לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
2.04.20 2.04.20 - חמישי
קולות העשור | 2020 – 2010

קולות העשור | 2020 – 2010

זרקור על יוצרי ויוצרות קולנוע שפרצו בעשור זה כקולות חדשים רעננים ומשפיעים.

העשור השני במאה ה21 הסתיים. בכדי לסכם אותו, ניסינו להמנע מרשימת הסרטים הטובים ביותר ובמקומה ניסינו להצביע על יוצרי ויוצרות הקולנוע שפרצו בעשור המסתיים כקולות חדשים, רעננים ומשפיעים.

כמו בכל תהליך בחירה, גם רשימת הנבחרים הזו,שגובשה על ידי אנשי התוכן של סינמטק ירושלים וסינמטק תל אביב, היא שרירותית וסובייקטיבית במידת מה, ובוודאי ניתן להתווכח על היוצרים שנכללים או אינם נכללים בה.

אבל זה לא הענין.

הענין הוא שזה היה עשור די דרמטי עבור הקולנוע. בתחילתו הופסק למעשה השימוש בחומר הגלם ששימש את הקולנוע במשך למעלה ממאה שנה – הפילם. הקולנוע הפך למוצר דיגיטלי, לקובץ שעלות היצור הסופית שלו זולה ונוחה למשלוח והעברה. לכאורה זו התפתחות שאמורה להקל על סרטים קטנים אך למעשה עובדה זו מאפשרת לרשתות בתי הקולנוע להציע יותר מסכים לפחות סרטים ולצמצם את המגוון.

 

 

לא הרבה אחר כך, שירות הסטרימינג של נטפליקס פרץ והפך את הצפיה בטלוויזיה, ובעיקר את צפית הבולמוס לחוויה החשובה והמדוברת. בהיסטוריה של הקולנוע מעבר של יוצרים לטלויזיה תמיד היה סוג של התפשרות, ואילו ההזדמנות לעבוד בקולנוע היתה עליית מדרגה. אבל בעשור הזה קרה דבר הפוך: היוצרים הנחשבים (מרטין סקורסזה, האחים כהן ואחרים) הלכו לכסף ולאפשרויות האדירות של הטלויזיה, שגילתה לפתע שהיא יכולה לתת לאמנות הסיפור האודיוויזואלי מימד חדש. כדי לשמור על כוחו הקולנוע נאלץ להמציא חוויות חדשות: מצד אחד ספקטקלים כמו סדרת "הנוקמים". ומן הצד האחר ההצלחה נמצאה בסרטי תעודה על גיבורים מהחיים – וגם כאן הוא נמצא בתחרות עזה עם נטפליקס ודומותיה.

רשימת קולות העשור שבחרנו נוגעת בשולי הדרמה הזו. כמה מהשמות המוזכרים לקחו חלק בהתפתחויות המשמעתיות האלו, חלקם כיכבו בסצינת הפסטיבלים והקולנוע האיכותי וחלקם הגיעו לפסגת הוליווד. בסופו של העשור ניצב הקולנוע בפני רגע של מפנה שעומד להפוך את העשור שלפנינו למעניין ומעורר סקרנות. נפגש עוד עשר שנים ברשימת הנבחרים של העשור הבא.

התוכנית נבנתה יחד על ידי צוותי התוכן של סינמטק ירושלים ותל אביב.

ג'ושוע אופנהיימר (ארה"ב)
"מעשה בהרג" ו"מבט השתיקה" היו מהשיאים התיעודיים של העשור, באחד העשורים הגדולים ביותר של הקולנוע התיעודי. מה שהיה פעם סוגה עובדתית יבשה, הפך לז'אנר פורץ דרך ואופנהיימר לקח את זה הכי רחוק שאפשר, כאשר השתמש בשילוב שבין תיעוד לבדיון כדי להביא את גיבורי סרטו – פושעי מלחמת האזרחים באינדונזיה – להתעמת עם מצפונם.

גרטה גרוויג (ארה"ב)
הופעה כובשת ב"פרנסס הא", שאת תסריטו גם כתבה, סימנו את גרוויג כדבר הבא בקולנוע האינדי. היא זיקקה את קולה כשחקנית וכבמאית והמשיכה להביא למסך דמויות נשיות אבודות אך נחושות. הצלחתה היא דוגמא יפה לאופן שבו השוליים נודדים במהירות למרכז. סרטה החדש כבמאית, "נשים קטנות" נראה בדרך הבטוחה לאוסקר.

קסבייה דולאן (קנדה)
דולאן פרץ אל עולם הקולנוע בגיל 19 כשסרטו הראשון "הרגתי את אמא שלי" הוצג וזכה בפרסים בשבועיים של במאים בפסטיבל קאן. דולאן עוסק בסרטיו בנושאים הקרובים לליבו – זהות מינית, אלימות וחיים בשולי החברה. הוא אמן טוטאלי שלעתים תכופות גם משחק בסרטיו וגם אחראי על עיצוב האמנותי ועיצוב התלבושות. בעשור שעבר הפך לאחד הבמאים המבוקשים בפסטיבלים בעולם, והשיא זכייה בפרס חבר השופטים בקאן 2014 על סרטו "מאמי".

מיה הנסן-לאב (צרפת)
לאחר שני סרטיה הראשונים, ״הכל נסלח״ ו״אבי ילדיי״, ביססה עצמה מיה הנסן־לאב בעשור הנוכחי בחזית הקולנוע האירופי דרך שורה של סרטים בעלי איכות לירית: "להתראות אהבה ראשונה", “עדן”, "העתיד לבוא” ו״מאיה״. בכל אלה שלל גיבורים הניצבים בפני שינויים, שאת עולמם הגשמי והרגשי היא מעצבת ביד־אמן ייחודית.

טאיקה וואיטיטי (ניו זילנד)
בעידן של קומדיות די מטופשות, טאיקה וואיטיטי הניו זילנדי הצליח לבלוט בעשור האחרון עם חוש הומור דק ואפקטיבי. "החיים בצללים", פרודיה מוקומנטרית על דירת שותפים של ערפדים, מדגימה היטב את ההומור השחור העדין שלו, שניצוצות שלו עפו גם ב"המרדף אחרי אנשי הבר" וב"ת'ור" מסדרת "הנוקמים". סרטו החדש "ז'וז'ו ראביט" שעולה עכשיו בבתי הקולנוע, כבר לוקח את השילוב הייחודי בין בנאליות לרוע למקום חדש לגמרי, ומסתמן כאחד הסרטים הבולטים של 2019.

יורגוס לנתימוס (יוון)
אחרי שני כותרים במולדתו יוון שהפכו אותו ליקיר פסטיבלים פרץ לנטימוס עם "הלובסטר" ומשם לירכתיים האיכותיים של הוליווד. בזכות תסריטאות שנונה, עם גיבורים אימפולסיביים החנוקים ביקום דכאני, ועם שפה קולנועית צוננת וחסכונית, הוא מצליח לתאר מציאות אומללה באופן עולץ ואנושי למדי.

נדב לפיד (ישראל)
פרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין 2019 ל"מילים נרדפות" מסכם עשור מצוין לנדב לפיד, שבארבעת סרטיו ניסח מידה של אמביוולנטיות כלפי החוויה הישראלית על ממדיה הפוליטיים והקולנועיים. בשפה סינמטית אישית ונועזת ובלי סנטימנטים מיותרים, מתבונן לפיד באופן חדש ומעורר מחשבה על ישראל.

ברי לרסון (ארה"ב)
לרסון היא דוגמא נוספת למהירות שבה השוליים נעים למרכז. אם ב"טווח קצר 12" היא היתה הנערה עם המבט העצוב בעיניים, בתוך חמש שנים הצליחה לרסון לזכות באוסקר ב"חדר" ולכבוש את סרטי הנוקמים עם דמותה של "קפטן מארוול". אבל כמו בסרט שפרסם אותה, לרסון מביאה שילוב של חום וקשיחות שקשה לעמוד בפניו.

סלין סיאמה (צרפת)
"דיוקן של נערה עולה באש" המופתי שזיכה את סיאמה בפרס התסריט בקאן אשתקד הוא סיום מרשים לעשור של אחת הבמאיות החשובות שפרצו בעשור האחרון. אמנם סרטה הראשון "חבצלות המים" נעשה כבר ב-2007, אבל להכרה הבינלאומית הרחבה מחוץ לנישה הלהטב"ית היא זכתה בזכות "טומבוי" ו"חבורת נערות", סרטים שמהווים מניפסט לא פלקטי להעצמה נשית וחוקרים מיניות בדרך רגישה ועדינה.

אסגאר פרהאדי (אירן)
אסגאר פרהאדי הוא הבמאי הוותיק ברשימה של קולות העשור, אך למרות שהתחיל את הקריירה באירן כבר בתחילת שנות האלפיים, קשה להתעלם מכך ששניים מתוך 4 הסרטים שביים בעשור הקודם ("הפרידה", "הסוכן") זכו בפרסי האוסקר לסרט הזר. פרהאדי פועל בתוך ז'אנר הדרמה המשפחתית המתפתחת תחת ידיו באופן מפתיע לכדי מותחן מסמר שיער, במהלכו מוצאים עצמם גיבוריו בעימות עם המשטר המדכא באירן.
חובבי הקולנוע גילו את רורוואכר ב-2014 עם סרטה השני "הפלאים" שהיה יקיר הפסטיבלים ובעיקר בזכות יצירת המופת "לזרו השמח" שזכה אותה בפרס התסריט בפסטיבל קאן ב-2018. בסרטיה ממשיכה רורוואכר את המסורת הקולנועית האיטלקית ומציגה עימות בין עולם תמים לבין מציאות מודרנית, בין ממשות לפנטזיה, בין חילוניות למסתורין המנחם של הדת.

אליצ'ה רורוואכר (איטליה)
חובבי הקולנוע גילו את רורוואכר ב-2014 עם סרטה השני "הפלאים" שהיה יקיר הפסטיבלים ובעיקר בזכות יצירת המופת "לזרו השמח" שזכה אותה בפרס התסריט בפסטיבל קאן ב-2018. בסרטיה ממשיכה רורוואכר את המסורת הקולנועית האיטלקית ומציגה עימות בין עולם תמים לבין מציאות מודרנית, בין ממשות לפנטזיה, בין חילוניות למסתורין המנחם של הדת.

דמיאן שאזל (ארה"ב)
אחרי שפרץ בעוצמה עם "וויפלאש" וכבש את העולם עם "לה לה לנד", המשיך שאזל לשרטט את דיוקנה של הגבריות האמריקאית עם "האדם הראשון". כמו גיבוריו, הקולנוע של שאזל מציע מסע קודח ואובססיבי שבמרכזו גבר המקריב את עולמו הרגשי לטובת מימוש מקצוענותו.