על נישואים מקודשים, נישואים מבוטלים,
ערוכים בידי כמרים וראשי עיר משועממים,
נישואי מריבה, נישואי אהבה, מתפרקים ואחריתם,
רק עלבון והשפלה
דני מוג'ה
נישואים מקודשים, נישואים מבוטלים,
ערוכים בידי כמרים וראשי עיר משועממים,
נישואי מריבה, נישואי אהבה,
מתפרקים ואחריתם, רק עלבון והשפלה.
כמה טוב לחבוט במוסד הנישואין לעיני העולם כולו. במילים לעגניות אלה, המתנגנות כמו היו שיר אהבה רומנטי, פותח פייטרו ג'רמי (1914-1974) את "אלפרדו אלפרדו", הסרט שיהפוך להיות סרטו האחרון, ויחתום ב-1972 את הקריירה של אחד מטובי הבמאים האיטלקים (ב-1975, שנה לאחר מותו של ג'רמי, יצא לאקרנים "חברים", סרט נוסף שלו. חברו מריו מוניצ'לי חתום עליו כבמאי).
ב"אלפרדו אלפרדו" ג'רמי חוגג כביכול את הצטרפותה של איטליה למשפחת העמים לאחר ששנתיים קודם להפקת הסרט נוספה אופציית הגירושין לספר החוקים האיטלקי (בתחילה נקרא הסרט "עד שהגירושין יפרידו בינינו"). הוא שולח מבט פסימי אל זוגיות כדרך חיים, ולמעשה מתאר את הנישואין כאיוּם גדול על חירות הפרט. תוך שהוא מודע לאהבה ללא תנאים שרוחש הקהל הבינלאומי לאיטליה, הוא מנפץ לעיני כל את מוסד הנישואין האיטלקי. את תפקיד אלפרדו, גבר צעיר עדין נפש הלכוד בציפורני אשה תובענית, הוא מפקיד בידיו של דסטין הופמן הצעיר (סרטו האיטלקי השני), בתקווה שיוביל את הסרט אל מחוץ לאיטליה ומעֵבֶר לאוקיינוס, עד לארצות הברית.


אלפרדו תיכנן לעצמו קריירה של בנקאי, אך הוא מתאהב במריה רוזה (סטפניה סנדרלי), חשקנית חסרת-תקנה המשחקת איתו מישחק של חתול ועכבר, ולבסוף מתרצה ונישאת לו. חיי הזוג הופכים במהרה לגיהנום עלֵי אדמות, והעובדה שמריה רוזה אינה מתעברת מוסיפה שמן לאש התופת. אחרי הריון מדומה מעז אלפרדו לעזוב את אשתו ועובר לקרולינה, אשה מזן אחר (האומנם?) שתהפוך לאשתו לאחר שיתגרש (עכשיו כשזה כבר מותר באיטליה). האם הפעם הנישואין יהיו מוצלחים יותר? ג'רמי, ספקן ומפוכח, רומז שלאו דווקא.
הסרט בנוי כסיפור לאחור, הכולל סיכום רווח והפסד שעורך לעצמו אלפרדו בדקות האחרונות שלפני החתימה על מסמך הגירושין הרשמי. כך זוכה הסרט, שבבסיסו הוא לא יותר מקומדיית מצבים חביבה, למימד אירוני המתקיים בפער שבין התמונה לבין פס הקול (בדיוק כמו בשיר הפתיחה), אירוניה שהולכת ומתעצמת, והופכת לקראת סוף הסרט לציניות ולסרקזם שכה אופייניים ליצירה המאוחרת של ג'רמי.
ג'רמי נולד בצפון איטליה, בג'נובה, בשנת 1914. הוא הועיד עצמו לקריירה של ימאי, אך נשר מהלימודים כעבור שלוש שנים, ואחרי מסע בין ערי הים התיכון שב לאיטליה והחל ללמוד מישחק ובימוי במרכז הניסיוני לקולנוע שיסד המשטר הפשיסטי ברומא הבירה.
לאחר שורה מגוונת של משימות שנטל על עצמו בתעשיית הקולנוע האיטלקי (כולל מישחק), הוא ביים ב-1945 את סרטו הראשון, "העד". זוהי דרמת פשע על רקע חברתי שנשאה חן בעיני הביקורת והקהל שהיה צמא לבידור אטרקטיבי לאחר שנות המלחמה הקשות. ההצלחה איפשרה לו לביים שורה של סרטי מתח ופשיעה, הנעים בין הסגנון הניאו-ריאליסטי האיטלקי לבין הקולנוע הז'אנריסטי האמריקאי.


"נעורים אבודים" (1947) הוא עוד דרמת פשע בסגנון אמריקאי שנחלה הצלחה קופתית וקטפה פרסים למכביר. עלילת הסרט מתרחשת בדרום, וזו אחת היצירות הקולנועיות האיטלקיות הראשונות המדברות בגלוי על המאפיה הסיציליאנית. בפסטיבל ברלין 1950 קטף "דרך התקווה" של ג'רמי את פרס "דב הכסף", ובהמשך הוקרן גם בפסטיבל קאן. הסרט מפגין מחויבות חברתית ברוח הניאו-ריאליזם בעודו עוקב אחרי מסעם של כורים מחוסרי עבודה מסיציליה לצרפת.
ב-1952 שב פייטרו ג'רמי אל הסגנון הכמו-אמריקאי כשביים את "השודד", מערבון איטלקי שעלילתו מתרחשת במאה ה-19 במחוז הדרומי המרוחק, בזיליקטה. הסרט עוסק במאבקם של חיילים מהצפון למיגור טרור השודדים המאיים על תושבי הדרום. האדמה האידיאולוגית שג'רמי פסע עליה לא הייתה יציבה. האם האירועים המתוארים בסרט היו באמת ניסיון של שלטון מרכזי להשליט חוק וסדר על פורעי חוק מהפריפריה, או שמא הייתה זו מלחמת אזרחים שבה נלחמו חיילי מחוזות הצפון (וגריבלדי בראשם) נגד פטריוטים מקומיים שנלחמו על חירותם ועל עצמאותם, והפגינו למעשה נאמנות לבית בורבון, שליטם עד לא מכבר? ג'רמי, מעריצו של ג'ון פורד, העתיק את נוסחת המערבון האמריקאי על מאפייניו האסתטיים והאידיאולוגיים, ושיעתק אותם באלגנטיות אל דרום איטליה. כך הצליח לחמוק מאמירות פוליטיות נחרצות, ולהסתפק בארגון ההיסטוריה במונחים של נקמה, כבוד הדדי, וערכים של חברוּת וגבורה.
ב-1956 נפל דבר: ג'רמי ביים ואף כיכב בסרט "איש הרכבות", שנחל הצלחה גדולה אך היה גם הסרט שהפיל את מניותיו של הבמאי בקֶרֶב הביקורת האיטלקית. זהו סרט המייצג יותר מכל סרט אחר בתולדות הקולנוע האיטלקי חריגה מתכתיבי הניאו-ריאליזם, והבנה אחרת של מושג המחויבות החברתית. בשנות ה-50 של המאה הקודמת דרשה ביקורת הקולנוע האיטלקית את התגייסותו של הקולנוע לדיון הפוליטי. זו תקופה שבה ציפו שקולנוענים יביעו בסרטיהם הצהרות פוליטיות בעלות מסר בהיר וחוצב להבות. סרט טוב היה, לדידה של הביקורת, כזה שהקהל היוצא ממנו ממשיך בדיון שהעלה הסרט, ומתווכח עליו עד אור הבוקר.
הנרטיב של "איש הרכבות" פשוט, וקל לעקוב אחריו. אנדריאה מרקוצ'י (שגילם ג'רמי עצמו), נהג קטר בשנות החמישים לחייו, אוהב את עבודתו הקשה וגאה בה. אלא שבערבים הוא מתעכב בבית המרזח ושותה לשוכרה בחברת חבריו לעבודה. אצל אנדריאה, כמו אצל רוב בני האדם, התהפכו היוצרות. במקום לעבוד כדי לחיות, הוא חי כדי לעבוד, ובזמנו הפנוי הוא בורח מהמציאות המשעבדת באמצעות אלכוהול, סיגריות, מוסיקה, וגברים כמוהו. השפעתו של הריאליזם הצרפתי, ובמיוחד "החיה שבאדם" של ז'אן רנואר, ניכרת בצילומי הנסיעה ופסי הרכבת הנבלעים תחת גחונו של הקטר הדוהר.
לאנדריאה יש משפחה המתפקדת רק לכאורה, ולמעשה שרויה בקריסה מתמדת. הבת ג'וליה בהריון, והיא נאלצת להינשא לבעל מכולת שאינה אוהבת. מרצ'לו הבכור הוא בטלן השקוע בחובות שצבר במישחקי קלפים. סנדרו הקטן (שקולו מלווה את הסרט כמעין מספר) הוא הילד הטוב שגדֵל בסביבה הלא-נכונה. הוא מעריץ את אביו, ומעדיף את הקֶלַע (רוגטקה) על פני שולחן בית הספר. וישנה שרה, האשה, הלב הפועם של המשפחה, הספוג וכליא הברק, כותל הווידויים, משענת החלשים, האם האיטלקייה הקדושה.
אירועים דרמטיים מטלטלים את המשפחה ומאיימים לפרקה. תחילה מעורב אנדריאה בתאונת התאבדות. דווקא האדישות שבה האירוע מתקבל, והשיבה למסלול כאילו כלום לא קרה, פוגעות בתיפקודו של נהג הקטר. הוא מגביר את השתייה, מאבד ריכוז, ומעורב בתאונה שנייה. כעת חרֵב עליו עולמו, הוא מורד בדרגה, נאלץ לבצע משימות נחותות, משכורתו נפגעת וכך גם כבודו, והוא שרוי בהתנגשות עם חבריו לארגון העובדים.
ג'רמי עיצב את סרטו כדרמה משפחתית אשר מתפתחת בין ארבעת קירות הבית, הרחק מהמרחב הציבורי. האֵם משכנעת את הבת שנישואין הם הפתרון היחיד למצבה — כך היה אצלה כשלמדה להבליג על התנהגות בעלה המכה. מרצ'לו מתעב את אביו המכה, אך אינו נוקף אצבע. ואילו סנדרו הקטן מנסה להוליך את האב בדרך לתיקון המיוחל (בכך הוא מצטרף לילדים אחרים של הקולנוע הניאו-ריאליסטי, שנשאו לא פעם על גבם את גורל דור הוריהם, דוגמת ברונו ריצ'י ב"גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה, המושיט יד לאביו המושפל בסוף הסרט).
מיד עם יציאת הסרט לאקרנים הותקף פייטרו ג'רמי על-ידי שורה נבחרת של מבקרים, שטענו כי הסרט חף מביקורת חברתית ברורה ונוקבת. ג'רמי הואשם בכך שהעניק לדמויות שלו בעיות "בורגניות מדי" שאינן מתאימות למעמד הפועלים, וכי הוא מנסה להתחבב על הקהל באופן מחשיד ומטריד. הביקורת המארקסיסטית שמשלה אז בכיפה לא יכלה לקבל את השקפת העולם המשתקפת מהסרט (מבקרים הדורשים ממושאי הביקורת שלהם להביע דעות הקרובות אליהם אינם חסרים גם היום וגם במחוזותינו).
פייטרו ג'רמי, חביב הקהל שהצהיר תמיד שהוא אינו קומוניסט, איבד את הביקורת. כך סיכם את פועלו מבקר הקולנוע אומברטו בארבארו: "הפועלים של ג'רמי חסרים מודעות מעמדית וסולידריות אנושית [...] הם מנהלים אורח חיים רוטיני כמו בורגנים זעירים [...] הם כופים על נערות צעירות חיים נטולי אהבה ומתייסרים בדמעות תנין לאחר שאֵלֶה שׂמות קץ לחייהן. הנשים פאסיביות, הגברים חדלי אישים, ואילו היו בשר ודם, יש להניח שהיו מצביעים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית והיו מאשרים לה לשתף פעולה עם הימין הקיצוני. הן קריקטורות שעולות לי על העצבים".
מבקרים אחרים, מודאגים מהשפעתו הרעה של הבמאי המצליח, פנו אל פלמירו טוליאטי, מנהיג המפלגה הקומוניסטית, בבקשה שייפגש עם ג'רמי וינסה להסיט אותו ואת מעריציו אל דרך הישר. אפילו טוליאטי הבין כמה מגוחכת הפנייה, ולא השיב להם. ואילו הסרט המשיך להצליח, ואף התקבל בסבר פנים יפות במוסקבה.
אמת, "איש הרכבות" ניחן בסנטימנטליזם ובמלודרמטיות לא מאופקים. זה עניין של טעם והיבט שרבים לא מעריכים, אך אין בינו לבין בגידה במעמד הפועלים דבר וחצי דבר, ובוודאי אין כאן סטייה מחוש הצדק. האם ייצוג הגון של המשפחה הפרולטרית חייב לכלול דמויות בעלות מוּדעוּת חברתית או כאלה המפתחות אותה? האם אין גורלם של מרבית בני האדם להיוולד ולמות עם אותה השקפת עולם מבלי יכולת להיחלץ ממנה? נכון, הילד חמוד וחביב מדי, והאשה פאסיבית באופן מוגזם, אבל נכון גם שג'רמי חושף כך בפנינו את הסתירות הפנימיות שאי-אפשר ליישבן המתקיימות בקרבם של גיבורי מעמד הפועלים הממשיים, אלה החיים בעולם מורכב ולא קוהרנטי, ויכולים להיות צדיקים ורשעים, חרוצים ועצלנים, רכים ואלימים, אוהבים ובוגדניים, מסורים ואלכוהוליסטים, לחלופין ואף באותה העת.
היום קשה שלא להבחין במסר החבוי בסרט מורכב זה ולהבינו. הגיבור שתיין ואלים, זה נכון, אך האם יש בכוחנו לשפוט אותו? האם הוא איש רע או בעצם קורבן של נסיבות חברתיות כלכליות שהסלילו אותו להיות מה שהוא? אנדריאה הוא דמות שלא התאימה עצמה לתהליכים החברתיים המתרחשים סביבה, דמות מקובעת שמתה בעודה בחיים. הביקורת הלוחמנית שמשלה בכיפה בזמנו לא הייתה פתוחה לקבל זאת (במאים אחרים, כמו מריו מוניצ'לי ואליו פטרי, סבלו אף הם מנחת זרועה של הביקורת, שהייתה רובה ככולה מגויסת למניפסט הקומוניסטי ולאידיאולוגיה מארקסיסטית חד-ממדית).
אולי בעקבות התנגשות מרה זו עם הביקורת, ואולי משום השינויים הגדולים שהתחוללו באיטליה, פייטרו ג'רמי עשה תפנית חדה, ובתחילת שנות ה-60 הפתיע את הקהל ואת הביקורת, זנח את הדרמה חמורת הסבר, והחל לביים קומדיות. ב-1961 הציג לעולם את "גירושין נוסח איטליה", סרטו המפורסם ביותר שהעניק למיקבץ גדול של קומדיות את הכינוי "קומדיה נוסח איטליה" — אותו ז'אנר איטלקי החומק מהגדרות, הנע בין הקומדיה העממית לבין הסאטירה הבוטה, זה שנועד לא רק לדגדג את בלוטות הצחוק, ובוחר להצליף ולחשוף את הקהל לרגעי אמת לא נעימים במיוחד. "איטליה" של הקומדיות האלה אינה רק מרחב גיאוגרפי, אלא רעיון — אותה יכולת של האיטלקים ללעוג לכישלונותיהם-שלהם ולחלץ את המשעשע גם מהאסונות ומהטרגדיות הנוראיים ביותר.
גם אלו מביננו שעבורם ג'רמי הוא זיכרון מטושטש זוכרים ככל הנראה סרט זה הודות לפניו של גיבור הסרט, פפה, האציל הסיציליאני בגילומו של מרצ'לו מסטרויאני, המצויד בשפם דקיק, משקפי שמש, פומית וסיגריה, שיער משוח בברילנטין, וצקצוק בלתי-נשלט עם שפתו השמאלית העליונה. הברון הסיציליאני פרדיננדו צ'פאלו, המכונה פפה, נשוי שלא באושר לרוזליה, ומאוהב עד עמקי נשמתו באנג'לה, דודניתו בת ה-16. במקום שבו הגירושין כלל לא באו בחשבון (כאמור, החוק האיטלקי התיר זאת רק ב-1970) נותר כפתרון רק הרצח עקב פגיעה בכבוד המשפחה, שהחוק התייחס אליו בסלחנות, וקבע עונש מאסר של שלוש עד שבע שנים בלבד בגינו (חרפה שנמחקה מספר החוקים האיטלקי רק ב-1981). פפה מחליט להצמיח לראשו קרניים. הוא זומם להפיל את אשתו בזרועותיו של מאהב נשכח, לתפוס אותה בשעת מעשה ולרצוח אותה, פעולה שסביבתו הקרובה תקבל בהבנה ובאהדה, ותאפשר לו להינשא לבת דודתו הצעירה והחושנית לאחר תקופת מאסר נסבלת.
חיצי הסאטירה השחורה של פייטרו ג'רמי נשלחים אל מטרות מגוונות: החוק האיטלקי המסרב להתעדכן, המאצ'ו הסיציליאני המבלבל בין עניינים של תשוקה לעניינים של כבוד עצמי, הצביעות של הכנסייה, והמפלגה הקומוניסטית שאינה יודעת להבחין בין דוגמטיות לקידמה (מופלאה התמונה של חברי המפלגה המרקדים זוגות זוגות במועדון לגברים בלבד). חיצי הסאטירה מושחזים בסיוע קולו של מספר אשר מתחייב לומר דברים כהווייתם גם כשהתמונה סותרת אותם. זו דיאלקטיקה קולנועית שפייטרו ג'רמי עתיד היה לפתח עוד ועוד כמעט בכל סרטיו.
נוכחותו של קול המספר, המפרט ומפענח עבורנו את העלילה, איפשרה לג'רמי להעמיד סצינות שלימות ללא דיאלוגים, ולערוך אותן כקולאז' של דימויים ולא כסצינות שיש בהן התחלה, אמצע וסוף. ג'רמי אימץ טכניקות עריכה מודרניות מתוחכמות, הכוללות עירוב שלא "לפי הספר" של תנועות מצלמה מהירות, תקריבים וצילומי זום, המעמידים את הסרט בשוּרה אחת עם היצירות המודרניסטיות הגדולות של שנות ה-60 של המאה ה-20.
ככלל, הסרט חורג מהנרטולוגיה המקובלת. הוא מקפץ בין זמנים, בין מישורי תודעה (סיוטיו ותקוותיו של פפה קורמים פסקול ותמונה לנגד עינינו), ובין סגנונות קולנועיים המיטלטלים בין קומדיה עממית קלילה לבין מלודרמת פשע חמורת סבר. לא נעדרים מן הסרט הרהורים על הקולנוע עצמו: כאלה הם רגע שבו סליל הקלטה המנוגן לאחור מגולל במהופך גם את התמונה, ורגע אחר שבו פפה הולך לקולנוע כדי לצפות בסרטו של פדריקו פליני, "לה דולצ'ה ויטה", בכיכובו של מסטרויאני בכבודו ובעצמו.
"גירושין נוסח איטליה" אחראי יותר מכל להבאת הבשורה של הקומדיה נוסח איטליה אל רחבי העולם. הוא קידם את פרסומו של מסטרויאני, והזניק את הקריירה של סטפניה סנדרלי. הסרט יצר תקדים, זכה בשתי מועמדויות לפרס האוסקר (שחקן ובמאי), ומימש מועמדות שלישית לכדי זכייה בפרס התסריט הטוב ביותר לשנת 1962 (בשנתיים הבאות יזכו ברציפות פדריקו פליני וויטוריו דה סיקה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר).
הצלחתו העצומה של הסרט, ואהבתו של ג'רמי לדרום האיטלקי (והתענוג לבקר אותו), החזירו אותו למחוזות דומים שעה שביים ב-1964 את "פותתה ונעזבה" עם סטפניה סנדרלי, שגילמה את אנייזה אסקלונה, צעירה סיציליאנית שנכנסת להריון (אחראי לכך הארוס של אחותה), ופותחת כך מירוץ מכשולים ברדיפה אחרי כבוד המשפחה.
ג'רמי מיקם את עלילת סרטו הבא, "גבירותי ורבותי" (1965), בצפונה של עיר השוכנת במחוז ונטו. חיצי הביקורת שלו הופנו כעת אל הבורגנות האיטלקית החדשה, זו שלמעשה הייתה רק כסות מודרנית לחוליים הישנים: העמדת פנים, התחסדות, צביעות, רכלנות מרושעת והרסנית, תשוקות מוחנקות, בוגדנות, אי-שוויון, מאצ'ואיזם. הסרט אינו מתמקד בגיבור אחד. למעשה, הוא מורכב משלוש עלילות שבהן פועלים אותם גיבורים, נשים וגברים, נשואים ורווקים, קטינים ומבוגרים הקשורים יחדיו ברשת של חברויות שקריות, קשרי משפחה מעורערים, ושחיתות מוסרית שעולה על כל דמיון.
בסוף העשור השני של המאה ה-21 קשה להאמין לטון המשועשע שנוקט הסרט בחלקו האחרון, בו אנו עוקבים אחרי שורה של גברים מהוגנים כביכול המעבירים בין מיטותיהם צעירה חסרת-אמצעים שאך זה הגיעה לעיר הגדולה. רק כשהם למדים שמדובר בקטינה הם מפסיקים זאת, ופועלים כדי להקטין ככל הניתן את הנזק לשמם הטוב.
הביקורת של פייטרו ג'רמי הייתה, יש להודות, מוגבלת. כשדיבר על איטלקים, התכוון למעשה לגברים, והם אלה שעִניינו אותו. בכל סרטיו מוצגים הנישואין כמלכודת אליה נופל הגבר שבה טורפות אותו נשים, פתייניות, חשקניות, מוסרניות, דו-פרצופיות, היסטריות, ורודניות. אבל בשנות ה-60 באיטליה אלה היו עמדות מקובלות, וכך גם מחוצה לה. "גבירותי ורבותי" זכה אף הוא להצלחה גדולה, ובפסטיבל קאן חָלַק פייטרו ג'רמי את פרס "דקל הזהב" עם קלוד לאלוש ("גבר ואשה").
ג'רמי היה במאי בעל שיעור קומה, אהוב על הקהל ועל במאים רבים (יעידו על כך דברים שאמרו בילי ויילדר, ניקולס ריי, פייר פאולו פאזוליני ואחרים). השפעתו ניכרת בעבודותיהם של במאים איטלקיים שפעלו לצידו ואחריו (מריו מוניצ'לי, אטורה סקולה, לינה ורטמולר, נאני מורטי), וגם אצלנו בישראל ניתן להבחין בהשפעתו הסגנונית. "פורטונה" של מנחם גולן חייב לא מעט ל"פותתה ונעזבה", וקטעי פתיחה ומונטז' המשולבים בסרטים של בועז דוידזון ואורי זוהר נערכו, כך נדמה, לאור משנתו האסתטית של פייטרו ג'רמי הגדול.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות

גיליון 218 – דבר העורכים
13.11.2019 / סינמטק
שלושת הסרטים המדוברים ביותר בפסטיבל ונציה של השנה, ומן הסתם כנראה שלושה מן הסרטים המרכזיים שהופקו במהלך השנה הזאת, מוצגים, כל אחד בדרכו, בפתחו של גיליון זה. חברות ההפצה של שניים מהם דאגו להביא את דברי יוצריהם בחומרי הפרסום שהתפרסמו בפסטיבל. נוח באומבך, שסרטו "סיפור נישואים" אמנם לא זכה בשו
לקריאה

נטפליקס מכה שוב: "סיפור נישואים"
13.11.2019 / סינמטק
נוח באומבך מדבר על סרטו החדש תרגום:עדנה פיינרו לפני שנה שברה חברת "נטפליקס" את לב בעלי בתי הקולנוע בכל העולם כשגרפה סידרה שלמה של פרסי אוסקר על "רומא", ולאחר מכן הודיעה, לא מעט בלחץ במאי הסרט, אלפונסו קוארון, שהיא בכל זאת תעניק "חלון" קצר, של כמה שבועות, אבל רק לכמה מפי
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים