לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


ג'וקרים

על סדרת הליצנים שאינם אמורים להצחיק

עופר ליברגל

זכיית סרטו של טוד פיליפס, "ג'וקר", בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה הפתיעה רבים, והיוותה תקדים בזכות עצמה — בפעם הראשונה הוענק פרס ראשון בפסטיבל קולנוע גדול לסרט המוקדש כולו לדמות מקומיקס שפורסם בהמשכים ויצאה מז'אנר גיבורי-העל, ז'אנר אשר תופס היום נתח גדול יותר מאי-פעם בקולנוע המסחרי. הזכייה של סרט קודר, המתמקד בדמות של נבל ואינו חוסך מן הקהל מראות של אלימות בוטה, בפרס היוקרתי, מצביעה על המיגוון ועל הבגרות היחסית שניתן להגיע אליהם בעיבודים לקומיקס שהיו בעבר נושא לזלזול מסוים מצד הממסד הקולנועי.

אולם, במקרה הזה מדובר לא רק בעיבוד לדמות מעלילת קומיקס מתמשכת, אלא בדמות שהייתה חלק מן התרבות הפופולרית במשך קרוב ל-80 שנה, וזכתה כבר למספר ייצוגים קולנועיים. לפחות שניים מהם התפרסמו לא רק בקרב מעריצים של חוברות קומיקס: הג'וקר שגילם ג'ק ניקולסון ב"באטמן" של טים ברטון משנת 1989 וזה שגילם הית' לדג'ר בסרט "האביר האפל" של כריסטופר נולאן בשנת 2008, תפקיד שזיכה את לדג'ר בפרס האוסקר לשחקן משנה אחרי מותו. עם זאת, בשני סרטים אלו היה הג'וקר לכאורה דמות משנה, הנבל אשר ניצב מול באטמן שהיה הגיבור בהם.

לא בכדי ציינתי את שמות השחקנים, אשר זכו לתשומת לב רבה מצד הביקורת לעומת השחקנים שגילמו את דמותו של באטמן. עם השבחים שכבר מרעיפים על חואקין פיניקס, המגלם את הג'וקר בסרט החדש, נראה כי הדמות הפכה לאחד מן התפקידים שעשויים להטביע את חותמם על הקריירה של שחקנים בולטים בקולנוע האמריקאי. התפקיד של הג'וקר בסרט עתיר-תקציב מאפשר לבמאי ולשחקן כאחד להעניק לו צביון אישי. יש כמובן הבדלים לא מעטים באופי ובתכונות השונות שכל אחד מן היוצרים של סרטים אלה העניקו לדמות, הבדלים המלמדים גם על השוני בתפיסה ההוליוודית של המושג "סרטי גיבורי-העל" בעשורים השונים שבמהלכם ראו סרטים אלה אור.

חואקין פיניקס בתפקיד הראשי ב"ג'וקר" של טוד פיליפס

העיסוק בדמות הג'וקר מעניין גם משום שהיא מחדירה לתרבות המאוד פופולרית רעיונות של כאוס ואנרכיה. אלה רעיונות שעומדים לכאורה בניגוד לאידיאולוגיה השולטת בארצות הברית, אך יש בהם קסם מסוים שמְשַוָוה להם דמות של נבל שהוא גם ליצן קומי המודע למורשת של הבידור האמריקאי, גם אם היא משמשת רק על מנת לתקוף את ההיגיון על פיו מתנהל השלטון. ייתכן שבאמצעות דמות מוקצנת זו הועברו לקהל תפיסות פוליטיות שלכאורה כבר אין להן מקום בעולם, ודאי לא בתרבות הנמכרת לכל העולם. היבטים אלו בסרטים יכולים להיתפס כחתרניים, לבטח ביחס לצורה בה נתפס הקולנוע ההוליוודי. לא פעם נטען שסרטים אלה מאדירים דמויות אלימות וחסרות מצפון, וכי הם עשויים לעודד התנהגות דומה לזו שלהן. חיזוק לטענה נמצא בתקרית שבה אדם מחופש לג'וקר פתח באש אל קהל הצופים בהקרנת הסרט "עליית האביר האפל" (סרט המשך ל"האביר האפל" בו לא הופיעה דמותו של הג'וקר). מול טענות כאלה חוזרים יוצרי הסרט ואומרים, שכל אחד מן הסרטים שלהם מדגיש גם את המחיר שגובה האלימות, ואת הצדדים המעוּותים בתפיסת העולם של הנבל, גם אם לעיתים הוא נראה כמו גיבור. כך או אחרת, אם מדובר בג'וקר, כל אחד מן הסרטים שבהם הופיע מדגיש מרכיבים אחרים בדמות זו, ומנסה לאזן את הצדדים הרדיקליים שהיא מייצגת בצורה שונה, כפי שנראה בהמשך.

יש לציין כי שלושת הסרטים בהם מדובר כאן, "באטמן", "האביר האפל" ו"ג'וקר", הם רק חלק קטן מן הייצוגים של הג'וקר בתרבות הפופולרית ובקולנוע. בוב קיין וביל פינגר יצרו בשנת 1939 את דמותו של באטמן, מיליונר אשר עוטה תחפושת עטלף על מנת להילחם בפושעי הכרך הבדיוני גות'אם. באפריל 1940 יצאה החוברת הראשונה אשר הוקדשה כולה לסיפורו של באטמן, ובה הופעת הבכורה של דמות הג'וקר, המפורסם ביותר בין כמה אויבים קבועים של הגיבור. את הדמות עיצבו קיין ופינגר בשיתוף עם ג'רי רובינסון, והשראה לעיצובו הם קיבלו מקלפי הג'וקר בחפיסת הקלפים, ועוד יותר מזה, מדמות שראו בסרטו של פול לני, "האדם הצוחק" (1928), עיבוד לרומאן ההיסטורי האפי של ויקטור הוגו. הדמות המרכזית בסיפור של הוגו ובסרט של לני היא דמותו של גווינפליין, בן למתנגדי המלך האנגלי שפניו הושחתו בילדותו ויצרו עיוות הגורם לכך שהוא נראה תמיד כמחייך חיוך רחב. כשהוא מתבגר, הוא זוכה להצלחה כמופע-קרקס, אף כי הוא חש רתיעה מן הלהג של החברה כלפיו.

בסרטו של לני הוא מגולם בצורה מרגשת וגם מעוררת חלחלה לפרקים בידי השחקן קונרד ויידט, שדמותו מן הסרט נראית כמו הדמות המוּכרת של הג'וקר מן הקומיקס ומן הסרטים, אף כי היא אינה מבטאת אותה אידיאולוגיה, ולרוב גם לא ניכרים בה אותם קווי אופי. במהלך השנים הופיעה דמות הג'וקר בחוברות קומיקס רבות ונבנו מספר נרטיבים לגבי עברו, ולא פעם הוא הוצג גם כאדם בלי עבר ממשי לפני אותו השלב בחייו בו הוא מחולל סביבו כאוס בצורה כזו או אחרת.

בשנת 1966 נוצרה סידרת טלוויזיה מצליחה על באטמן, ובאותה שנה גם יצא סרט קולנוע עם הדמויות מן הסידרה, כאשר את דמותו של הג'וקר גילם השחקן סיזר רומרו. הסידרה נטתה לכיוון מגוחך ומופרך יותר מן העיבודים הקולנועיים המאוחרים יותר, ודמות הג'וקר עוצבה בעיקר כיריב חיצוני וטוטאלי. ייצוג אפל יותר של הג'וקר היה ב"באטמן: הסידרה המצוירת" שנוצרה בשנות ה-90 עם 4 סרטי המשך שיצאו לצפייה ביתית והמשיכו את הסיפור שלה. חובבי הקומיקס מעדיפים את הייצוג של הג'וקר בסידרה מצוירת זו, שבגירסתה האנגלית דיבב את הדמות כוכב "מלחמת הכוכבים", מארק האמיל (גיורא קנת דיבב את הדמות בעברית).

בסרט "יחידת המתאבדים" (2016), אשר עוסק בקבוצה של פושעים המסייעים לממשל להתגבר על איום אפוקליפטי, הג'וקר מנסה להניע את שותפיו לכיוון ההרס, ומגלם אותו ג'ארד לטו. סרט זה נכשל מסחרית וביקורתית, ואף כי להופעה של לטו עצמו היו מעריצים לא רבים, לרוב גם הוא נחשב לייצוג פחות מורכב של הדמות. ואלו רק כמה מן הייצוגים הבולטים של הג'וקר בעיבודים רשמיים פחות או יותר לקומיקס, לא כולל כמות גדולה של פארודיות כאלו ואחרות.

חואקין פיניקס, הצחוק המר

סרטו של טים ברטון, "באטמן", נוצר בתקופה בה סרטי גיבורי-על המבוססים על קומיקס החלו כבר להסתמן כז'אנר מצליח בזכות עצמו. סרטים אלה נעשו בתקציבי-עתק, חלקם, גם אם לא כולם, היו שוברי קופות. בין הניסיונות שהקדימו את "באטמן" צריך להזכיר את הסרטים הראשונים שעקבו אחרי דמותו של סופרמן. עם זאת, טים ברטון תרם תרומה משמעותית לעיצוב הז'אנר כולו. הסרט שלו שימש דוגמא קלאסית בסיסית לאלה שבאו אחריו והסתמכו על מוסכמות שברטון קבע, או ניסו לפרוץ אותן. אחד הדברים שהסרט קיבע הוא התייחסות לדמות הנבל כדמות כריזמטית יותר מדמות הגיבור, דבר שֶקַל לעשות עם שחקן אקסצינטרי כמו ג'ק ניקולסון, שהפרסונה הקולנועית שלו כוללת ממילא טירוף והליכה בשוליים. כאן, דמות הג'וקר נראית כהמשך של חלק מן הדמויות המעורערות נפשית שגילם ניקולסון לאורך הקריירה שלו. הסרט מתחיל לפני שהג'וקר קיבל כינויו ואת המראה הייחודי, ושם הדמות הוא ג'ק נפייר. הקשר לשחקן המגלם אותו, ששמו מופיע ראשון ברשימת הקרדיטים, בולט. הסרט מאזן את הגינוי לפשעים שמבצעת הדמות עם האהדה לשחקן המוכשר המגלם דמות רודפת תשומת לב, הנהנית להתייחס לכל דבר היוצא מפיה כבדיחה המובנת רק לה.

יותר מכל סרט אחר, הג'וקר בסרטו של ברטון מוּנע מתאוות פרסום. הוא מנסה לעורר תשומת לב בכל האמצעים האפשריים — בגדים צבעוניים, השתלטות על כלי תקשורת, וארגון פשעים שהם בו בזמן גם מיצגי אמנות. באטמן גונב לו את הכותרות גם מפני שהוא מבקש להישאר מיסתורי, מופיע רק בצבע שחור, ונוטה להיעלם מבלי לדבר הרבה. המראה המיוחד של הג'וקר נוצר במהלך מרדף: כאשר באטמן רודף אחריו, הג'וקר נופל לחבית של חומר כימי המעוות את פניו. אולם עוד לפני התאונה, המניעים של ג'ק בסרט ברורים: הוא פושע בשירות הסנדק שמטיל אימתו על העיר בעיר, והוא מבקש לגזול את מקום הבוס ולהשתלט על העולם התחתון. כדי להשיג את מבוקשו, הוא מחזר אחרי בת הזוג של הבוס, רומאן שמוביל להסגרתו למשטרה המושחתת. אחרי התאונה, הג'וקר תופס את מקומו בראש המאפיה, ובניגוד לסרטים האחרים, הוא מבקש להישאר האיש החזק בארגון לא פחות משהוא רוצה לעורר כאוס.

הג'וקר אכן מעורר כאוס, אך דומה כי הוא עושה זאת כאמצעי להשגת שתי המטרות שלנגד עיניו: צבירת כוח, וצבירת פרסום התואם את הכוח הזה. הוא רוצה לעמוד בראש הפירמידה באמצעות השליטה בעיר, דרך השליטה במאפיה והפחדת התושבים, וכן באמצעות שליטה בכל שטחי הבידור והאמנות בעיר. לכן הוא פועל באמצעות השתלטות על שידורי הטלוויזיה, יצירת פארודיה על פרסומות, הרס המוזיאון המקומי, והפיכת יצירות האמנות ליצירת מיצג שלו. האכזריות כלפי הזולת היא נושא להומור ולבדיחות שאמורות לשעשע גם אותו. את העימות האחרון בסרט הוא בוחר למקם בכנסייה, ובכך גם להפוך בדרך עקיפה לקובע הדימוי בממסד הדתי. חוש ההומור שלו יוצא דופן וגם המראה שלו בהתאם, ומה שמניע אותו הוא הרצון בנקמה אישית. כיבוש נשים והשפלת היריב הם מניעי-משנה עבורו.

רגע אחד בסרט שובר במעט את התבנית הזאת — רגע בו הג'וקר בגרסת ברטון-ניקולסון פועל משך כמה רגעים בניגוד להיגיון של ראש ארגון פשע רגיל, ומנסה לזכות בתשומת לב לא רק באמצעות הפחדת הקהל ויצירת מופע ראווה סביב דמותו, אלא גם על-ידי הענקת מתנה לציבור הממקמת אותו כשליט נדיב יותר מן השלטון הרשמי הכושל. זה קורה כאשר העירייה, החוששת מפני מזימותיו של הג'וקר, מבטלת את חגיגות 200 שנה לעיר גות'אם. כדי לפצות כביכול את הציבור, הוא מארגן תהלוכה מִשֶל עצמו, שבמהלכה הוא מפזר כסף לכל מי שמתקרב לכרכרה שלו, ולכאורה מוותר על כסף שנצבר באמצעים נפסדים למען מעריציו. אלא שאין זו אלא תחבולה זדונית, משום שהקופצים לקבל את הכסף זוכים באותה הזדמנות גם להתזה של גז מרעיל. הבחירה בגז כאמצעי ההרג מנומקת לאורך כל הסרט בכך שג'ק נפייר הוא מומחה לכימיה, וכפי שהכימיה עיוותה את המראה שלו, הוא ינצל אותה על מנת להרוג אחרים ולזכות בשליטה בעיר.

גם בסרטו של כריסטופר נולאן, "האביר האפל", יש סצינה בה הג'וקר מוותר על כסף רב. אחרי שבמחצית הראשונה של הסרט הוא סוחט את המאפיה עד שהיא נכנעת לדרישתו ומעניקה לו חצי מן החסכונות שצברה, הוא מעמיד את כל הכסף שקיבל בערימה, ומעלה אותה באש לעיני אנשי המאפיה עליה השתלט. בעיני הג'וקר הזה, המטרה אינה כסף ואף לא שליטה לשם עצמה או אפילו צבירת תהילה אישית. למעשה, הוא מוכן למות למען המטרה שהציב לעצמו, ומבחינתו, אם באטמן או התובע המחוזי הארווי דנט ייהרגו אותו, אין זה משנה; זה רק יוכיח את צדקת טענתו שהמוסר האנושי הוא רק אשליה, ואין הבדל בין טובים ורעים. החלוקה לטובים ורעים, והמחויבות של באטמן לא להרוג את יריביו בשום שלב של פעילותו, היא מבחינת הג'וקר חלק מן התודעה הכוזבת אשר מנסה להכניס היגיון וסדר בהלכות עולם. מבחינת הג'וקר, הכאוס הוא הכוח האמיתי שיניע את העולם, וכל מי שבוטח בשלטון מרכזי או במערכת מוסר, משליך את יהבו על שקר שהוא עצמו מוכיח עד כמה הוא חסר משמעות והיגיון.

הג'וקר נוסח נולאן-לדג'ר הוא דמות לא צפויה גם משום שהוא מוכן להקרבה אישית וגם משום שהוא מצליח, יותר מכל דמות אחרת, למחוק את העבר שלו — אין לו בסרט שם אחר מלבד הג'וקר, וטביעת האצבע שלו אינה מוּכרת למשטרה. הוא מספר כמה וכמה פעמים במהלך הסרט סיפור על עברו ועל מקור הצלקות שגורמת לו לחייך באופן תמידי, אבל בכל פעם מדובר בסיפור שונה לחלוטין.

גם בכל האמור בליהוק נבדל סרט זה משני הסרטים האחרים. בעוד שני אלה בונים את הג'וקר כדמות הנשענת על דמויות המזוהות ביותר עם השחקן שמגלם אותו, שום תפקיד קודם בקריירה של הית' לדג'ר לפני הסרט הזה אינו דומה לדמות שהוא מגלם כאן. דמותו מאמינה בתוהו ובוהו, ובונה את כוחה באמצעות מתקפה על ההיגיון המניע את יתר הדמויות: במשחקי הכוח שלו עם באטמן, עם המשטרה, ועם התושבים, הג'וקר שב ורומז על זהות הקורבנות הבאים שלו ועל הפשע הבא, כאשר אין דרך לדעת מתי הוא מדייק ברמזים ומתי הוא מטעה בכוונה את כל מי ששומע אותו.

חואקין פיניקיס, הית לדג'ר וג'ק ניקולסון — שלושה ליצנים זה ליד זה

זאת ועוד, שעה שהדמויות המנסות לעצור אותו פועלות לפי התבנית המוּכרת של איתור המטרה הסופית שלו, הוא אומר במהלך הסרט: "אני באמת נראה כמו אדם עם תוכנית?" הוא פועל למען הריסת הסֵדֶר, ולכן הוא גם מאלתר תמיד את הצעדים הבאים שלו. לטענתו, אילו הצליח לשלוט בעולם כולו, הוא לא היה יודע מה לעשות עם זה. כל מה שהוא רוצה זה להשפיל את מערכות החוק והסדר, ולהוכיח לבאטמן שדרכו להילחם בפשיעה אינה נכונה. באטמן רואה בג'וקר איום גדול ויריב שיש לחסל. לעומתו, הג'וקר אינו רואה בו יריב, אלא את החצי השני אשר משלים אותו, ובלעדיו אין לו זכות קיום. באטמן שבר את המבנה המאורגן של הפשע בגות'אם, והוא מאפשר לג'וקר להקים מבנה חדש, בו הפשע הוא מטבעו לא מאורגן, ונובע רק מן הדחף האנושי. הג'וקר מניח שהדחף האנושי יוביל בסופו של דבר להתנהגות אנוכית, אבל כשהוא מבקש להוכיח זאת בפועל, מתברר שאנשים מעדיפים להקריב את עצמם ולא להרוג אחרים.

לכאורה, זהו ניצחון לתפיסת העולם של באטמן, אלא שזהו ניצחון חלקי בלבד. יש לכך כמה סיבות, ובראשן עובדה שהג'וקר לא יהיה מודע לה: על מנת לתפוס אותו, באטמן חרג מן העקרונות המקודשים שלו, וצותת לכל הטלפונים בעיר. כלומר, הוא הפעיל חדירה לפרטיות הזולת על מנת לנצח את הטרור האנרכיסטי. בכך, סרטו של נולאן מאזכר ישירות את המציאות בארצות הברית אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, וקשה שלא לראות זאת. אף על פי שהוא מציג סרט על מיליארדר שלובש בגדי עטלף הנלחם בליצן, נולאן יצר סרט רציני מאוד, לדעתי רציני ואפל יותר בכל האמור באמירותיו על טבעו של הכוח מכל סרט אחר שמבוסס על הדמויות מן הקומיקס, כולל "ג'וקר" החדש של פיליפס, גם אם הג'וקר בסרטו של נולאן מסתתר כל הזמן מאחורי הביטוי "why so serious" (למה כל כך רציני) שהופך למשפט המזוהה ביותר עם גירסה זו של הג'וקר. גם כאשר הוא מדקלם את המניפסטים שלו, הוא מדגיש כי הוא עצמו ואפילו השקפותיו הם בעלי חשיבות חלקית. זו אחת מן הדרכים בה הסרט מבקר את הדמות הכריזמטית: הוא אינו מתייחס ברצינות גם לדברים כואבים ולמוות.

על אף שבסרט של נולאן גם באטמן מפר כללי מוסר, דומה שהמסר הסופי של הסרט, אשר מועבר בצורה ישירה, הוא שהאלימות הפיסית, בסופו של דבר, היא תמיד רעה, ומה שמייחד את בני האדם הוא חמלה כלפי האחר ולא תאוות בצע. החמלה היא הכוח הניצב מול הכאוס ובסופו של דבר גובר עליו, גם אם הכאוס נשמע מפתה.

כאמור, "ג'וקר" של פיליפס הוא הסרט היחיד שבו הג'וקר אינו יריב המנוגד לדמותו של באטמן. מי שיהיה בעתיד באטמן, ברוס ויין, מופיע בסרט בתפקיד קטן של ילד אשר טראומה שהוא חווה במהלך הסרט תהפוך אותו רק בעתיד לגיבור-על, בעוד הסרט מתמקד באדם אחר, ההופך כמעט מבלי משים לנבל מאיים ולמקור השראה לאחרים. במסיבת העיתונאים בפסטיבל ונציה טען פיליפס, כי בבניית סיפור המקור של הדמות, הוא והתסריטאי עימו עבד, סקוט סילבר, הרחיקו לכת יותר מכותבי הקומיקס באיתור המקור של הדמות, ושאבו השראה גם מ"האדם הצוחק", סרט שאינו עוסק ישירות בנבל, אלא באדם אשר חש כי החברה לועגת לו, וכי איש לא חווה את העולם כמוהו. בגירסתם-שלהם הם בנו דמות בשם ארתור פלאק, אדם שחש מנוכר מן החברה בה הוא חי, וזקוק לתרופות פסיכיאטריות על מנת לשרוד מגע עם יתר בני האדם. פלאק אינו מצולק, אלא סובל מהפרעה הגורמת לכך שהוא צוחק באופן בלתי-נשלט, וגם כאשר הצחוק שלו מכוּון, הדברים שמצחיקים אותו שונים ממה שמצחיק כל אדם אחר. גם כאשר הוא שומע בדיחה שמצחיקה אחרים, הוא פורץ בצחוק לפני שורת המחץ, או מסיבה לא נכונה. זו למעשה תחושה קשה במיוחד של זרוּת חברתית: כאשר חוש ההומור שונה, הוא חש לא פעם כי הבדיחה היא על חשבונו גם בתקשורת האחרת שלו עם הסביבה. היות שהוא עובד כליצן להשכרה, וכבר בפתיחת הסרט הוא מתעמת עם הנערים הבזים למקצוע שלו, יש בסיס לתחושה זו.

גם הייצוגים הקודמים של דמות הג'וקר אופיינו בחוש הומור שונה מן המקובל, אבל דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר כשהצחוק נבע מעוול שנגרם לאחרים, ואף פעם לא מצאו צורך להתלונן על כך שהאחרים אינם חולקים עימם את אותו חוש הומור מעוות. לכן, ארתור פלאק חולם על קריירה בדיוק בתחום בו הוא שונה מן האחרים, והוא מנסה לבנות את עצמו גם כאמן סטנד-אפ ולא רק כליצן, מתוך אמונה שכאשר יעמוד על הבמה, חוש ההומור הייחודי שלו יגיע לזולת, והוא ימצא מזור גם לכאבים האחרים שהוא חש בחייו. כאבים אלו קשורים גם ליחסיו עם נשים: הוא סועד את אימו שגם לה יש רקע של מחלות נפש וקשר מוגבל עם הסביבה, ומה שנראה לרגע כמערכת יחסים אפשרית עבורו, מתגלה כפנטזיה בלבד.

בכל חלקו הראשון, הסרט אינו מרבה בקטעי אלימות, ומהווה מבט על אדם בודד התופס את הסביבה באופן מעוּות, וחולם על הרגע בו יזכה בתהילה או יגאל את אימו מן היחס לו היא זוכה מן הסביבה. בעיקר הוא מוטרד מן היחס של מי שהיה בעבר המעסיק של אימו ואולי גם המאהב שלה, תומאס ויין, האדם העשיר בעיר. כתוצאה מכך, מקור ההשראה החזותי העיקרי של הסרט אינו קומיקס או סרטים המבוססים על קומיקס, אלא הסרטים המוקדמים של מרטין סקורסיזה, סרטים שעסקו באותו סוג של זעם ובדידות. בכך, הסרט מהווה למעשה הכלאה של שני סוגים של קולנוע אמריקאי: סרטי גיבורי-העל עתירי התקציב משולבים עם הקולנוע העצמאי האישי. טוד פיליפס, במאי הסרט, מגיע בעצמו עם רקע שעיקרו קומדיה, תחום שאולי מתחבר לעיסוק של הסרט בהומור לא מובן.

העובדה שהג'וקר מסמל כאוס ותפיסת עולם אנרכיסטית בולטת בסרט זה אף יותר מאשר בשני הסרטים הקודמים, אולם יש כאן הבדל חשוב אחד: ארתור פלאק מאמץ את הכינוי ג'וקר רק לקראת סיום הסרט, כפעילות פוליטית נגד עשירי העיר ונגד השלטון שאינו משליט שוויון בחברה. הוא עצמו נותר לא מובן לסביבה שלו גם כאשר אלפים יוצאים להפגין, ומאוחר יותר לבצע פשעים, בהשראתו. בסופו של דבר, מה שנותר לו הוא לאמץ את הכאוס שהוא יצר, כולל אימוץ האידיאולוגיה שלא הוא ניסח: הוא עוטה על עצמו חיוך באקט המסיים שלו בסרט. יצירת הכאוס מאפשרת לו סוף סוף להיות מקובל בחברה ואפילו נערץ.

אולם שם הסרט חושף גם מהלך נוסף. השם ג'וקר יכול להתפרש כך שזו רק וריאציה אישית על דמות, וריאציה אשר שוללת חלק מן הייצוגים של הדמות בקומיקס ובסרטים קודמים. פרשנות מעניינת יותר של הסרט הופכת את ארתור לאחד מתוך כמה ג'וקרים שעשויים לפעול בעולם הפיקטיבי של הסרט: בסופו של דבר הוא הופך לא רק לגיבור, אלא גם לאחד מן ההמונים המחופשים לקראת סוף הסרט לג'וקרים. בכך, הסרט מתייחס ישירות לביקורת שהאשימה את הסרטים בהשראה לאלימות, מבלי להדוף אותה: האדם אשר רצח את הוריו של ברוס ויין הוא לא הג'וקר בו מתמקד הסרט, אלא אדם אחר המתחפש לדמותו. המשך אפשרי לסרט יציג אותו, או אדם אחר מן ההמון, כג'וקר אשר יתעמת עם באטמן בסרט עתידי, כאשר סרט נוסף על דמותו של באטמן כבר נמצא בתהליך הפקה.

בסופו של דבר, דמות הג'וקר מרתקת בכל הסרטים בגלל שילוב של גורמים. קודם כל, היא מושכת את טובי השחקנים בקולנוע האמריקאי, ובאמצעותה הם ממצים רבות מיכולתיהם. נוסף על כך, מדובר בדמות אשר מצויה בלב התרבות הפופולרית האמריקאית, ובו בזמן מייצגת מחשבה פוליטית שהיא ההיפך מכל מה שאותה תרבות תופסת כנכון. צורת המחשבה של דמות זו אמנם מוצגת כפסולה, וכל אחד מן הסרטים מציג גם את המחיר ההרסני של אלימות. קשה לי להאמין שאדם אשר לא חשב על ביצוע פשע אלים חסר היגיון לפני הצפייה בסרטים יידרדר לפשע בעקבות הצפייה בהם. אולם מעֵבֶר לשאלת האלימות, לג'וקרים השונים יש לא מעט טיעונים מעניינים נגד השלטון המרכזי, הסגידה לכסף והשאיפה לאחדות — ועצם הצגתם בסרטים, גם כשמי שמשמיע טיעונים אלה הוא נבל מעוּות, מהווה יסוד מחתרתי בלב הזרם המרכזי של הקולנוע.

ככל שסרטי גיבורי-על תופסים מקום מרכזי יותר, עולה האפשרות של הבמאים לשחק עם המוסכמות, ולתת יותר ביטוי למורכבות האפשרית בדמות הג'וקר. לכן, בעוד הסרט של ברטון השתמש בה בעיקר על מנת לבדר, נולאן השתמש בה כחלק מדיון מורכב באנרכיה מול שלטון מרכזי הצובר כוח רב מדי כלפי האזרח, ואילו פיליפס העמיק ברוב הסרט את הדיון ברקע הפסיכולוגי ההופך אדם לחריג בחברה, אך בסופו של דבר עסק גם בהשפעה השלילית שיכולה להיות לתרבות פופולרית, עם או בלי קשר לכוונת היוצר.