בדרך לסוף – פדרו אלמודובר

החדר הסמוך – פדרו אלמודובר

פרס אריה הזהב

פדרו אלמודובר מזדקן. לא רק רעמת השערות הלבנות שמעטרת את ראשו אומרת זאת, אלא גם הנושאים שהוא בוחר שוב ושוב - מוות, חשבון נפש וסוף הדרך, מאז "דבר אליה" (2002) ועד "כאב ותהילה" (2022). למען האמת, לא היה איש בפסטיבל ונציה שהטיל ספק בכך שאלמודובר יזכה בפרס על סרטו החדש, "החדר ממול". מי שהיה פעם במאי סוער, פרוע, חצוף ושובר מוסכמות, שזכה דווקא בשל התכונות האלה בתהילה, הפך היום ליוצר מכובד, רציני ושקול. הוא לא איבד אמנם את החוש האסתטי המיוחד לו, את השימוש בצבעים העזים של אדום ושחור וירוק והניגודים שביניהם, אבל בגיל 73, כשהוא מביים את סרטו הראשון בשפה האנגלית, כבר אין לו כוח להרגיז בשביל הכיף, או אולי אין לו חשק, או שמא הוא חרד שזמנו בעתיד קצוב, ואסור לבזבז אותו על שעשועים.

סרטו החדש הוא סרט עצוב, מהורהר, רגיש, נמנע מהצגות ראווה ויזואליות בנוסח שהציג רק לפני זמן קצר ב"הקול אנושי". למעשה, הסרט מאופק כל כך, עד שעל אף שהוא מבוסס על נובלה, אפשר לראות בו גירסת קולנוע של מחזה כתוב לשתיים, ולשם כך בחר בשתיים שניצבות היום בפסגת ההצלחה הקולנועית שלהן, אבל כבר רואות את תחילת הדרך למטה. שתיהן, טילדה סווינטון וג'וליאן מור, נולדו בשנת 1960.

כותב שורות אלה חייב להודות שלא קרא את "מה שעובר עלייך", ספרה של סיגריד נוניאז, סופרת אמריקנית מוערכת, ועל כן לא תהיה כאן שום השוואה בין מה שאומר הספר לְמה שנראה בסרט. אלמודובר לבדו חתום על התסריט, ולכן כל האחריות היא על כתפיו. כאשר נאמר כי הוא עומד להתמודד בפעם הראשונה עם סרט שאינו דובר ספרדית, אחרי שעולם ומלואו ידע כי הוא מתקשה מאוד בכל שפה אחרת, החלו לרנן שהוא הלך בדרכם של כל גדולי המהגרים האירופיים שיצאו לחפש שקיות הזהב בחוף המערבי של ארצות הברית. אבל אין צורך לדאוג, הסרט אמנם דובר אנגלית, אבל אלמודובר עבר את המשׂוכה בהצלחה.

טילדה סווינטון וג'וליאן מור ב"החדר הסמוך", באדיבות בתי קולנוע לב © Iglesias Más

העלילה נסבה על שתי ידידות שנפגשו בעת עבודתן במערכת של עיתון גדול. דרכיהן נפרדו כאשר אחת הפכה לסופרת מצליחה, ואילו השנייה הייתה לכתבת צבאית מהוללת. אחרי שנים, הסופרת מרתה (ג'וליאן מור) שומעת שמי שהייתה פעם ידידתה הטובה ביותר, אינגריד (טילדה סווינטון), זו שסקרה כל חייה את המלחמות השונות שמשתוללות ברחבי תבל (ואלה אינן חסרות), חולה בסרטן סופי ומאושפזת בבית חולים. מרתה ממהרת לבקר אותה, ואחרי שנים שלא התראו, בפגישה המחודשת, הן סוקרות כל אחת באוזני השנייה את קורות חייהן בזמן שחלף מאז. ואז אינגריד, שנראית כצל אדם, מספרת למרתה שהיא סובלת ממחלה סופנית, אבל הרופאים ינסו תרופה חדשה שעשויה להציל אותה למרות הכל. אלא שבאחד הביקורים הבאים היא מבשרת לחברתה הטובה שהתרופה החדשה לא הועילה, הסוף בוא יבוא, אם זה בעוד חודש או בעוד שנה, והיא אינה מוכנה להמתין לו בחיבוק ידיים ובייסורים אין קץ, כשגופה הולך ונרקב, ומעדיפה לשים קץ לחייה באמצעות גלולת רעל שרכשה לעצמה בחשאי.

כפי שאפשר להניח, מרתה מנסה להניא אותה ממעשה שכזה, אבל ככל שהיא שומעת יותר על מצבה של אינגריד, היא מיטיבה יותר להבין את הסיבות להחלטתה. בתה היחידה של אינגריד נוטרת לה טינה על שלא זכתה אף פעם לטיפול, לדאגה ולזמן מן האם שנעדרה תמיד מן הבית, רצה לדווח מחזית אחת לחזית שנייה, והיום אין ביניהן קשר. גופה של אינגריד הולך ומתכלה, (וסווינטון אכן נראית כמי שיצאה זה עתה ממחנה ריכוז, אחת שחקניות המעטות שמעיזות להיראות כך על הבד), לא נותרה לה שום מטרה להשיג או סיבה כלשהי, רגשית או מעשית, להמשיך לחיות, והיא רוצה למות. מרתה עצמה חרֵדה מפני המוות והמיסתורין שמאחוריו, וכתבה על כך במפורש בספרה האחרון, עליו היא חותמת לקוראים בסצינה הראשונה של הסרט. היא אמנם מוכנה להבין את חברתה, אבל מתקשה הרבה יותר כאשר אינגריד מבקשת ממנה להתלוות אליה במשך חודש, לחלוק אתה דירה, להתגורר בחדר ממול, ובמשך החודש הזה יקרה מה שיקרה. אבל בסופו של דבר מרתה מתרצה, והשתיים יוצאות לחודש האחרון בחייה של אינגריד בבית מן הסוג שמוצאים רק בסרטים של אלמודובר.

זה אולי הסרט הפסימי ביותר של הבמאי, שמתחיל במחלה סופנית ובסופו יש דרשה נטולת אשליות על ההרס העצמי השיטתי של המין האנושי, דרשה שנושא חבר משותף של השתיים (ג'ון טורטורו, חד וקודר). הסוף הוא השלמה עם המציאות, ויש בו חשבון נפש נוסף. הפעם זו בתה של אינגריד (שגם גם אותה מגלמת סווינטון, הפעם באיפור שונה). אולי היה עדיף לבחור מישהי אחרת לתפקיד, במקום לשוב במידה מסוימת אל האחדות הקפדנית שבה גילמה סווינטון את תפקיד הגוססת. ג'וליאן מור, מופנמת וחרדה, אולי כמו אלמודובר עצמו, היא בחירה מושלמת לתפקיד קשה יותר, דווקא משום שֶיֵש בו פחות מקום להפגנות חיצוניות. אפשר כמובן לשוב ולדבר עוד הרבה על היכולת של אלמודובר להימנע מאווירה מאקברית שכאילו מתבקשת בסרט כזה, או על הבימוי המאופק והמלוטש, אלא שכל המחמאות הללו כבר הומטרו על אלמודובר כל כך הרבה פעמים בעבר, עד שאין טעם לחזור עליהן. אפשר אולי לומר שזו מעין תשובה, אם כי שונה לחלוטין, ל"פרסונה" של ברגמן, מפגש בין שתי נשים שהוא גם שילוב בין הנפשות של השתיים ברגע של משבר.