דבר המערכת – גיליון 242

ברשותכם, נפתח הפעם בטקס חלוקת פרסי האוסקר לסרטי שנת 2024, שהיה האירוע הקולנועי הבולט בחודש מרץ, והוכיח שוב שהפסלון המוזהב הזה, שאמור לשכנע את הקליינטים של תעשיית הסרטים כי מדובר בפרס איכות לתוצרת המשובחת ביותר של השנה, הוא בסך הכל שיקוף טעמם של אנשי הוליווד, ולאיכות אין בהכרח קשר כלשהו לעניין. למשל, הסרט אשר זכה למספר המועמדויות הגדול ביותר הפעם, "אמיליה פרז", הסתפק בשני פסלונים בלבד, וזאת רק משום שאחת השחקניות המובילות בו פתחה קצת יותר מדי את הפה ולא גילתה רוח חברית נכונה כלפי הקולגות שלה. מה בין זה לבין איכות? אין זה ניסיון לצאת להגנת הסרט של ז'אק אודיאר, שלא היה בהכרח הסרט הטוב של השנה, אבל אם יש כאלה שסברו לפני חודשיים שהוא כזה, ברוב תחומי העשייה הקולנועית, איך זה שדברי הבל של שחקנית כזאת או אחרת, שנאמרו אחרי שהסרט הושלם, גזלו ממנו, כפי שהעלו משאלי דעת קהל, את כל התהילה?

ועכשיו, נשוב לענייננו. הגיליון החדש שלנו מתרכז הפעם בכמה נושאים. האחד, שני סרטים שעוסקים בשואה, אחד בצורה ישירה, השני – בעקיפין, ושניהם זכו במקרה או שלא במקרה בפרסי האקדמיה האמריקאית. הראשון הוא "הברוטליסט", שעוקב אחרי גורלו של ארכיטקט יהודי שמחפש מיקלט בארצות הברית אחרי שניצל מן השואה, לרבות קבלת הפנים שהוא זוכה לה שם. השני הוא, "כאב אמיתי", אשר מתרחש כיום, ומספר על שני צעירים יהודים שיוצאים מאמריקה לפולין, כדי לחפש את שורשיהם שקצת אבדו להם. ועוד בגיליון זה, מאמר על סרטיו של תום שובל, שהביאו אותו עד "חיים ללא כיסוי", אשר הוצג בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה, וסקירה של פסטיבל ברלין 2025, שהשנה עמדה בראשו מנהלת חדשה אשר התאמצה להוריד את רמת הדיון הפוליטי כדי בו להתרכז יותר בקולנוע.

ולבסוף, פרידה עצובה מאחד השותפים הראשונים שלנו בהקמת כתב העת "סינמטק". דני ורט, שהיה בוגר המחזור הראשון של הפקולטה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אנציקלופדיה אמיתית של הקולנוע, מי שזכר את שמותיהם של כל הסרטים וכל המשתתפים בהם, ומה שמדהים יותר, את השמות המשונים והמעוותים שמפיצי הקולנוע בישראל נתנו מדי פעם לסרטים בעברית, איש שכל עולמו היה הקולנוע אותו אהב וחקר ללא הרף, הלך לעולמו אחרי מחלה ממושכת שריתקה אותו במשך שנים לביתו. הוא תמיד יחסר לנו.

בתמונת השער: פיבי אוגוסטין ב"טווין פיקס" של דייויד לינץ' (באדיבות סרטי "לב)