לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
רטרוספקטיבה של אנייס ורדה | 9-26.1

רטרוספקטיבה של אנייס ורדה | 9-26.1

אנייס ורדה זכתה לכינוי 'הסבתא של הגל החדש', כינוי מעניין למי שביימה את סרטה הראשון בגיל 26. היא נולדה בבריסל לאב צרפתי ואם יווניה, למדה ספרות ופסיכולוגיה בסורבון והיסטוריה של האמנות באקול דה לובר. עד מהרה זכתה להצלחה רבה כצלמת סטילס וצלמת עיתונות, והכישורים שרכשה בתקופה זו ישרתו אותה היטב ביצירת כמה מן הסרטים הנפלאים של חמישים השנים האחרונות

ידידה אלן רנה הוא ששכנע את ורדה לביים את סרטה הארוך הראשון, "לה פואן קור", ובראיונות סיפרה שראתה רק כעשרה סרטים בקולנוע לפני שביימה אותו. "לה פואן קור" נחשב כמי שהקדים את הגל החדש, וכבר ניתן לראות בו את השילוב בין עלילתי ותיעודי, בין הממשי למומצא, שיאפיין את מכלול יצירתה. אחריו באו מספר סרטים עלילתיים ותיעודיים קצרים, ששניים מהם – "אופרה מוף" ו"מחוף לחוף" – מוקרנים במחווה. את המימון לסרטה הארוך השני, "קליאו מחמש עד שבע", השיגה כאשר ידידה ז'אן-לוק גודאר המליץ עליה בפני מפיק שחיפש במאי צעיר שיהיה מסוגל  להצליח, וגודאר אף מופיע בהופעת אורח בסרט, שהפך לאחת מאבני הדרך של התנועה וסרט מכונן בתולדות הקולנוע הצרפתי.

 

סרטיה הבאים הושפעו מדעותיה הפוליטיות וקראו תגר על הקודים הבורגניים של קהל הצופים. "האושר" הוא דוגמא אחת, כמו גם "עוברת אורח", הצלחתה המסחרית הגדולה ביותר והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת. במקביל למסרים הפוליטיים והחברתיים הקפידה ורדה להגיש בסרטיה קומפוזיציות יפהפיות, שנעשו כאילו לאחר יד, ועריכה מופתית. בשנות ה-70 המשיכה להתנסות בטכניקות שונות, "דאגרוטיפים" הוא דוגמא מקסימה, ובשנת 1977 הקימה את חברת ההפקה שלה, סינה-תמאריס. הסרט הראשון שהפיקה החברה, "האחת שרה, השנייה לא", ממשיך את העיסוק באג'נדה הפמיניסטית של ורדה וזכה אף הוא להצלחה רבה. בשנות ה-90 ביימה סדרת סרטים תיעודיים ארוכים, שחלקם הוקדשו להנצחת דמותו ומורשתו של בעלה, הבמאי ז'אק דמי ("מטריות שרבורג"), שמת ב-1990. כיום, בגיל 90,  היא עובדת בעיקר בבימוי סרטי תעודה ומשמרת את מקומה כגדולת הבמאיות הצרפתיות בכל הזמנים, משוררת קולנועית ואשת חזון. בשנה שעברה היתה מועמדת לאוסקר עבור סרטה "אנשים ומקומות". יצירת מופת אחרת של השנים האחרונות, "החופים של אנייס", חותמת את המחווה.

מאת עמליה רוזן, פסטיבל הסרטים חיפה