"אמא קטנה", קולנוע גדול: על סרטה החדש של סלין סיאמה

סרטה החדש של הבמאית והתסריטאית סלין סיאמה, "אמא קטנה" (Petite Maman), נפתח בקלוז-אפ המראה אשה קשישה אשר מנסה להיזכר בפתרון הגדרה בתשבץ. המצלמה, המתמקדת בפניה של האשה, יורדת באיטיות וחושפת יד צעירה של ילדה הכותבת את הפתרון על הדף. לרגע נדמה שזו ידה של הקשישה, אולם זו למעשה ידה של נלי בת השמונה, אשר יושבת לצדה ופותרת עימה את התשבץ. ההתחלה הפשוטה הזאת אוצרת בתוכה את המהלך של הסרט כולו: הוא משיב את הזמן לאחור, והופך את המבוגרת לילדה, כבמעשה קסם שרק הקולנוע מסוגל לו.

סלין סיאמה בת ה-43 היא ללא ספק אחת הבמאיות המוערכות והבולטות בעולם בשנים האחרונות. החל מיצירותיה המוקדמות "חבצלות מים" (Water Lillies, 2007), ו"טומבוי" (Tomboy, 2011), דרך "חבורת בנות" (Girlhood, 2014), ועד סרטה הקודם, שהוא יצירת המופת הגדולה שלה עד כה, "דיוקן של נערה עולה באש" (Portrait of a lady on fire, 2019) – סרטי ההתבגרות הנשיים שלה שילבו תמיד עדינות ופשטות אסתטית עם שימוש מקורי ומלהיב בשפה הקולנועית. בהקשר זה, מעניין לראות שדווקא לאחר ההצלחה הגדולה ביותר בקריירה שלה, "דיוקן של נערה עולה באש", שהיה גם הסרט המורכב והעשיר ביותר (מבחינה צורנית) שביימה, חוזרת סיאמה בסרטה הנוכחי ליצור קולנוע צנוע, שקט ופשוט מאין כמוהו. בחירה זו מתבטאת, בין השאר, במשכו יוצא הדופן של הסרט (70 דקות בלבד), מה שמעניק לכל חוויית הצפייה בו מעין קלילות והיעדר יומרה.

מלבד הסגנון, סרטה הנוכחי חוזר לאחור גם מבחינה תוכנית: כל סרטיה עסקו בהתבגרות נשית בגילים שונים, מבוגרים יותר ויותר (החל מהדמות הראשית בסרט "טומבוי", דרך הנערות בסרט "חבורת בנות", ועד הנשים הצעירות ב"דיוקן של נערה עולה באש"); וכעת היא בוחרת להציב במרכז סרטה הנוכחי גיבורה שהיא ילדה קטנה, כבת שמונה. אולם למעשה, כפי שמתגלה לאורך הסרט, ייתכן שהגיל שבוחנת סיאמה בסרטה אינו דווקא גילה של הילדה הקטנה, נלי, אלא זה של אִמהּ, מריון. נחזור לכך בהמשך.

"אמא קטנה", סרטה החדש של סיאמה, הוצג לראשונה בפסטיבל ברלין השנה, ומייד קצר שבחים. בארץ הוא הוקרן עד כה בפסטיבל חיפה, ואם לא יקרה משהו לא-צפוי, בקרוב הוא יוקרן בישראל גם באופן מסחרי. עלילתו עוקבת אחר נלי, שנוסעת עם הוריה לאחר מות סבתה לארוז ולרוקן את הבית בו חיה הסבתא ובו גדלה מריון. במהלך הימים הספורים בהם היא מתגוררת בחדר בו גדלה מריון, יוצאת נלי לשחק לבדה ביער שסביב הבית, ופוגשת בחברה חדשה, בת גילה, העונה לשם מריון, כמו אִמהּ. למעשה, כך מתברר במהרה, דמותה של מריון הצעירה היא אכן אמה של נלי כשהייתה בת שמונה, והיא אף גרה עם אמה (סבתה של נלי) באותו המקום בדיוק. המפגש הקסום ביניהן, ואין זה רלבנטי באיזה מרחב סמלי או מדומיין הוא מתרחש, הוא נקודת המוצא המקורית של הסרט.

תחילה קשה להצביע במדויק על הנושא המרכזי בו עוסק הסרט, מלבד הקשר בין הורים וילדיהם, נושא שחוזר כמעט בכל סרטיה של הבמאית. אולם קשה שלא להבחין שפרידות מסוגים שונים הן בעלות תפקיד משמעותי בסרט. בהמשכו של השוט הראשון שתיארתי קודם לכן, לאחר שידה של נלי נחשפת כזו שפותרת את התשבץ, היא קמה ונפרדת ב״להתראות״ (Au revoir) מהאשה המבוגרת. המצלמה ממשיכה לעקוב אחרי נלי כשהיא עוברת מחדר לחדר בבית החולים (או בית האבות) בו נמצאת הסבתא, ונפרדת מהנשים המבוגרות אשר מאושפזות שם, באמצעות אותה המילה בדיוק – ״להתראות״. בסיום השוט מגיעה נלי לחדר בו אמה אורזת את החפצים של סבתה שהלכה לעולמה. תוך התמקדות המצלמה על דמותה של האם, מופיעה כותרת הסרט.

שוט הפתיחה הארוך והיפה הזה חושף לצופים באופן ייחודי את אשר התרחש מעט קודם לכן (ומציג את מותה של הסבתא מבלי להראות אותו או לדבר עליו במישרין). מעֵבֶר לכך, החזרה וההדגשה של המילה ״להתראות״, שהיא היחידה שנאמרת בסצינת הפתיחה (ונאמרת כמה וכמה פעמים), מסמנת את "אמא קטנה" כבר מראשיתו כיצירה העוסקת בפרידות. נלי נפרדת מהנשים המבוגרות שהכירה במקום, אך גם הסרט, במובן מסוים, נפרד מהקשישות הללו, כשלכל אחת מוענק רגע הפרידה הקצר שלה במהלך שוט מתמשך זה. מובן ש"אמא קטנה" הוא יצירה על פרידה מהחיים, בעקבות מות הסבתא. אך הוא גם מבטא את פרידתה של נלי מתקופת הילדות התמימה: בעקבות מות סבתה היא לומדת על המוות, שואלת לראשונה שאלות העוסקות באמה, ותוהה איזה מין ילדה היא הייתה.

הנטייה של נלי להיפרד באופן מילולי נוכחת גם בסצינה נוספת, בה היא מספרת לאמה כי לדעתה, היא לא נפרדה מסבתה כמו שצריך. כשהאם המופתעת אומרת שנלי ״תמיד דואגת להיפרד כמו שצריך״, ושואלת אותה כיצד הייתה רוצה להיפרד מסבתה, נלי מדגימה לה, כשהיא מחבקת אותה ואומרת ״להתראות״. כאמור, הדגשת מלה זו, שחוזרת שוב ושוב, אינה מקרית. אולם בחירתה המעניינת של סיאמה לעסוק בפרידה מהילדות ומהחיים דווקא באמצעות בריאתן המחודשת (הפיכתה של האם לילדה, וחזרתה של הסבתא לחיים) היא ההברקה הגדולה של הסרט, והיא שהופכת אותו למיוחד כל כך.

בשום שלב סיאמה אינה הופכת לסנסציה את המאורעות הקסומים אשר מתרחשים בסרט, ואינה מדגישה אותם לשם עצמם. "אמא קטנה" אינו סיפור בסגנון "אליס בארץ הפלאות", או "המסע המופלא" (Spirited Away) של הייאו מיאזאקי, אותו ציינה סיאמה בראיונות כאחד ממקורות ההשראה העיקריים שלה. רוחו של מיאזאקי אכן מרחפת סביב הסרט: יצירות האנימציה המרהיבות שלו – בהן דמויות של ילדים וילדות למדו על החיים והמוות מתוך שילוב של מציאות, דמיון וקסם – מזכירות כמה אלמנטים ותחבולות נרטיביות שבהם משתמשת סיאמה בסרטה. אולם מבחינה קולנועית, השימוש של סיאמה בפנטזיה ובדמיון הוא הרבה יותר ריאליסטי מאשר זה של מיאזאקי, כשהיא (וכך גם הדמויות) מתייחסת אל המפגש הפלאי שבבסיס הסרט (בין נלי לבין אמה – כילדה) כבנאלי וכנורמלי. במקום להתמקד בפנטסטי, סיאמה בוחרת להציג במשך דקות ארוכות את הגיבורות הצעירות כשהן משחקות, אופות פנקייקים, ושטות בסירת גומי באגם, וכל זאת בסרט שאורכו קצר במיוחד.

הקשר של נלי עם מריון הצעירה, חברתה החדשה, הוא למעשה הקשר שהייתה רוצה שיהיה לה עם אמה המבוגרת (שמוצגת בסרט כאם אוהבת אך מרוחקת). אך בתוך המבנה הייחודי של הסרט, ייתכן שהקשר מייצג לא רק פנטזיה של נלי, אלא גם פנטזיה של מריון המבוגרת ביחס לקשר שהייתה רוצה שיהיה לה עם בתה. ואולי הפנטזיה הזאת היא גם ביטוי לרצונה של האם לחזור לרגע אל ילדותה ולחוות אותה שוב, כמו שבתה חוֹוה אותה, רגע לפני שהיא נפרדת לעד מהבית בו גדלה ומהחיים שהיו לה בו.

בהשוואה לקשר של נלי עם חברתה החדשה, יחסיה של נלי עם הוריה מוצגים כמורכבים יותר. קשה לומר שמדובר בקשר קר או מנוכר, ואלה ללא ספק יחסים אוהבים, אולם ניכר כי אין בהם רגעים רבים של אושר וצחוק. לכן, כשרגעים משותפים כאלה מתאפשרים, הם מרגשים ביותר. דוגמא לכך היא הסצינה בה מספרת מריון (המבוגרת) לבתה, לפני השינה, על הפחדים שרדפו אותה לפני השינה באותה המיטה בה נלי ישנה כעת, וכן הסצינה בה האם ובתה מעיינות במחברות של האם מהתקופה בה הייתה בגילה של נלי. בעזרת כמה פעולות קטנות ומרגשות מצליח הסרט גם להשוות בין האם לבת ולהדגיש את הדמיון שלהן זו לזו, אך גם להציג את ההבדלים ביניהן.

אחד הרגעים היפים ביותר בין האם לבת (מלבד סצינת הסיום המרגשת, בה הן מתחבקות בחדר הריק) מתרחש כבר בתחילת הסרט: האם ובתה נוסעות במכונית, ונלי שואלת את אמה האם הגיע הזמן לאכול חטיף. כשהאם מאשרת, נלי אוכלת במושב האחורי של הרכב ומאכילה לסירוגין את אמה הנוהגת. זו סצינה נפלאה, לא רק בגלל האופן שבו היא מדגישה את השוני בין הילדוּת לבגרוּת (אופן הלעיסה המוחצן של הבת אל מול זה הסולידי של האם), אלא גם בגלל היפוך התפקידים: הילדה הקטנה מאכילה את המבוגרת, שבהמשך הסרט ״תהפוך״ לילדה בת גילה.

לעומת הסצינות המועטות בהן מופיעה מריון המבוגרת, סצינות רבות יותר בסרט מציגות סיטואציות בהן נמצאת נלי במחיצת אביה, הדמות הגברית היחידה בסרט. אחת הסצינות המרגשות ביותר ביניהם היא זו בה האב מתגלח, בעזרת נלי ולשמחתה. הפעולה הגברית שהם מבצעים ביחד והדיאלוג הכן סביב חוסר ההקשבה של האב, נוגעים ומרגשים לא פחות מסצינות המשחקים הרועשות עם החברה החדשה מריון, שמוצגות לפני סצינה זו ואחריה.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

בסרטה הקודם, "דיוקן של נערה עולה באש", הלוקיישן בו מתרחש הסרט היה בעל תפקיד משמעותי גם מבחינה סמלית וגם מבחינה רגשית: בית האחוזה המבודד והמתפורר, וחוף הים הסוער שלצדו הוא ממוקם, ביטאו את העצבות ואת הבדידות של הדמויות הראשיות, ואת סערת הרגשות שבלבבותיהן. גם במקרה של "אמא קטנה", הבית המתרוקן מבטא פרידה והתרוקנות נפשית, פנימית. הבחירה למקם את ביתה הריק של הסבתא בפאתי היער יוצרת תחושה של אגדת ילדים (ויחד עם אורכו של הסרט והאלמנטים המאגיים שבמרכזו, הסרט ממוצב כסיפור אגדה קולנועי, במובן הטוב ביותר של המלה). אך בחירה זו מבטאת גם את בדידותן של הדמויות הראשיות, האם והבת, כל אחת ובדידותה שלה. כמו ב"דיוקן של נערה עולה באש", ובעזרת הכישרון הגדול של אותה הצלמת (קלייר מת׳ון), משתמשת סיאמה בנופים,

בתופעות הטבע ובמזג האוויר כדי לבטא את התחושות הפנימיות של הדמויות. אם בסרטה הקודם היה זה החורף הקר, במקרה הנוכחי מדובר בסתיו מרהיב, שבזכותו נצבע היער המקיף את הבית המבודד בצבעי שלכת כתומים. הסתיו, עונה המסמלת סיום, פרידה, ומוות מתקרב, הוא התפאורה המושלמת לסיפור רוחות הרפאים שבונה סיאמה בסרטה (סיפור שאין בו שום תחושה של חוסר נוחות או אימה, אלא רק געגוע וכמיהה לעצור לרגע את הזמן החולף).

לצד כל אלו, סרטה של סיאמה הוא גם סרט פרידה ממקום, מהבית בו גדלה מריון, בזכות המהלך התסריטאי שבמרכזו מופיע הבית לסירוגין לאורך הסרט בשני מצבים שונים: כבית המתרוקן והמוזנח בהווה ה״רגיל״, וכבית של מריון הילדה ואמה בהווה הפנטסטי. כשם שדמויות הסבתא, האם והילדה אינן זהות לעצמן בשתי נקודות הזמן, וכשם שהאם בצעירותה ובתה נלי (אותן מגלמות אחיות תאומות) אינן זהות לחלוטין זו לזו, כך גם הבית הוא רק כמעט אותו הבית בשני מצביו. כמו לילדותה של מריון ולחייה של הסבתא, גם לבית המיוחד מעניקה סיאמה בריאה מחודשת, חיים חדשים, והזדמנות לחיות בשנית את העבר.

לבסוף, ראוי להדגיש גם את השימוש בסמלים ובמוטיבים ויזואליים, שהוא לעיתים ישיר ובוטה למדי בקולנוע של סיאמה, אך תמיד מרגש וייחודי. במקרה זה, לדוגמא, חוזרים שוב ושוב חוטים ופעולות חיתוך וגזירה שלהם: בסצינה אחת נלי עוטפת עם אביה ספרים, וגוזרת את החוטים שבהם הם נקשרים, ובסצינה אחרת היא גוזרת חוטים עם חברתה החדשה מריון. בסצינה שבסופה היא פוגשת את מריון לראשונה, היא משחקת במשחק דמוי יו-יו, שבו היא זורקת כדור שחוזר אליה בעזרת חוט. כשהחוט נקרע, היא נכנסת אל היער על מנת לחפש אותו (ממש כמו בסיפור אגדת ילדים קלאסי), ומגלה שם את מריון הצעירה. דימוי זה מתאים במיוחד לסרט זה, העוסק בחלוף הזמן, בקשר בין הדורות, ובתורשה (למשל, סבתה של נלי מתה ממחלה תורשתית, ומריון הצעירה עוברת ניתוח-מנע שנועד ״לקטוע את השרשרת״, כלומר לנתק את החוט של המחלה). גם שאלת הדמיון בין הילדה לאם ובין האם לסבתא, אשר חוזרת שוב ושוב בסרט באמצעות ההשוואות ביניהן, באה לידי ביטוי דרך מוטיב החוטים החוזר: סיאמה כמו-שואלת האִם ניתן לנתק את מי שאנחנו ממי שהיו הורינו וממי שהיו הוריהם. לכך מתווסף המטען התרבותי הבסיסי שנושא דימוי החוט הנקרע – חוט החיים מהמיתולוגיה היוונית, אשר קריעתו מסמלת מוות.

כמו סרטיה הקודמים של סיאמה, גם "אמא קטנה" הוא יצירה עדינה ומרגשת, שהתחבולות הקולנועיות שבבסיסה מצליחות להפתיע את הצופה, גם כשהוא חושב שהוא כבר הבין ופיענח הכל. צניעותו ופשטותו של הסרט, לצד אווירת האגדה הקסומה שהוא משרה, הופכים אותו ליצירה חד-פעמית ובלתי-נשכחת למבוגרים ולילדים, בגופם או בנפשם.