לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


ג'ק ממשיך לרטש

ג'ק המרטש כאמן המיוסר של לארס פון טרייר

  • דין קליין

שמותיהם של במאים רבים הולכים לפניהם, ולא תמיד בקשר ישיר לסרטים שהם עושים. "ראית את החדש של ---?" — היא השאלה הרווחת, וליצירה הספציפית אין משמעות. כך, האירוע הקולנועי הוא עצם יציאת הסרט, והתוכן תופס מקום משני, ולא ניתן להפריד בשום צורה בין היוצר ליצירה. לכן, לשמו של הבמאי ולדימוי שנוצר לו ישנה חשיבות זהה לדימויים הקולנועיים שלהם, ובמאים רבים אף מנצלים זאת כדרך לקידום סרטיהם. לדוגמא, הרבה דוּבר על כך ש"שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו מ-2015 הוא סרטו השמיני של הבמאי, כאילו יש איזשהו ערך אינהרנטי לעובדה שזהו סרטו השמיני (מעֵבֶר לדרך המשונה בה בחר למספר את סרטיו, האם מדובר באיזושהי הוכחה לניסיון ולמקצועיות שלו? קשה לי להאמין); או כשמדובר בסרטם החדש של של איתן וג'ואל כהן, "הבלדה על באסטר סקראגס", שבו האירוע המרכזי היה עצם הרמת הגבה על כך שהאחים כהן הידרדרו ל״נטפליקס״, חברה הידועה לשמצה בחוגים הסינפיליים הסנובים. כאילו האלים הואילו בטובם לרדת אל העם, במקום להכיר בעובדה שמדובר בעוד דרך מודרנית ושפויה יחסית לעשיית סרטים שמוכיחה את עצמה, באיכות משתנה, כבר זמן מה.


מבלי לטעון שבאמת ניתן לנתק את מה שיודעים על היוצרים מהיצירה שלהם, ישנה הנחת יסוד מובלעת לגבי סרטים מסוימים מפני שיצרו אותם במאים מסוימים. בפועל, גם הבמאים עצמם מושפעים מדרך החשיבה הזאת, ומכניסים את עצמם ליצירותיהם, לא כדימוי לאקט היצירה עצמו ("ניתן לחוש בכאב שלו דרך המילים שלו"), אלא כקיום מונכח בתוך היצירה עצמה. לדוגמא אפשר לקחת את סרטיו של ז'אן לוק גודאר מהתקופה המאוחרת שלו, שהפכו הרהורים פילוסופיים אסתטיים לקולנוע מסאי וניסיוני בקולו הייחודי, והלא-תמיד קל לעיכול.


"הבית שג'ק בנה", סרטו האחרון של הבמאי הדני לארס פון טרייר, עטור הפרסים אך גם הידוע לשימצה, חייב רבות לקולנוע המסאי של גודאר מפני שמשולבים בו מאפיינים אוטריסטיים השזורים בפילמוגרפיה הענפה שלו. עוד לפני שפריים אחד מהסרט יצא החוצה, היו ציפיות מהוססות וסקרניות. סרט על רוצח סדרתי פרי עטו של במאי שנחשד לא פעם ולא פעמיים בסאדיזם קולנועי וביצירות שלא קל לצפות בהן, כבר נשמע כפרובוקציה. גם החדשות על כך שהקרנת הבכורה של הסרט תהיה בפסטיבל קאן — על אף שהבמאי עצמו הוא אישיות לא-רצויה בריביירה בעקבות דברים שאמר במסיבת עיתונאים שם לפני כמה שנים, אשר הובנו כהזדהות עם אדולף היטלר ועם הנאציזם — הוסיפו שמן למדורת הציפיות (על אף שהסרט הוקרן מחוץ למסגרת התחרות הרשמית). אך מה שהתרחש בהקרנה עצמה — נהירה המונית של צופים החוצה, מצד אחד, ומחיאות כפיים סוערות מצד אלו שנשארו, מן צד האחר — היה עוד דוגמא קלאסית של התלהמות שיצאה מכלל שליטה. הדיון מתרחק מהסרט עצמו, שמהווה רק תפאורת-רקע עד כדי כך שלא ניתן לשפוט אותו על-פי ערכו. מעל לכל התבהר, שלסרט עצמו ישנן שתי גירסאות, האחת היא גירסת הבמאי והאחרת היא גירסה רגילה (או, במילים אחרות, מצונזרת ומרוככת). כלומר, יש כאן עוד תרגיל שיווקי המיועד להפוך את הסרט ל"אירוע קולנועי", ואת הגירסה של הבמאי להציג כיצירת אמנות חסרת פשרות.

מאט דילון וברונו גנץ, "הבית שג'ר בנה" (לארס פון טרייר)


אז נכון, זהו סרט לא קל לעיכול — בכלל, צופים שרגישים לדם ולאלימות גראפית צריכים להימנע מראש מסרט כזה. אבל, עובדה זו אינה הופכת אותו ללא-ראוי. לטעמי, ההמולה סביב הסרט רק הרחיקה את השיח הנכון בנוגע אליו. זהו אולי סרטו הרפלקסיבי ביותר של פון טרייר, אשר משתמש בדימוי הקיצוני והאלים ביותר כאלגוריה לאמנות, או נכון יותר, למחיר שמשלמים האמנים ואלו שמבצעים את אמנותם למען האמנות, ותוהה האם כל זה כדאי בכלל.


ג'ק, גיבור הסרט (שמגלם בהומור ותוך יצירת פחד, לפעמים בעת ובעונה אחת, מאט דילון), הוא רוצח סדרתי חולני שמגולל בפני דמות בשם וירג' (השחקן השווייצרי הוותיק ברונו גאנץ) חמש אנקדוטות על הקורבנות שלו, והשיחות ביניהם יוצרות את מבנה הסרט. ג'ק מתייחס לפשעים שלו כאל יצירות אמנות נשגבות, ובעיקר זה נכון לגבי הדרכים השונות בהן הוא בוחר לרצוח ולתעד את הגופות (בדרך כלל בצילום שלהן בקומפוזיציות מתוחכמות). על-פי השקפתו המעוּותת מבחינה מוסרית הוא אמן, ולכן אין לו שום חרטות. אך וירג' אינו מתרגש מההצדקות של ג'ק למעשיו, ומנהל איתו דיאלוג דיאלקטי שמציב את מעשיו באור אחר, ומגחיך את ההתנהגות האובססיבית שלו. הדרך המעט נונשלנטית בה וירג' מפוצץ את בלון היהירות של ג'ק פעם אחר פעם חושפת את הקול הפנימי של פון טרייר, שלועג ליומרות האמנותיות שלו-עצמו ולקונפליקט שמצוי בליבו של אמן שהותיר אחריו שובל של סבל פיקטיבי בסרטיו, וסבל של אלו שהיו שותפים לעשיית אותם סרטים.


כאן אולי גם חשוב לציין שהסרט הוא קומדיה שחורה, אפילו שחורה מדי, ושהגיבור שלה הוא רוצח פסיכופת שסובל מהפרעה טורדנית כפייתית ומשיגעון גדלות, אשר הופכים את עבודתו לקשה הרבה יותר. בשל כך, גם הסיכוי שייתפס גדול יותר: ככל שמעשי הרצח שלו נעשים מתוחכמים יותר, הוא נעשה יהיר יותר וזהיר פחות. יחד עם זאת, המשטרה לא מצליחה לעלות על עקבותיו, אולי כי לאף אחד לא באמת איכפת.


קשה לא להתייחס בגיחוך לכך שג'ק נוהג בוואן אדום, שנראה כמו קלישאה של רכב השייך לרוצח סדרתי (אפילו ישנה תחושה שהאשה שהיא הקורבן הראשון שלו "דוחפת" אותו לגילום התפקיד בגלל המאפיינים החיצוניים שלו), או לקפדנות האובססיבית שלו, אשר גורמת לכך שהוא חוזר לזירת הפשע אינספור פעמים כדי לנקות אותה מכתמי דם מדומיינים. אולם, הגיחוך תמיד מעורר תחושה מעיקה של אשמה, מפני שהסרט מציג את הגרוטסקי, המציאותי והמפחיד בעת ובעונה אחת. ג'ק עוטה על עצמו את דמות האמן המיוסר, הלא-מובן, הראוי לרחמים ולהכרה. הוא שואף להיות אדריכל, אך הוא "רק" מהנדס, ולכן הוא סובל מרגשי נחיתות, מה גם שאף נפש חיה אינה יכולה לדעת על מפעל חייו הרצחני.


פון טרייר מבין את צורת החשיבה ההרסנית הזאת, מודע לסכנות שטמונות בה, אך גם מקבל אותה כמי שמכיר אותה מקרוב. האם הוא מצפה לסליחה ולמחילה מפני שהוא מפגין מוּדעוּת לפגמים הללו? אולי. בעינַי זו הודאה בפשע מצד אמן שמודע למקומו בעולם, ואולי מנסה לשלוח אותות אזהרה אל אלו שעדיין יכולים להשתפר.


בשיחותיו עם ג'ק, וירג' טוען פעם אחר פעם שאמנות היא אהבה, ושהאסתטיזציה של הסבל היא פאשיסטית (דבר שמתחבר בצורה מושלמת עם הערצתו של ג'ק לאסתטיקה נאצית), והסרט מהווה דיון דיאלקטי על טבעה של האמנות, טבע האדם, והמפגש ביניהם בתוך מסגרת של מה שהוא לכאורה עוד סרט אלים על עוד רוצח סדרתי. אין ספק שפון טרייר מתכוון לזעזע את הצופים, אך אפשר להשיל את הקונוטציות השליליות הנלוות לזעזוע מפני שהוא גם מתכוון לומר משהו, לנער תפיסות מקובלות, ובעזרת אותו זעזוע להעלות על פני הקרקע תהיות שמעצם טבען רק יכולות להיות דו-ערכיות וחסרות פתרון. מנגד, גם אין מקום לתמימות לגבי השימוש המעט זחוח באלימות. אין ספק שפון טרייר אכן מוצא הנאה ביצירת תחושה לא נוחה אצל קהל הצופים שלו, אך זו בהחלט אינה אלימות מענגת, ומחיאות הכפיים שמגיעות לסרט אינן מריעות למעשים המוצגים בו, אלא לרעיונות המבוטאים.


ואולי זאת בעצם המלכודת של יצירת האמנות. "אל תסתכל על המעשים, תסתכל על היצירה", אומר ג'ק. האם פון טרייר עצמו מאמין בכך? גם אם כן, הוא מגחך על אותה אמירה בסרט. הצופים שלו הם גם השופטים וגם השותפים לפשע; הצחוק תמיד מלוּוֶה באי-נוחות, הזעזוע והגועל הולכים יד ביד עם הסקרנות ועם המציצנות, ומעל לכל יש כאן הנאה שאינה מסבה עונג אל מול רוע וסבל טהור, תכונות שבעולמו של טרייר חייבות להתקיים במקביל לשם יצירת סוג מסוים של הרמוניה, מעוּותת ככל שתהיה. //