אשה קטנה גדולה – שחקנית, במאית, מפיקה, זוכת אוסקרים: כיתת אמן עם ג'ודי פוסטר בפסטיבל קאן

ג'ודי פוסטר, שזכתה השנה בפרס מיוחד של פסטיבל קאן על הישגי הקריירה שלה, לא רק כשחקנית אלא גם כבמאית וכמפיקה, כבשה את לב הקהל המקומי מן הרגע הראשון שעלתה לבמה בערב הפתיחה, ופנתה אל היושבים באולם בצרפתית משובחת, שוטפת ומצוחצחת להפליא, תופעה נדירה ביותר אצל שחקנים אמריקאיים, שמעדיפים להתבטא באנגלית בלבד.

פוסטר, ילדת פלא שהחלה להופיע בסרטים כבר בגיל 6, הייתה בין הילדים שהופיעו ב"באגסי מאלון", הפארודיה של אלן פארקר על סרטי גנגסטרים, וכן בסרטים רבים לבני נוער, וזכתה לתהילה בינלאומית כאשר מרטין סקורסיזה הזמין אותה לגלם יצאנית קטינה ב"נהג מונית", הן משום התדמית התמימה שלה מסרטיה הקודמים והן בשל ההעזה והביטחון העצמי שבו מילאה את התפקיד.

כשהחליטה, בגיל 18, להניח לקולנוע ולהירשם ללימודי צרפתית וספרות אנגלית באוניברסיטת ייל, סברו כולם, במיוחד הוריה, שזה ישים קץ לקריירה שלה. אבל, אחרי שסיימה את לימודיה בהצטיינות היא דווקא התקבלה בהתלהבות עם שובה לעולם הסרטים. בשנת 1988 זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה, כשהופיעה כפרקליטה בסרט "הנאשמים", וכעבור שלוש שנים זכתה בפרס אוסקר נוסף, על "שתיקת הכבשים".

בשנת 1994 ביימה את סרטה הראשון, "איש קטן ושמו טייט", שבו שיחקה בעצמה אם חד-הורית לילד מחונן, ובשנת 2000 נכנסה גם לתחום ההפקה, עם "להעיר את המת". נוכח קבלת הפנים הנלהבת שלה זכתה השנה בפסטיבל, סביר להניח שבקרוב יראו אותה גם בראש צוות השופטים של הפסטיבל. פוסטר הייתה הראשונה מבין אלו שהשתתפו בכיתות אמן שערכו השנה בקאן, ומי שריאיין אותה היה מגיש הטלוויזיה הצרפתי דידיה אלוש. תחילה אמרה: "האמת היא שזה היה מרגש מאוד לראות את כל הקהל באולם הענק הזה עומד על רגליו ומוחה לי כפיים. זה מרגש גם משום שהתחלתי את הקריירה שלי בקאן, עם 'נהג מונית', והנה אני חוזרת לכאן. זה גורם הרבה נוסטלגיה, מעורר זיכרונות מן העבר, פגישות עם אנשי קולנוע ובמאים שלצידם עבדתי בהזדמנויות שונות".

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

איך נראתה לך קאן אז, בפעם הראשונה, כשבאת עם "נהג מונית"?

די מסובך להסביר את זה. אספר כאן סיפור קצר שאיני מרבה לספר. כשעמדתי לנסוע, יצאתי מן הבית עם הכלב הקטן שלי. הוא נפל במדרגות, הנהג שבא לקחת אותי לא הבחין בו, והוא קיבל מכה ומת. לקחתי אותו לידיים, חזרתי הביתה, והודעתי שאני מסרבת לצאת לדרך. אמי אמרה לי שאני חייבת לצאת. עבר מאז הרבה זמן, הכלב היה מקסים, אבל היו לי מאז כלבים נוספים. כשעליתי למכונית והמלווה שלי ניסתה לנחם אותי, סירבתי לשוחח איתה על זה, אמרתי לה שאין לי שום כוונה לדבר איתה על הנושא. הייתי כל כך עצובה, זה היה היום העצוב ביותר בחיי. עליתי למטוס בדרך לקאן, ואמרתי לעצמי שאני יודעת שזה אחד הרגעים המכוננים בחיי, וכדי להצליח הייתי צריכה להקריב את היצור היקר לי ביותר, אבל שמרתי את זה בסוד לעצמי. כל התקופה הזאת בקאן הייתה מרגשת, מקסימה. נאמר לנו שיש סיכוי לזכות ב"דקל הזהב", אבל בכל פעם לחשתי לעצמי בשקט "נפוליאון המסכן שלי". זה היה כמו בקולנוע, עצוב ושמח גם יחד. זה נכון שהייתי בחברת רוברט דה נירו ומרטין סקורסיזה ונראיתי מאושרת, ובאמת הייתי מאושרת, זאת הייתה מין חוויה טראגי-קומית. יש בזה משהו סמלי לקריירה של שחקן, כמו חייל במלחמה שנלחם על מה שהוא מאמין, אבל אי-אפשר לומר שזה מבדר.

היה רגע מיוחד במסיבת העיתונאים שבו כבשת את לב כל הצרפתים. מישהו שאל שאלה, המנחה טעה בתרגום, ואת מייד קפצת ואמרת שלא זה מה שנאמר.

איני זוכרת בדיוק, אבל מה לעשות, יש הרבה דברים מביכים בקריירה של שחקן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי במסיבת עיתונאים ודיברתי עם עיתונאים בצרפתית.

אין אולי טעם להרבות היום בשאלות לגבי "נהג מונית", אבל האם את עדיין רואה בו את הסרט שביסס את הקריירה שלך?

בעינַי, זה היה הסרט שהיווה שינוי בדרך הקולנועית שלי. זה היה סרט שסימל תקופה שלמה, ואני גאה מאוד להיות שותפה לו. היה לי מזל גדול, אבל אני חייבת לציין שעשיתי קודם לכן סרט נוסף עם סקורסיזה, "אליס לא גרה כאן יותר", ולכן הוא הכיר אותי. אני יודעת שהתנהל ויכוח סביב התפקיד שלי, היו כאלה שטענו שאני צעירה מכדי לגלם זונה קטינה, בעיקר פקידי ממשל בקליפורניה שרצו לדעת אם אני אכן מודעת למה שאני עושה. האמת היא שהופעתי בעוד שלושה סרטים במהלך אותה שנה (1976), וכל הארבעה הוצגו באותו פסטיבל.

למדת צרפתית בבית ספר תיכון בלוס אנג'לס, והופעת בעבר בכמה סרטים דוברי צרפתית, ביניהם סרטים של שאברול. מה היחס שלך היום לקולנוע הצרפתי?

האמת היא שאני חולמת לעשות עוד סרט בצרפת, עשיתי שלושה עד עכשיו. אשמח לעשות סרט צרפתי בצרפתית ובצרפת, לא סרט שבו אני מגלמת תיירת אמריקאית שמבקרת כאן, אלא צרפתייה של ממש. אתם מוזמנים להציע תסריטים. עם זאת, אני חייבת לציין שלא מציגים הרבה קולנוע צרפתי בארצות הברית. במקרה הטוב רואים אותם בנטפליקס או באמזון או בשירות מקוון כלשהו.

אחד הסרטים שעשית בעבר ומקבל היום משמעות נוספת הוא "הנאשמים", שבו את מגלמת תובעת במשפטו של אנס, סרט שהיום, בעקבות המאבק לזכויות האשה, מקבל משנה תוקף.

זה סרט שמציג את המצב ברגע היסטורי נתון. נראה לי שהרבה השתנה מאז, אבל אני זוכרת שכאשר עשינו את הסרט, היו גברים רבים שטענו שהקורבן הייתה לבושה בשמלה מפתה, אז מה הפלא שהיא נאנסה. היו אפילו מבקרים שכתבו דברים ברוח זו, שלא מפתיע שגבר צעיר יתנפל על אשה במצב כזה. מבחינתנו, היה חשוב מאוד לומר מה שאמרנו באותה תקופה, ואני מאמינה שזה עזר לשנות את המצב. אני חושבת שהסרט באמת משמש נקודת מפנה בתולדות הקולנוע.

אם הנושא כבר עלה, מעניין לדעת איך את רואה, כשחקנית, במאית ומפיקה, את השינוי שחל בהוליווד בכל נושא שוויון הזכויות בין המינים?

כשהתחלתי את הקריירה שלי, לפני כ-55 שנה, אינני זוכרת שראיתי הרבה נשים סביבי. הייתה תמיד השחקנית שגילמה את האמא שלי, היו לנו מאפרות מדי פעם, וזה באמת השתנה מאז. מהרגע שהחלו להגיע נשים גם לתפקידים אחרים באולפן, האווירה השתפרה במידה רבה. כל הגברים האלה שעבדו שם יחד, קצת כמו במחנה עבודה לגברים בלבד, גם להם לא היה נעים כל כך. אחר כך ראינו נשים שהן מפיקות ומנהלות אולפנים, אבל כמעט שום דבר לא השתנה במשך זמן רב בעמדת הבימוי. תמיד היו במאיות, מעטות, בעיקר בסרטים קטנים. לעומת זאת, באירופה אפשר היה למצוא הרבה יותר נשים במאיות. אני לא הבנתי כל כך מה הבעיה, אני כמובן רציתי לביים, והתחלתי להבין שלא מדובר כאן בתופעה מודעת. עובדה, נשים ניהלו אולפנים אבל לא שכרו נשים כדי לביים. לדעתי, הייתה מין דעה קדומה שאשה בתפקיד הבמאי היא בגדר סיכון. אבל צריך לומר שגם זה השתנה היום, ואני גאה להיות שותפה לכך. לא שאני חלוצה בעניין, הרי אליס גי, שעבדה בזמנו אצל גומון, הייתה הראשונה שביימה סרט עלילתי במלוא מובן המלה.

הבה נחזור לסרטים שלך. למשל, "שתיקת הכבשים" הוא סרט גאוני לא רק בזכות הבימוי של ג'ונתן דמי, אלא בגלל המישחק שלך ושל אנתוני הופקינס. מעניין לדעת אם בסצינות מסוימות, כמו זו שמתרחשת בסרט מאחורי הסורגים של הכלא, בינך לבין הופקינס, השחקנים מודעים לכך שהוא כותב דף בתולדות הקולנוע.

לא בדיוק, אבל הייתי אומרת שהרגשנו בחשיבות של המעמד הזה, משהו שֶיֵש בו פחד, חרדה, בלבול, מבוכה, היה משהו באוויר. מובן שבסופו של דבר, אינך יודע מה בדיוק יקרה בחדר העריכה. ג'ונתן, שביים הרבה קומדיות בעבר, צילם כל מיני סצינות מזוויות משעשעות, ואני פחדתי קצת מן השילוב שיהיה בעריכה, כי מאוד לא רציתי ששיחה על נשים שנרצחו באכזריות תהפוך למשעשעת. אבל לזכותו אני צריכה לומר, שהסרט היה אמנם מתוכנן היטב, אבל בעריכה הוא נתן לו את הצורה הסופית הנכונה.

אשר לאנתוני הופקינס, זה היה גאוני, הוא שחקן אדיר. לדעתי, במהלך חמש השנים האחרונות הוא גילם שניים מן התפקידים המרשימים ביותר בקולנוע: תפקיד האפיפיור בסרט של פרננדו מיירלס, והאב בסרט של פלוריאן זלר. פגשתי אותו לראשונה כאשר התאספנו לקרוא את התסריט סביב השולחן, עם ג'ונתן דמי. לחצתי לו את היד, הצגתי את עצמי, והתחלנו לקרוא, ולפתע אחזה בי חרדה. לא הצלחתי אפילו להיפרד ממנו כראוי לפני שהלך. אחר כך לא ראיתי אותו, כי בימים הראשונים של הצילומים הוא לא השתתף. אחר כך, כאשר הוא הגיע לצילומים, כל הסצינות שלנו היו שיחות מבעד לסורגים, ולא הייתה לנו שום הזדמנות לדבר זה עם זו כמו שצריך. כל זמן הצילומים היה לי מין פחד כזה מפניו. עד ליום האחרון, כשיצאנו לאכול ארוחת צהריים, ואז אמרתי לו שכל הזמן הזה חששתי מפניו. הוא ענה לי שהייתה לו הרגשה דומה, גם הוא חשש מפני. מאותו רגע, הפכנו להיות חברים טובים.

"הנאשמים" ואחר כך "שתיקת הכבשים" זיכו אותך בשני פרסי אוסקר, בהמשך היו הרבה הצלחות.

נכון שכאשר הייתי צעירה יותר עבדתי בקצב רצחני למדי. היום אני מעדיפה קצב איטי ורגוע יותר. אין זה אומר שאני אוהבת פחות את העבודה, אבל אני חושבת שמן הדין להקדיש קצת יותר זמן לחיים הפרטיים שלי.

במקביל הפכת להיות מפיקה, וכמה מן הסרטים שעשית היו בהחלט ראויים.

בהחלט, עשינו כמה סרטים יפים. זו הייתה הזדמנות עבורי להעלות על הבד את השקפת העולם שלי ושל כמה במאים נוספים שעימם עבדתי, אבל לפעמים ראיתי בכל ההרפתקה הזאת מעין כישלון, משום שאף אחד מן הסרטים האלה לא שבר שיאים בקופה ולא הותיר רושם מסחרי עצום. במקום כמו הוליווד, זה קצת מערער את הביטחון. השקעתי בסרטים האלה את כל הנשמה שלי, הוצאנו אותם להפצה ביום שישי, למחרת הלכתי למסיבת עיתונאים על הסרט, ומישהו כבר בא לומר לי שהוא מצטער על כך שהסרט לא הצליח, משום שמספר הכרטיסים שנמכרו בערב הראשון לא ענה על הציפיות. הרגשתי רע מאוד, חשבתי שנכשלתי, ואני מודעת לכך שאני רגישה מאוד לכישלונות. זה נכון שלא עשינו סרטי ענק, אבל אני חושבת שכמה מהסרטים נחמדים מאוד, סרטים שהצליחו למשוך קהלים שונים ורחבים, גם אם לא גדולים, והיום אני בהחלט גאה בהם.

הבה נעבור לג'ודי פוסטר הבמאית. את נוהגת לומר ששני במאים השפיעו עליך במיוחד, דייוויד פינצ'ר וג'ונתן דמי.

אני חייבת לומר, שלאורך הקריירה הארוכה שלי עבדתי עם הרבה מאוד במאים, אנשים כמו סקורסיזה, ספייק לי, באמת במאים גדולים, שאברול, ז'אן-פייר ז'נה, כולם היו לדעתי במאים מעולים. מבחינה טכנית, למדתי הכי הרבה מפינצ'ר. לדעתי, הוא הטכנאי המושלם ביותר שֶיֵש בקולנוע. אף אחד אינו משתווה אליו. חוץ מזה, יש לו גישה ברורה מוגדרת משלו, וגם אם הגישה הזאת אינה נכונה, אין זה משנה, זאת הגישה שלו. ואת זה למדתי ממנו. אם יש לך גישה ברורה משלך, ואת בוטחת בה, את חייבת להאמין וללכת איתה עד הסוף.

מה שנוגע לניל ג'ורדן, צריך לזכור שהוא בראש ובראשונה משורר וסופר, כותב ספרים. הוא אירי, הוא מאמין בזרם התודעה, וכאשר הוא מתכנן סצינה, הוא מסביר לצלם איך בדיוק הוא רוצה אותה, והוא מתנהג על במת הצילום ממש כמו במאי תיאטרון. הוא מתיישב בנחת על הכיסא שלו, לא נותן לך הוראות אבל שואל שאלות, כמו "אז מה את חושבת על מערכת היחסים של הדמות שלך?", "איך זה נראה לך?", "האם היה מתאים להם להתווכח על משהו, אולי על כלב או על חתול שיש להם?". שאלות בנאליות לחלוטין, אבל הן מכוונות את השחקן לכיוון מסוים, ואז אינסטינקטיבית, את מוצאת הדרך המתאימה לגלם את הדמות. או שהוא מזמין אותך לאלתֵר: "את מנסה לתפוס מונית, ועשר כבר עברו וסירבו לעצור", או "מתחשק לי גלידה אבל השעה 3 לפנות בוקר, איפה אפשר בכלל למצוא גלידה בשעה כזאת?"

אבל אפשר לספר דברים דומים מאוד על הרבה מאוד במאים. לפעמים במאים מתחילים, שמצפים מהם רק לצרות, מלמדים אותך דברים מעניינים. עשיתי לאחרונה סרט בשם "מלון ארטמיס" שמאוד מצא חן בעיני, וזה היה סרטו הראשון של הבמאי, דרו פירס, והוא התגבר כל כך יפה על כל הבעיות שהיו לו בסרט, שלמדתי ממנו המון. וזאת למרות שעשיתי כך כל הרבה סרטים קודם לכן.

באיזה שלב בקריירה שלך החלטת שאת רוצה גם לביים?

זה היה לפני הרבה מאוד זמן. הייתי, אני חושבת, בת 6, והופעתי בסרט, ומי שגילם את אבי היה לא רק שחקן אלא גם במאי. התבוננתי בו בהתפעלות, וחשבתי לעצמי שאם זה אחד שעושה סרטים, אז גם אני הייתי רוצה להיות כמוהו. לא הייתי בטוחה בכך שאשה יכולה להיות במאית, אבל אמי הרגיעה אותי ואמרה שאין שום סיבה שאשה לא תוכל לביים. אבל, הוסיפה ואמרה לי, את צריכה ללמוד לכתוב. מאחר שאין לי כשרון מיוחד במינו לכתיבה, אמרתי לעצמי בהמשך שאין לי סיכוי לביים אם אינני סופרת. אבל התברר שטעיתי.

בין הסרטים שביימת יש גם סרטי נעורים וגם סרטי מפלצות, אבל אפשר לומר שֶיֵש נקודה משותפת לכולם: את תמיד קרובה מאוד למימד האנושי של הדמויות שלך ולהתנהגות שלהן.

כבמאית, מה שמושך אותי במיוחד זו ההרגשה שהסיפור שאני מספרת הוא אמיתי. אני מנסה לדאוג שזה ייראה אמיתי, גם אם יש בסרט פנטזיות ומפלצות, רוחות רפאים או יצור ממאדים, אני מחפשת תמיד את האמת שאפשר לגעת בה. זאת השאלה האחת והיחידה שאני שואלת את עצמי מהבוקר ועד הערב, כשאני עושה סרט: "האם זה אמיתי?" אם שחקן שואל אותי מה ללבוש, חולצה לבנה או שחורה, כל מה שאני יכול לומר לו היא שילבש את מה שנראה אמיתי יותר, ואם שחקן אינו יודע אם צריך לבכות או לצחוק בסצינה מסוימת ואינו יכול להחליט בעצמו, אני מנסה לעזור לו בכך שנחפש מה הוא הדבר האמיתי שצריך לקרות באותו הרגע. זה פעמון האזהרה שלי בכל הסרטה, כל הייתר הוא רק חלק מן המבנה של הסרט שנועד להפחיד או לשעשע. האמת היא שאני אוהבת כל מיני סרטים, אבל כבמאית, איני מוכנה להתמודד עם כולם.

איך את מגלה את האמת בדמויות שאת מביימת?

כל מה שאפשר לעשות הוא לפנות לרגשות ולאסוציאציות שהדמות מעוררת בנו, ולבדוק אם מה שעולה בדמיון שלך באמת מרגש ונוגע בך. לא פעם אתה נמשך לפתרון מסוים ואינך יודע אפילו מדוע, זה אינסטינקטיבי, ורק בסוף הסרט מתברר לך מדוע באמת זה היה הפתרון המתאים. זה יכול לקרות כעבור עשר שנים, אבל זה קורה.

בסרטים שאת מביימת, השחקנים נראים אחרת מאשר בכל הסרטים שאנחנו מכירים. למשל, מל גיבסון ב"הבונה".

אני חושבת שהמישחק שלו בסרט היה באמת מדהים. עקבתי אחרי הקריירה שלו הרבה שנים, אנחנו חברים טובים, אני מכירה אותו היטב, את הנקודות החזקות אצלו, הוא יודע שהוא יכול לבטוח בי, הוא יודע שלא אפגע בו ולא אבגוד בו בשום דרך. לדעתי, זו תכונה חשובה מאוד שצריכה להיות לבמאים ביחסים שלהם עם שחקנים. קצת כמו להיות הורה: צריך להדריך אותם, לחנך אותם, אבל הורה הוא גם מי שאומר: "בואו נעשה את זה יחד, נצא לדרך, לא יודעים עדיין לאן זה יוביל", אבל העיקר הוא שהורה תמיד אוהב את הילדים שלו. המישחק של מל בסרט הזה, זו בדיוק הבבואה של עצמו, אני תמיד משתדלת להשתמש בטייק הראשון בסצינות שלו. לפעמים יש סיבות אחרות, סיבות טכניות, אבל עם מל, התגובה הראשונית שלו היא הטובה ביותר. זה גורם לכך שהעבודה מתקדמת מהר, אבל אני אוהבת את זה כך, זה שומר על הספונטניות של השחקנים. מי שמתחיל לחשוב יותר מדי על מה שהוא עושה, אולי יחשוב שזה מגוחך או מזויף. כשעובדים מהר, הספונטניות אינה נפגעת והם לא עוצרים כדי לבחון אותה. כבמאית, אני מקפידה מאוד להכין הכל מראש, שלא יחסר דבר בשעת הצילומים, וכך אני יכולה להבטיח שכל מה שאני רוצה שייראה על הבד יהיה שם.

האם אפשר לראות בסרטך "מפלצת הכסף", עם ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס, את הסרט הפוליטי הראשון שלך? למי שלא ראה את הסרט, מדובר על חטיפה של מנחה של תוכנית כלכלית בטלוויזיה, המפיקה שלה וכל צוות ההפקה, בידי משקיע זועם.

מעניין, היו הרבה מחלוקות לגבי השאלה, מה הסרט הזה התיימר להיות. היו שטענו שמדובר בסרט מתח, על אף שאני לא התייחסתי אליו כלל בתור שכזה. אם צריך לתת לסרט הזה כותרת משנה, הייתי אומרת שהוא עוסק בתחושת הכישלון של בני האדם. שלושה גברים מוצאים את עצמם ניצבים מול אפשרות של כישלון, של פגיעוּת, וכל אחד מהם מגיב בצורה שונה. ומה שעוד משותף להם היא הרגשת הכישלון גם ביחסיהם עם נשים, והם רגישים מאוד בנקודה הזאת. זה מה שעניֵין אותי בסרט. עשינו את הסרט הזה ב-2015, והוא עסק באנשים שצבע עורם לבן, שמגלים לפתע כי יתרונות הגזע שהיו להם פעם אינם קיימים יותר. המשקיע, שפעל בעקבות עצות שניתנו בתוכנית והפסיד את כל כספו, מאשים את השותפים לתוכנית שבגללם הוא נותר חסר פרוטה, והוא תוהה לאן נעלם כל הכסף שלו, אולי הוא בכיס של הסינים ושל זרים אחרים. ומעניין שכל זה נאמר ממש ערב עלייתו של טראמפ לשלטון.

אנחנו יודעים שבחייך הפרטיים, את מגלה עמדות פוליטיות נחרצות. מדוע אינך עושה סרטים באותה רוח?

כדי שסרט יצליח, הוא צריך להיות כתוב היטב, ולא נתקלתי בהרבה סרטים פוליטיים כתובים היטב. בעינַי, לא די בכך שסרט יציג סדרה של עובדות, זה לא ממש סרט, זה קרוב יותר לעיתון, ואז אני מעדיפה לקרוא את העיתון. הקולנוע יכול לעשות הרבה יותר מזה. כאשר הרגשות של הדמות משתלבות עם המצב החברתי והפוליטי, זה יכול לעבוד. סרט כמו The Mauritanian, סיפור אמיתי על אסיר מגואנטנמו שמבקש להוכיח את חפותו, אכן שילב את הכל יחד. מצד אחד הוא מלא רגש, הדמות הראשית באמת מעוררת בך השראה, אדם שישב שנים רבות כל כך בכלא ללא כל סיבה. הוא צנוע, מלא שמחת חיים, והוא מוכן לסלוח לאלה שעשו לו עוול, הכוונה כמובן לממשל האמריקאי ולשליחיו השונים.

ולבסוף, מה הסיכון הגדול ביותר שנטלת על עצמך במהלך הקריירה שלך?

היו כמה וכמה כאלה. הראשון היה להפסיק את הקריירה באמצע וללכת לאוניברסיטה. כולם הזהירו אותי שלא יהיה לי לְמה לחזור, אבל התברר שזה היה חשוב מאוד לְמה שעשיתי לאחר מכן. למדתי שם לקרוא, במלוא מובן המלה. זה בא לידי ביטוי מאוחר יותר במישחק שלי, וכמובן כאשר התחלתי לביים. אמי, שהזהירה אותי מפני הלימודים, הזהירה אותי גם מפני הניסיון להיות במאית. משום שכשחקנית, שהייתה אז בשיא הקריירה, הייתי יכולה להרוויח הרבה יותר כסף, לא נשמעתי לה בשני המקרים, ואני מאוד מאושרת.