גאולה קתולית והגורל היהודי

אחד הסרטים המדוברים ביותר בשנה האחרונה היה סרטם החדש של האחים ג'וש ובני סאפדי (Safdie), "יהלום לא מלוטש" (2019) בכיכובו של אדם סנדלר. הסרט מתאר את ניסיונותיו הבלתי-פוסקים של הווארד (סנדלר) לתמרן בין התמכרותו להימורים, המאפיונרים להם הוא חייב סכומי עתק, וחיי המשפחה המתפוררים שלו, תוך ניסיון להחזיר לחיקו את גוש חומר הגלם של יהלומים שהשיג אחרי מאמצים רבים. כמו סרטיהם הקודמים של האחים,Heaven Knows What (2014), ו"גוד טיים" (2017), גם הפעם הם מאשרים, בסרטם החדש, כי משיכתם העיקרית היא לדמויות השוליים של העיר ניו יורק, אותן הם מציבים בתוך מבנה עלילתי של סרטי פשע. באמצעות מבט על מבנה העלילה של "יהלום לא מלוטש" ניתן לראות כמה בולטת השפעתו של סרט פשע ניו יורקי אחֵר הניצב כתמונת-מראָה שלו – "פקד מושחת" (Bad Lieutenant, 1992) של אבל פררה.

כמו סרטיהם של האחים סאפדי, גם סרטיו של פררה מתמקדים בדמויות שוליים בעיר ניו יורק רוויית האלימות והסמים. בסרטים כמו  "רוצח קודח" (The Driller (Killer מ-1979,  Ms. 45 מ-1981, ו"מרדף בניו יורק" מ-1990, שילב פררה את הנוסחאות הקלאסיות של סרטי סלאשר, סרטי נקמת אונס וסרטי פשע, והיבטים נוצריים שהמרכזי בהם הוא הגאולה. היבט זה הגיע לבשלותו ב"פקד מושחת", סרטו הידוע ביותר. גיבורו הוא פקד (הארווי קייטל), המנצל את כוחו ואת מעמדו כדי להזין את התמכרויותיו לסמים, לסקס ולהימורים. חייו הלא-מוסריים עומדים במבחן כשהוא חוקר אונס של נזירה, וחזיונות דתיים מתחילים להופיע לנגד עיניו.

אם מעמידים את "יהלום לא מלוטש" לצד "פקד מושחת", למרות הפרש השנים ביניהם, הם נראים כמו שני צדדים שונים של אותו מטבע. במבט השוואתי אפשר לראות את עמדתם הייחודית של שני הסרטים, וכיצד כל אחד מהם מבטא את דתם השונה של היוצרים – הנצרות הקתולית של פררה והיהדות של האחים סאפדי.
בחינת נרטיב שני הסרטים תַראה כיצד התבססו האחים סאפדי על סרטו של פררה. שני הסרטים מתארים את האובססיביות של הדמות הראשית לריגוש ההימורים, ובשני (הסרטים יש שימוש בסידרת הגמר של אירוע ספורט מרכזי. ב"פקד מושחת" זו סידרת גמר פיקטיבית של ענף הבייסבול (אותה זייף פררה באמצעות שימוש בקטעי מישחק שונים), וב"יהלום לא מלוטש" זהו מישחק חצי-הגמר בפלייאוף ה-NBA. המישחקים הללו הם בגדר סיפור-שוליים מהותי לאורך הסרטים, אך ברגעי הסוף מתברר מה תפקידם האמיתי במסר של שני הסרטים.

גם מבחינת המבע ניתן לראות את הדמיון הרב בין שתי היצירות. הסגנון הריאליסטי הבלתי-מתפשר נוכח בשני הסרטים: אין שוטים מסוגננים המדגישים את עצמם, ולעומת זאת יש שימוש נרחב בצילום כתף. סגנון צילום זה משרה תחושה דוקומנטרית: שני הסרטים מבקשים להציג את ניו יורק ואת הדמויות שבה כמציאותיות, כאילו נתפסו במקרה בעדשת הצלם.

סרטו של פררה מתאר את מסעו של הפקד אל השְאוֹל. בפתח הסרט, כשברקע נשמעת קריינות הרדיו המתארת את מישחק הגמר, הפקד מסיע את שני בניו לבית הספר. כבר בסצינה זו ניכרים הזעם וחוסר המעצורים של הפקד: הוא מקלל בנוכחות בניו, ומסביר להם שאם חושקים במשהו, אסור לחכות שזה יגיע מעצמו, אלא צריך לקחת אותו בכוח ובאלימות. אחרי שבניו יוצאים מהמכונית, כשהוא עדיין חונה מול בית הספר, מתחיל הפקד להסניף קוקאין.

כאשר הפקח מגיע לזירת רצח כפול, היחס הצונן שלו ושל השוטרים האחרים לעבודתם, ולמקרֵי המוות בכלל זה, מלמד שהבריחה אל הספורט וההימורים היא למעשה ביקוש מיפלט מהמציאות הקשה. השלב הבא הוא פגישה של הפקד עם סוחר סמים. הפקד מעביר לידיו סמים שנטל מזירת פשע, ובעצמו מעשן קראק. בהמשך הסרט הוא מזריק הרואין, גונב שוב סמים מזירת פשע, מקיים יחסי מין עם זונות, ומטריד מינית שתי נערות קטינות.

במקביל לפקד מציג פררה את ניו יורק כסדום מודרנית, עיר חטאים שבה בני מיעוטים גונבים אחד מהשני, רציחות, פשעים ושימוש בסמים הם שגרת יום, וזה מגיע לשיא כאשר חברי כנופיה אונסים נזירה. כאשר מוטל על הפקד לטפל בפרשה זו, אמונתה של הנזירה מעלה אצלו שאלות לגבי גאולה, סליחה וויתור אישי.

אם כך, סרטו של פררה עונה למאפיינים של הפילוסופיה הנוצרית, ובעיקר להגותה של סימון ווייל. זו טענה, כי הקיום חייב להיות קשה, ואף רצוי לחיות במה שכינתה "הכובד", כלומר בחיי עוני, כדי להגיע דרכם אל "החסד". בדומה לסרטיו של רובר ברסון, למשל "בלתזאר" (1966) ו"מושט" (1967), גם פררה מאמין שרק באמצעות כובד המציאות, באמצעות התבוננות במועקת הנפש, יוכל האדם לגלות מחדש את נפשו ולהגיע לגאולה. רק מבט ישיר אל התהום יוכל להוביל למבט כלפי השמיים.
מבטו המושחת של הפקד כלפי העולם משתנה לאחר מפגשו עם הנזירה. הוא מבטיח לנזירה כי ינקום באונסים "מחוץ לחוק", ויטפל בהם בעצמו. ואז הוא נדהם נוכח תגובתה של הנזירה, אשר מראה לו את האור, ומסבירה לו שהיא אינה חפצה בנקמה, שהיא סלחה להם. הוויתור האישי של הנזירה מוליד שבר עמוק בעולמו של הפקד, מפני שהנזירה פועלת כנגד כל מה שהינחה אותו בחיים. היא אינה מאמינה באלימות, בהטלת אימה על העולם, אלא בסליחה, אמונה וגאולה. אחרי שהנזירה עוזבת, מופיע מול הפקד חיזיון של ישו. הפקד מאבד את שליטתו ופורץ בבכי מיוסר, כאשר הוא נקרע בין הכעס על נטישתו ושתיקתו של האל, לבין חרטה ובקשת סליחה עמוקה. סצינה זו מצביעה על מאבקו הפנימי של הפקד. כך ניתן לראות את ניסיונו של פררה להגיע לתשובות לגבי אמונתו האישית: הוא קיבל חינוך קתולי, אבל שנים רבות בחייו היה מכור לסמים קשים (הוא אף הודה כי השתמש בסמים במהלך צילומי הסרט).

כשמסתיים החיזיון, מתגלה במקומו של ישו אשה שחורה המבקשת להחזיר גביע קדוש שנגנב מהכנסייה. היא מובילה את הפקד בתמימות אל שני הצעירים שאנסו את הנזירה. הפקד מעשן עם שני הנערים, ויחדיו הם צופים במישחק הבייסבול שבו מפסידה הקבוצה עליה הימר הפקד. כעת הוא נטול כעס, דבר שאיפיין את יחסו בעבר כאשר הפסיד בהימורים, והוא מסיע את שני הנערים אל התחנה המרכזית. בדרך הוא ממשיך לתהות כיצד הנזירה הסכימה לסלוח לשניהם, ועדיין מנסה  להטיל עליהם אימה בנפנופי אקדח. אבל ניתן לראות בבירור כי אלו רק תהיות לא-פתורות אחרונות. אחרי שהוא מעלה את הנערים לאוטובוס, ומשביע אותם לא לחזור לניו יורק, הוא נותן להם את הכסף הרב שהוא חייב לסוכן ההימורים. בכך מוותר הפקד על חייו, כי הרי ברור שבעולם ההימורים משלמים בכסף או בחיים. ואכן, בשוט האחרון של הסרט יורה בו אדם לא מזוהה.

אם כן, הפקד בחר ביודעין לוותר על חייו-שלו כדי לתת לשני הנערים הזדמנות לחזור למוטב, ובכך הוא נוהג כמו הנזירה שבחרה לסלוח להם. בוויתור זה אפשר לראות את התגלמות האמונה הקתולית, שֶכֵּן הפקד בוחר בגאולה. זה קורה רק לאחר שכיפר על חטאיו, ובכך הוא זכאי לחזור לחיקו של האל. פררה מסיים את סרטו בצורה דומה לסופי סרטים של במאים נוצריים אחרים, כמו ברסון, סקורסזה, שרדר והאחים דארדן. כפי שדמותו של קייטל טוענת בתחילת "רחובות זועמים" של סקורסזה: "אתה לא מכפר על חטאיך בכנסייה, אלא ברחוב".

בצפייה ב"יהלום לא מלוטש" ניכרת השפעתו של "פקד מושחת", ולכן בחינה של הבחירות השונות של האחים סאפדי מאירה את תפיסת עולמם היהודית. סרטם מתחיל במכרה באתיופיה, שם מוצגות הסכנות המאיימות על הכורים, ומתברר עד כמה קשה להשיג את גוש חומר הגלם שממנו יופקו היהלומים. בדומה לסרטם הקודם, "גוד טיים", גם בתחילת סרט זה מציגים האחים את ביקורתם על כך שהאדם הלבן מנצל את האדם השחור. אלא שבסרט זה, הביקורת מורכבת יותר. כפי שהווארד מסביר לכוכב ה-NBA, קווין גרנט, אלו יהודים אתיופים, ודרך הקישור הדתי שלו עם האתיופים הגיע הווארד ליהלומים האלו.

מעֵבֶר לכך, הווארד בדרך כלל מוכר יהלומים לספורטאים שחורים, שהם לקוחותיו העיקריים. כך יוצרים האחים הקבלה בין הרצונות הזהים של הווארד והספורטאים, ואפילו בין נטיות הנפש של היהודים והשחורים באמריקה. כפי שהוא מסביר לגרנט, זה הצורך "לנצח", הרצון שיש גם ליהודים וגם לשחורים, להוכיח לכולם כמה הם שווים. הספורטאים נאבקים כדי לזכות באליפות, והווארד מבקש לנצח בהימורים, להרוויח כמה שיותר כסף ממכירת היהלומים שלו. כך, הוא מקווה, לא יתייחסו אליו בארץ כל האפשרויות כאל מיעוט נחשל, אלא כאל סיפור הצלחה. הסרט מבקש להצביע על כך ששני מיעוטים אלו בטוחים שרק הצלחה במאפיינים שאמריקה מאדירה – ספורט וכסף – תַקנה להם הערכה.

זהותו ודתו של הווארד הם הניגוד המהותי בין דמותו לבין דמותו של הפקד. הסתירה, אצל הווארד, מתבטאת במשיכתו לעבר ההתבוללות נוכח שורשיו היהודים. כפי שהאחים סאפדי הסבירו בראיון, בעיניהם הווארד הוא צדיק שמתחיל לאבד את דרכו. היבט זה קושר את סרטם עם סרט אחר של צמד במאים יהודים, "יהודי טוב" (2009) של האחים כהן. אך להבדיל מ"יהודי טוב", שמתאר איוב מודרני, היקום אינו מעניש את הווארד כדי לבחון את אמונתו. בעיני האחים סאפדי, מהות היהדות היא מציאת המשמעות דרך הכאב והאכזבה. היהודים האמריקאיים, ואלו שגרים בניו יורק בפרט, מוצאים את עצמם מתמודדים עם אותה סתירה כמו הווארד: הרצון להצליח ולהיהפך לאזרח אמריקאי כמו כולם, לעומת זהותם וקהילתם הייחודית, היותם מיעוטים ואמונתם המשותפת. ניתן לראות זאת בבירור בסצינת סדר הפסח, כאשר הווארד נאלץ להתמודד עם הפרידה מחברתו (הלא-יהודייה) תוך שבני משפחתו קוראים את ההגדה. הווארד מתמודד עם משיכתו לעולם הלא-יהודי בזמן שמשפחתו ודתו מחזיקים ומושכים אותו אל שורשיו היהודיים.

בנוסף, דמותו של הווארד אינה מביעה כל חרטה. לעומת הפקד, שנאבק בין הטוב לרע בעולמו, הווארד אינו זוכה אף לרגע שהופך את דמותו לאהודה יותר. אחת הביקורות שהופנו כלפי הסרט היא חוסר היכולת להזדהות עם הווארד. זו הייתה בחירה מודעת של האחים. אין זה מקרה שהם בחרו בסנדלר לתפקיד הראשי. ליהוקו בתפקיד הווארד מדגיש את מאפייניה השונים של הדמות – גאוותו היהודית של סנדלר מצד אחד, ומאפייני דמויות הילד-המבוגר הזועם מסרטי הקומדיות בהן הוא התפרסם, מצד אחר. בסרטים כמו "בילי מדיסון", "נער המים" ו"גילמור המאושר" מוצגות הדמויות שגילם סנדלר כגברים שמסרבים להתבגר, והתקפי זעם הם חלק עיקרי מהווייתם. ניתן לראות את דמותו של הווארד כהמשך לאותן דמויות, רק שהווארד זנח את הילדותיות שלו, ולמד לשלוט בזעמו. אבל לאחים סאפדי היה חשוב להציג דמות יהודית שאינה מתביישת בזהותה או חלשה. הם לא רצו שהווארד יישא על גבו את עול היהדות, כמו סול נזרמן, ניצול השואה הניו יורקי ב"המשכונאי", סרטו המפורסם של סידני לומט. הווארד אינו מוותר, אינו מפגין חולשה, ואינו נרתע נוכח הסכנות הכרוכות בהימוריו.

כל זה מוביל אל הסוף. לאחר שמכר לקווין את היהלום והסביר לו את ההכרח שלהם לנצח, הווארד מחליט להשקיע את כל 160,000 הדולרים בהימור משולש על יכולתו של קווין במישחק הגמר, במקום לפרוע את חובו. הווארד מצליח להעביר לחברתו את הכסף, ושולח אותה להמר בשמו, תוך שהוא כולא את סוכני ההימורים בחדר חסין הכדורים במשרדו. ביחד עם סוכני ההימורים צופה הווארד במישחק הגמר. באחת הסצינות האינטנסיביות של הקולנוע בשנים האחרונות, הוא מצליח בהימור כנגד כל הסיכויים, וזוכה ביותר ממיליון דולר. לאחר זכייתו הוא פותח את הדלת, מאושר ורגוע כי יוכל להחזיר את חובו, ומאפשר לסוכני ההימורים לצאת מהחדר. אך ברגע אקסטטי זה יורה אחד מהם בראשו של הווארד.

להבדיל מהפקד, שהקריב את חייו למען חייהם של אחרים, האחים סאפדי נוקטים גישה הפוכה. אין בסרטם הקרבה וגאולה, אלא האבסורד של הגורל היהודי. כמו בבדיחה שחורה, ברגע שהווארד משיג את מבוקשו ומראה לכולם שהוא לא לוזר, הוא מאבד את חייו. ניתן לראותו כמקביל למשה, שראה את ארץ הקודש אך לא היה יכול להיכנס אליה. הווארד אינו יכול להעלים את זהותו היהודית, וברגע שהתאפשר לו לנטוש לגמרי את שורשיו היהודים, חייו נלקחים ממנו.