לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
13.12.19 13.12.19 - שישי


דבר העורכים – גליון 214


עוד במאי מקורי עד כדי חוצפה, אחד ממְתֵי המעט שעשו אך רק מה שבא לו בראש, וכאשר לא הניחו לו לעשות זאת העדיף לא לעשות בכלל, דמות חריגה שהקולנוע ידע רק מעטים שכמותו, דושאן מקאבייב, נפרד מאיתנו החודש. הוא מוּכר בעיקר למבקרי הסינמטקים שזכרו לו חסד בזכות סרטים כמו "מיסתורי האורגניזם" או "סרט מתוק", אך הספיק, למרבה הצער, להישכח כמעט לחלוטין. כמה מילים לזכרו בפתח הגיליון. בגיליון הבא, הרבה יותר עליו ועל סרטיו.


"לא איכפת לי אם ההיסטוריה תראה בנו ברברים", סרטו החדש של הבמאי הרומני ראדו ז'ודה, הוצג לראשונה בארץ, בפסטיבל חיפה, אלא שאז זה נודע לנו מאוחר מכדי לטפל בנושא כראוי. אבל כשנאמר לנו שהסרט יהיה חלק מ"שבוע הקולנוע הרומני" שיוצג אצלנו באביב הקרוב, החלטנו שאסור להחמיץ את ההזדמנות. סרט כזה לא הוצג על בדי הארץ כבר הרבה זמן. הוא יוצא דופן בכל המובנים — החל מבחירת הנושא, דרך הטיפול בו, התחקיר המעמיק שקדם להפקתו ובולט בכל שלב לאורך 140 הדקות שלו, ועד להגשה עצמה, המשלבת תוכחה פוליטית חמורה עם תזכורת מצמררת של העבר — כשהכל עטוף באירוניה מושחזת, סרקסטית, לעגנית ומרה גם יחד. הוא עוסק בתרומתה של רומניה, שהייתה בעלת ברית של גרמניה במלחמת העולם השנייה, לזוועות השואה, תרומה שגם אם לא נמחקה רשמית מדפי ההיסטוריה, נדמה שרבים ברומניה מעדיפים לשכוח. רובם, חוץ ממעטים מאוד, למשל ראדו ז'ודה. אסור להחמיץ.


ועוד בגיליון זה, יעל מונק משוחחת עם ענת אבן על סרטה התיעודי החדש "יזכור למנשיה", אושרה שוורץ בוחנת שניים מן הסרטים הבולטים ביותר בשנתיים האחרונות, "צורת המים" של גיירמו דל טורו ו"רומא" של אלפונסו קוארון, דרך משקפי הנושא הבוער של היום, #metoo, כדי לבדוק את מעמד הנשים העומדות במרכזם. לעומתה, גדי רימר בחר לראות פעם נוספת את "אפוקליפסה עכשיו", לדעת רבים סרט המלחמה האולטימטיבי שידע הקולנוע, החוגג 40 שנה להצגת הבכורה שלו. בעקבות ההצלחה הגדולה של "כוכב נולד" ושל "רפסודיה בוהמית" מבקש עופר ליברגל לעקוב אחרי טיפול הקולנוע ההוליוודי בכוכבי-העל של עולם המוסיקה הפופולרית. ואילו יעל שוב מתעכבת על הנטייה של במאים רבים, ביניהם מן החשובים ביותר, לשוב לפחות פעם אחת אם לא יותר אל השחור-לבן הקלאסי, ולפעמים גם לממדי המסך של אותם ימים, בעידן שבו השיכלולים הטכניים אשר מגבים את גיבורי-העל בסרטיהם הם צו השעה המבוקש בקולנוע. דין קליין מצא לנכון לעצור לרגע מול סרטו האחרון של לארס פון טרייר, "הבית שג'ק בנה", ולנחש שהמטאפורה שבה משתמש הילד הנורא של הקולנוע האירופי, רוצח סדרתי ששואף לשלמות בביצוע מעלליו, אינו אלא דימוי של אמן השואף לשלמות ביצירתו.


מיגוון רחב של נושאים לבחירתכם.

קריאה מהנה.

עדנה פיינרו