לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
היום בסינמטקהיום בסינמטק
close
היום בסינמטקהיום בסינמטק
קאן ערב הפתיחה | ביקורת | כולם יודעים

קאן ערב הפתיחה | ביקורת | כולם יודעים

אם ביקש פסטיבל קאן לעצבן את ביקורת הקולנוע הבינלאומית, ערב הפתיחה שהכינו למהדורה ה-71, השיגה בהחלט את מטרתו. הביקורת אכן התעצבנה בכל המובנים. אחרי הצהרות בלתי פוסקות שאין סיבה להראות את סרטי הפסטיבל למישהו לפני הצגת הגאלה החגיגית, מסתבר שחלק גדול מן הסרטים הוצגו בכל זאת בכמה מבירות אירופה בפני העיתונות והשמועות שדלפו בעקבות ההצגות הללו לא היו ממש מחמיאות.

וכך, עוד לפני הצגת הבכורה החגיגית של סרט הפתיחה, "כולם יודעים" של אסגר פרהדי האיראני, שצולם כולו בספרד בחסות חברת ההפקה של משפחת אלמודובר, כבר פשטו השמועות שמדובר בסרט ארוך ומשעמם. אבל את הפסטיבל זה לא הרתיע. נאמן להחלטתו להציג את הסרט למבקרים בעת ובעונה אחת עם הצגת הגאלה, אילצו את התקשורת, עוד לפני הסרט, לשטוף את העיניים במצעד כוכבים – רובם השנה זוטרים ולא בדיוק זוהרים – עולים על השטיח האדום בדרך לאולם. בהמשך בא טכס ארוך, משמים ונוטף שביעות רצון עצמית של המארגנים המאושרים כל כך להיות נושאי דברה של האמנות השביעית, פטפוטים על פטפוטים עם הצגת השופטים באמצע, ואחרי שעה ומחצה של ביטול זמן לריק, הגיע הזמן להעלות על הבד את הפרק הראשון שבחגיגה עצמה, סרט הפתיחה של הפסטיבל. לא שהסרט עצמו היה חגיגה, רחוק מזה, ואחרי שהתישו אותם במשך שעה ארוכה כל כך, איש מן המבקרים שישבו באולם לא היה עוד מוכן לעשות הנחות.
הסרט, כתוב ומבוים בידי אסגר פרהדי, מי שזכה בין היתר בפרס אוסקר, לצד פרסים נוספים בקאן ובברלין, מבקש כנראה להיות סיפור מוסר נוסח "פרידה" של אותו הבמאי. אלא שהפעם, במקום איראן שם מכיר הבמאי את הדמויות ואת האווירה עד לפרטים הקטנים ביותר, העלילה מתרחשת הפעם בספרד, ובתפקידים הראשיים שניים מן הכוכבים המובילים שם, פנלופה קרוז וחביאר ברדם, ולצדם גם הכוכב המוביל של הקולנוע הארגנטיני, ריקארדו דארין.

מה שיצא לפרהדי מן יוזמה המשונה הזאת, הוא שילוב בין סרט מתח צולע שאינו מותח ואינו משכיל לעורר השתתפות של ממש של הצופה, לבין טלנובלה לטינו-אמריקאית נמרחת שדמויותיה שטחיות, שגרתיות וחסרות עניין, הקשר ביניהן לא תמיד ברור, חלקן אינו מזוהה כראוי, וכל זה באווירה שהיא מן הסתם זרה לפרהדי עצמו. הכול מצולם בערך כמו סרט פרסומת לנופי ספרד ע"י אחד הצלמים האיבריים היותר כישרוניים, חוזה לואיס אלקאינה.
מבלי להיכנס לפרטי העלילה, כדי לא לקלקל גם את מעט ההנאה של צופים עתידיים בסרט, זהו סיפור על לאורה (קרוז) שחוזרת לכפר מולדתה, כדי להשתתף בנישואי אחותה הצעירה, היא עזבה את המקום לפני שנים רבות, נסעה לארגנטינה, נישאה שם לאיש עסקים מקומי (דארין), והפעם היא מגיעה לשמחה המשפחתית מלווה רק בבתה בת ה-16 ובנה הקטן. בכפר היא פוגשת את מי שהיה פעם אהובה (בארדם), שגם הוא נישא בינתיים והיה ליינן מצליח. אחרי קרוב לשעה של חגיגות איחוד משפחה ושמחת כלולות, כשהכול עשוי היה להיות טוב ויפה ונהדר, נעלמת בתה של לאורה בלילה שלאחר החתונה וסיפור האווירה המתקתק הופך לפתע למותחן.
בלי לגלות שום עניין בדמויות עצמן, או לבנות עלילת מתח שבה הצופה עצמו צריך להשתתף רגשית, אסגרי עוקב אחרי מהלכי המשפחה ובני הכפר, ווה חוטי עלילה מסורבלים ומנסה להסביר שאין דבר כזה ששמו סודות במשפחה, כי בסופו של דבר כולם מודעים להם, בין אם הדברים נחשפו ברבים או לאו. משום שהסרט צריך להגיע לקץ כלשהו, נשלפות לקראת הסוף שתי דמויות שקיומן לא היה ידוע כלל עד לאותו רגע, כדי להטיל עליהן את האחראיות לכל הפרשה כולה. קרוז, בארדם ודארין משתדלים כמיטב יכולתם להקנות איזשהם קווי אופי קצת יותר מפורטים לתפקידים שלהם אבל התסריט מחזיק אותם קצר, בתוך מסגרת שבה הן הפרטים הקשורים לדמויות שהם מגלמים, והן לקשרים ביניהם, אינה מאפשרת הרבה אלתור או סטייה מן המסלול שהותווה להם. אפשר אמנם לחטט עוד בסרט ולהגיע אפילו לנביא עמוס ולאבות שאכלו בוסר ושיני הבנים שכהו, אבל אין מספיק חומר כדי לעסוק האספקט הזה של הסיפור כמו שצריך. אם גם הפעם ייצא אסגרי עטור בפרס, מן הראוי יהיה לפתוח בוועדת חקירה.