לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
24.08.19 24.08.19 - שבת


האחרים מעבר לגבול

"גבול" − סרט לא נוח אבל מומלץ

  • נועה דולברג

מבקר הקולנוע הנודע, רוג׳ר איברט, אמר פעם שבעיניו, הקולנוע הוא כמו ״מכונה שמייצרת אמפתיה״. ניתן לראות את ההיגיון באמירה זו, משום שהקולנוע יכול להציג בפנינו היבטים ייחודיים ושונים משלנו, לגרום לנו להזדהות עם דמויות שונות מאיתנו, וכך ליצור אצלנו הבנה טובה יותר של פרספקטיבות ודמויות כאלו גם במציאות. רעיון זה תָקֵף לא רק בהקשר ברור וריאליסטי, אלא גם בנרטיבים פנטסטיים מטבעם, אשר יוצרים מטאפורות למציאות של חיינו. דוגמא לכך היא הסרט השבדי של הבמאי עלי עבאסי, ״גבול״ (Border/Gräns, 2018), שהוצג לראשונה בפסטיבל קאן לפני שנה, וזכה שם בפרס ראשון במסגרת "מבט מסוים", ומאז כבר עבר כמעט בכל פסטיבל המכבד את עצמו בעולם.


לא קשה למצוא קווי דמיון בין ״גבול״ של עבאסי, יליד איראן שהיגר לאירופה, לבין סרטו הראשון, ״שלי״ (2016), מותחן אימה גותי על לידה במקום מרוחק ואפל. בשניהם ניתן למצוא יסודות מטאפוריים בתוך נרטיב ז׳אנרי, אך ״גבול״ הוא סרט שהרבה יותר קשה להגדיר. הסרט נע לכל אורכו בין הגדרות ז׳אנריות שונות, בין פנטזיה ומותחן פשע לבין דרמה ואף סיפור אהבה. כפי שאי-אפשר לתחוֹם את הסרט בהגדרה ז׳אנרית מובהקת, כך גם קשה להגדיר את גיבורתו, טינה (אווה מלנדר). תווי פניה הם דמויי-חיה, שיניה דהויות ומושחזות, עורה מחוספס, וכל חזותה חושפת אותה ללעגם של העוברים ושבים שבהם היא נתקלת במסגרת שירותה כשוטרת בתחנת גבול שבדית. טינה היא עובדת שקטה, אדיבה וחרוצה, ובנוסף היא בעלת תכונה ייחודית התורמת לעבודתה − היא ניחנה בחוש ריח מפותח במיוחד שעוזר לה להבחין, בעזרת אפה, ברגשי אשמה אצל אלה העוברים מולה, והיא מיטיבה להשתמש בתכונה זו על מנת לאתר פושעים ומבריחי אלכוהול או סמים אשר מנסים לחצות את הגבול.

"גבול" של עלי עבאסי


מחוץ לעבודתה, חייה של טינה הרבה פחות מלהיבים. היא גרה בבקתה קטנה ומבודדת בלב יער, וחולקת אותה עם מאמן כלבים שחי על חשבונה ומנצל את טוב ליבה. מדי פעם היא נוסעת לבקר את אביה הלוקה בקיהיון (דמנציה) ומטופל בבית אבות. כך היא מעבירה את זמנה הפנוי, תוך הרגשה שמשהו חסר לה, מבלי לדעת בדיוק מה. בלילות היא מתעוררת ויוצאת לטייל ברגליים יחפות ביער, טיולים אפופי קסם, טוהר ותמימות שבמהלכם היא מתיידדת עם חיות הבר שבסביבה. החיות אינן מאוימות נוכח המראה החריג שלה, ומקבלות אותה כפי שהיא.


שיגרת חייה מתערערת כאשר אדם זר מגיע לדלפק המכס, זר ששמו וורה (אירו מילונוף). הוא מעורר את סקרנותה, והיא מעכבת אותו לבדיקה נוספת. למרבה ההפתעה היא מגלה, לראשונה בחייה, מישהו בעל מבנה פנים דומה לשלה. הם בוחנים זה את זו, ובעקבות המפגש צומח ביניהם קשר מיוחד שבאמצעותו מגלה טינה פרטים חדשים על עצמה ועל זהותה, שלא היו ידועים לה קודם, והם מערערים את עולמה.


התגובות ל"גבול", אחרי שהוצג בפסטיבל ירושלים ואחר כך בפסטיבל אוטופיה, בסינמטק תל אביב, נמנעו מהגדרה אחידה, ותיארו את הסרט גם כייחודי ומרגש אך גם כדוחה ומרתיע. סיבה מרכזית לכך היא האמת על זהותה של טינה, אשר נחשפת בהדרגה לאורך הסרט. לכן, כל מי שלא ראה את הסרט ומתכונן לראותו בעתיד, מוטב שידלג על הפיסקה הבאה שאולי תגזול ממנו חלק מן ההפתעה.


אם כן, בהמשך הסרט מתברר, כי למעשה דמויותיהן של וורה וטינה הן וריאציה על יצור הטרול, דמות מן הפולקלור המיתולוגי הסקנדינבי, שזכתה למספר רב של דימויים שונים לאורך הדורות. לרוב היה ייצוגם של הטרולים בסיפורים שלילי: הם הוצגו בעיקר כאיוּם. אך כאן נמצא ההבדל והחידוש הגדול של "גבול", שמעדיף להאיר אותם מזווית שונה לגמרי.


על התסריט של "גבול" חתומים עבאסי ויון אייבדה לינדקוויסט, שכתב גם את הסיפור הקצר שעליו מבוסס הסרט. לינדקוויסט זכה כבר להכרה כמי שחיבר את הרומאן עליו מבוסס הסרט, ״הכניסו את האדם הנכון״ של הבמאי תומאס אלפרדסון, סרט ערפדים שבדי מצליח. ״גבול״ חוקר טריטוריות דומות, עוסק בתעלומת זהויות, בזרים שמוצאים זה את זה, ובמפגש של העל-טבעי עם היומיומי, אך ניתן לטעון שסרטו של עבאסי מרחיק לכת עוד יותר, תוך בחינה של גבולות האנושיות, המיניות, המוסר, והתפיסות המקובלות בחברה.


על פני הדברים, עלילת הסרט פשוטה למדי − סיפור על שני זרים יוצאי דופן שהחריגה מן הנורמלי קושרת ביניהם. אבל ככל שמהותן האמיתית של שתי הדמויות נחשפת בפנינו וטינה עצמה עומדת על כך, מתחיל הסרט להציג תכנים אשר משרים יותר ויותר תחושה כי לפנינו דברים מוזרים, אפילו יותר מן המקובל בסיפורים כאלו. באמצעות הצגת תהליך ההשלמה של טינה עם עצמה, הסרט מבקש למעשה להעביר מסר לכל מי שחש כי הוא חריג בחברה שהוא חי בה. זו גישה מקובלת למדי בסיפורי ז׳אנר פנטסטיים, שנוטים לעיתים תכופות להציג מטאפורה לעובדות קיימות בעולמנו האמיתי.

אווה מלאנדר וארו מילונוף ב"גבול" של עלי עבאסי


"צורת המים" (2017) של גיירמו דל טורו, שזכה בשנה שעברה בפרס האוסקר, הוא דוגמא לסיפור מן הסוג הזה, מעין אגדה המיועדת לקהל מבוגר. גם במרכזו, בדומה למקרה של ״גבול״, עומדת דמות נשית מרכזית החריגה בסביבתה (היא חירשת ואילמת), שמתחולל אצלה תהליך דומה לזה שחוֹוָה טינה באמצעות קשר מיוחד אשר נוצר בינה לבין יצור חריג עוד יותר ממנה. בסרטו של דל טורו, יחסה של החברה אל האחר בא לידי ביטוי באמצעות שלל דמויות מסוגים שונים, בין אם זה היצור הפנטסטי שבמרכז העלילה, ובין אם אלה השכן ההומוסקסואל, החברה לעבודה שהיא כהת-עור, או שאר הדמויות הנוספות סביב הגיבורה − דמויות שרובן מתקשרות באופן ישיר וברור יותר למציאות כפי שאנו מכירים אותה. לעומת זאת, ״גבול״ מסתמך על כך שבאמצעות יצירת ההזדהות עם דמותה האלגורית של טינה יוכלו הצופים להגיע לאותן המסקנות, מתוך הזדהות איתה ועם כל "האחרים" שדמותה אמורה לייצג.


נוסף על כך, ״צורת המים״ מציג גבולות של טוב ורע סכמתיים וברורים, באמצעות ההצבה של דמות קולונל אשר מייצג את הממסד הגברי, הלבן והנוצרי של אמריקה מול דמויות הדחויים בחברה. אצל עבאסי הגבולות מטושטשים יותר ונעשים פחות ברורים לאורך הסרט, וכך קורה שמי שנראה כאילו הוא נמנה עם הטובים מתגלה כבעל מוסר מפוקפק לא פחות מהרעים. אביה המאמץ של טינה נתפס תחילה כאב טוב, אך כאשר מתחוור כיצד הגיעה טינה לידיו, אפשר להבין שמניעיו לא היו בדיוק ללא רבב. וורה, שנראה מאיים כשפוגשים אותו לראשונה, תורם לשינוי חיובי בחייה של טינה, אבל מאוחר יותר נחשפת מעורבותו במעשים שמטילים עליו אור שלילי. בכך, על אף היות הסרט רחוק מאוד מריאליזם בהצגת אלמנטים מסוימים, אפשר לראות בו דווקא ייצוג נאמן של הרבדים היותר מסובכים בחברה שבתוכה אנחנו חיים, בה לא הכל שחור ולבן.


יחד עם זאת, אפשר למצוא בדמותה של טינה, בעלת חוש הריח הייחודי המוגבר, דמיון מסוים לדמויות של גיבורי-על, אשר גם במעלליהם ובכוחותיהם העל-טבעיים ניתן למצוא מטאפורות הרלבנטיות למציאות חיינו. דוגמא לכך היא סדרת הסרטים הפופולרית X-Men, אשר גם בה דמויות המוטנטים מהוות אלגוריה כללית לאנשים שהחברה מתייחסת אליהם כאל חריגים עקב ייחודם, ובכך הן מהוות חלק ממטאפורה רחבה יותר. בין השאר בא הדבר לידי ביטוי בדמותו של מגנטו, מוטנט ממוצא יהודי פולני וניצול שואה אשר הופך להיות אדיש וכעוס כלפי בני האנוש בשל היחס שלהם למוטנטים. במקרה זה, הרקע של הדמות מאפשר למצוא קשר ישיר עם עוולות השואה. בניגוד למגנטו, שאפשר אולי להשוות לוורה אשר מודע לזהותו האמיתית ובמהלך הסרט מתברר כי הוא טעון בכעס כלפי בני האדם והחברה, את טינה אפשר לזהות עם השקפה הפוכה − אמונה באפשרות של חיים בשלום לצד שאר אלה החיים החברה. בכך היא מקבילה, בין הדמויות ב-X-Men, לדמותו של פרופסור X, המטיף לסובלנות ולא לשאיפת נקמה באלה שדיכאו אותך.

מודל נוסף להשוואה הוא ״הלובסטר״ (2015), סרטו של הבמאי יורגוס לנתימוסאר המשתמש גם הוא באלמנטים לא מציאותיים כמטאפורה לדברים רלבנטיים בחיינו (במקרה זה, הקשר ספציפי של זוגיות). אך בניגוד לסרט ״גבול״, הסגנון הקולנועי של לנתימוס הרבה יותר מרוחק, והוא מציג את העולם הבדיוני והאבסורדי שהוא יוצר מנקודת מבט מנותקת, אירונית וצינית אשר יוצרת בכוונה תחושה כזו גם אצל הצופה. לעומת זאת, המטרה הסגנונית של ״גבול״ היא הפוכה: היא מערבת את הצופה רגשית, ומקרבת אותו אל השונה והאחר אף שהוא עשוי להיראות מוזר או מאיים.


דבר מרכזי אשר מייחד את ״גבול״ לעומת סרטים פנטסטיים אחרים הוא הדרך הקיצונית שבה הוא מציג את המרכיבים המוזרים יותר מכל מה שהרגילו אותנו בסרטים פופולריים אחרים, בין אם אלה התכונות הגופניות של הדמויות, ובין אם זה מה שהן עושות כדי להגיע למימוש זהותן. דבר זה בא לידי ביטוי בסצינות שרבים מכנים ״משמיטות לסתות״, העשויות לאתגר את גבולות התפיסה הנורמטיבית של החברה. בגלל חלק מהסצינות האלה, שעשויות לגרום אי-נוחות אצל חלק מסוים של הקהל, "גבול" אינו סרט שֶקַל לצפות בו. אך לעיתים, דווקא הקשר האמיתי שמתפתח בין הדמויות החריגות הוא זה שמאפשר להימלט מחשכת מעשיהם של האנשים הנחשבים רגילים, ומחזק את הקשר בין העלילה הפנטסטית למציאות העכשווית. דוגמא לכך היא הפרשה הקשה שטינה מעורבת בחקירתה, בעקבות תקרית בתחנת הגבול שבה היא משרתת, פרשה שבמרכזה מסחר בצילומים המציגים התעללות פדופילית בתינוקות. הבחירה בסוג פשע זה מעלה נושא מטריד המעסיק לא מעט את ארצות צפון אירופה בשנים האחרונות. למרבה המזל, עבאסי נמנע מלהציג את המעשים עצמם, והרמיזה מספיקה על מנת לטלטל.


מעניין לראות שעל אף הקיצוניות הטמונה באלמנטים של התוכן, מבחינת הסגנון הקולנועי והמבנה הנרטיבי שלו, "גבול" דווקא נשאר קונבנציונלי. אין זה פגם אלא אמצעי להפוך את הצפייה בסרט לחוויה נגישה יותר עבור הצופים, שממנה הם יכולים גם ליהנות, ואפילו להזדהות רגשית עם דמותה של טינה. האיזון בין הקונבנציונליות היחסית, מצד אחד, לבין הקיצוניות של הנושאים, מצד שני, עוזרת לקבל את המוזרויות האלו, ולתרגם את המטאפורה למסר חברתי ברור שאין בו הטפה.


גוני החום-ירוק השולטים בסרט משרים תחושה ויזואלית מרגיעה. היער הסקנדינבי נראה כפלא קוסמי שמוצג במלוא הדרו כאשר הדמויות חוגגות בו לראשונה את זהותן. עבודת האיפור, שבצדק רב הייתה מועמדת לפרס האוסקר, מלבישה אמנם על חלק מן הדמויות עור חדש ושונה מזה של השחקנים עצמם, אבל עם זאת אינה מפריעה להבעות הדקות ביותר שלהם, ומעניקה רובד נוסף לאופיין המיוחד.


יחסיה המיוחדים של טינה עם בעלי החיים בסביבת ביתה משמשים כייצוג נוסף של אמפתיה כלפי הסביבה והשונה. בניגוד אליה, האיש שעימו היא חולקת את ביתה אינו נרתע מלנצל את הכלבים אותם הוא מאמן, ואפשר להשוות לכך גם את הניסיון שלו לשכב עם טינה כניצול של האחר והשונה. אך גם הוא, בהתאם לגישת הסרט, אינו הופך בסופו של דבר לנבל מוחלט, ולו רק משום שחיבתו לכלבים נראית אמיתית וכנה.


השילוב של בעלי חיים בסרט מזכיר סרט אחר בעל רכיב פנטסטי פחות מודגש, ״על גוף ונפש״ (2017) של הבמאית ההונגרייה אילדיקו אניידי, שאווירתו מעורפלת וגם הוא עוסק בקשר בין שני זרים שנוצר בעקבות נסיבות מיוחדות. גם בו מתערבבים ייצוגי הטבע והחיות הטהורות עם היומיום הקשה והקר, ומאיר את ההקבלה בין הדמויות המובילות את העלילה לבין הטבעיות המלבבת של החיות.


עלילת "גבול" מוצגת דרך טינה שדמותה נוגעת ללב, והסרט מאמץ את נקודת מבטה המוסרית, התמימה והרגישה, המקילה על הצופים את ההתמודדות עם הסיפור הקיצוני למדי שלה. בנסיבות אחרות, התרחשויות מסוימות היו עשויות לעורר אולי צחוק ומבוכה, אך כאן הן אינן מונעות מהצופים להתלוות אל טינה ברצון עד לסוף מסעה. בדרך הם מוצאים את עצמם דנים בשאלות רבות, שאלות של גבולות זהות ומיגדר וגבולות אשר נובעים ממוסכמות ומבנה החברה ויחסה ל"אחרים" בתוכה. הסרט הוא בגדר משל אוניברסלי על השבטיות, האפליה והנידוי. באמצעותו מאיר עבאסי את הצדדים החבויים בכל אחד מאיתנו, ומבהיר שהאחריות לדרך שבה אנחנו בוחרים להתנהג מוטלת במלואה אך ורק עלינו.


על אף שההמלצה הנכונה ביותר היא לא להרבות בקריאה על סרט זה לפני הצפייה בו, מן הראוי להדגיש את הדרך הייחודית והאמיצה בה הוא מעביר את רעיונותיו, גם אם המחיר של דרך זו הוא הברחת חלק מן הצופים בסצינות מסוימות. אלה שיישארו באולם ויתמודדו איתן, יקבלו תמורה מלאה וחוויית צפייה יוצאת דופן.
//