לקרוא על כל הסרטים הללו, אלא גם לראות אותם. בינתיים נסתפק בכמה מציטוטים של האיש חד הלשון, מי שאחד מכוכביו, ויליאם הולדן, כינה "איש עם אלפי תערים במוחו".

 ג'רי: "אתה לא מבין אוסגוד, אני גבר, לא אשה".
אוסגוד: "מה לעשות, אף אחד אינו מושלם". (משפט הסיום של "חמים וטעים". ג'רי הוא ג'ק למון, מחופש לאשה בשם דפנה, אוסגוד הוא ג'ואי בראון, מיליונר שמאוהב בה)

*

"במאי קולנוע צריך להיות שוטר, מיילד, פסיכיאטר, מעריץ ובן זונה".

*

"אם מה שאתה עושה אינו מוצא חן בעיניך, תהיה בטוח שזה לא ימצא חן גם בעיני אחרים".

*

"אתה חייב לחלום, אם אתה רוצה שתהיה לך סיבה לקום בבוקר".

*

"תאמין באינסטינקט שלך. כך לפחות תוכל להתנחם שהשגיאות שאתה עושה הן שלך ולא של אחרים".

*

"גם אם צופי הקולנוע הם אידיוטים, ביחד הם מהווים את מבקר הקולנוע הקטלני ביותר".

*

"אם אתה מתעקש לומר לאנשים את האמת, תשתדל להיות מצחיק, אחרת ירצחו אותך".

*

"החוכמה היא לבחור נושאים שעוסקים בחוויה אנושית. הסבר היטב את חוקי המישחק שלך, ערֵב את הצופה בסיפור, ואם תעשה זאת כמו שצריך, הוא ישלים עבורך את שאר המלאכה".

*

"האמריקאים הם אומה חסרת סבלנות. הם תופסים מהר מאוד בדיחה, ומשתעממים ממנה עוד יותר מהר. באירופה, במאי רשאי ליטול לעצמו את הזמן כדי ליצור אווירה, לשלב צילומי טבע ועננים וכדומה. באמריקה, אם אתה מראה פעם אחת ענן בשמיים, בפעם השנייה כבר רוצים לראות שם מטוס בשחקים. ואם אתה חוזר ומראה שוב ענן, הם מצפים שאותו מטוס יתפוצץ באוויר. כל צילום חייב לקדם עלילה".

*

"אולפנים, זאת צרה. אי-אפשר לעשות איתם סרטים ואי-אפשר לעשות סרטים בלעדיהם".

*

"אם יש דבר אחד שאני שונא, זה שלא מתייחסים אלי ברצינות. ואם יש משהו שאני שונא עוד יותר, זה כשמתייחסים אלי בייתר רצינות".

*

"עשרת הדיברות שלי הם, מן הראשון עד התשיעי, 'לא תשעמם'. הדיבר העשירי: 'דרוש זכות עריכה סופית'".

*

"הבמאי הטוב ביותר הוא זה שאינך מבחין בקיומו".

*

"שלב כמה סצינות שאינן בפוקוס. כך יש סיכוי לפרס הסרט הזר הטוב ביותר".

*

"אל תתחכם יתר על המידה. שהכל יהיה ברור בסרט, גם ההתחכמויות".

*

"מה זאת סצינה מרתקת? אדם שנכנס לחדר דרך הדלת, זה סתם שיגרתי. אם הוא נכנס דרך החלון, זה כבר מעניין".

*

"הוליווד איננה אחראית למותה של מרילין מונרו. שחקניות כמו מונרו אחראיות לחיסולה של הוליווד". (ויילדר, אחרי שמונרו איחרה בקביעות לצילומי הסרט "חטא על סף ביתך")

*

"לעשות את הסרט, זה היה ממש גיהנום. אבל אחרי שהושלם, זה היה נפלא". (ויילדר, אחרי שהשלים את "חטא על סף ביתך")

*

"דודתי הייתה מגיעה תמיד בזמן לצילומים ולא שכחה אף שורה של דיאלוג, אבל מי היה קונה כרטיס כדי לראות את הדודה שלי בסרטים?" (ויילדר, מסביר מדוע קפץ על ההזדמנות לעבוד עם מרילין מונרו ב"חמים וטעים")

*

 "האוסטרים הם גאונים. הם הצליחו לשכנע את העולם שהיטלר היה גרמני ובטהובן היה אוסטרי".

*

"אני מוכן לאשר לכם את העלאת ההצגה, בתנאי אחד: שתשתמשו במסמרים אמיתיים". (ויילדר, שגויס לצבא האמריקאי בסוף מלחמת העולם השנייה ונשלח לגרמניה בשל שליטתו בשפה הגרמנית, עונה לשבויי מלחמה נאצים שביקשו להעלות הצגה על צליבת ישו בחג הפסחא)