לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
היום בסינמטקהיום בסינמטק
close
9.12.18 9.12.18 - ראשון
היום בסינמטקהיום בסינמטק
close
9.12.18 9.12.18 - ראשון
ביקורת 13.5

ביקורת 13.5

המטען – אוגניין גלאבוניץ' Ognjen Glavonic

הטראומה של מלחמת הבלקן ממשיכה לעלות שוב ושוב על בד הקולנוע וכל גילוי חדש של הזוועות שהתרחשו שם, מספק נושאים עגומים למכביר לקולנוענים של כל המדינות שהתפצלו מיוגוסלביה לשעבר. פעם מדובר בסרט קרואטי שנעשה בשיתוף פעולה עם סרביה והוא עוסק באחת השערוריות שזעזעו את שתי המדינות הללו, כאשר אחת היוזמות היותר מחרידות של משטר מילוסביץ' נחשפה ברבים. מבלי להיכנס לפרטים ולקלקל את הסרט למי שאינו מעודכן בנושא. העלילה מתרחשת בשנת 1999 כאשר הסרבים לחמו נגד המורדים האלבנים בקוסובו ובנות הברית האטלנטית, בניסיון לבלום את המתקפות האלימות של מילוסביץ', הפציצו את סרביה בכלל ובלגרד בפרט. העלילה, שמזכירה איכשהו במבנה שלה את "שכר האימה", עוקבת אחרי נהג משאית סרבי שמוביל מטען מסתורי מאזור הקרבות בדרום, אל הצפון, כאשר ההוראות המפורשות שניתנות לו ע"י מעסיקיו, דורשות שלא יפתח את ארגז המטען הנעול היטב וימנע מכל עצירה בדרך הארוכה שעליו לעבור, שנמשכת הרבה שעות .

התכונה הבולטת ביותר של הסרט הזה היא בראש וראשונה איפוק. ההפצצות נשמעות ברקע, אבל אינן נראות אף פעם על הבד, תנאי החיים לאורך המסלול שעוברת המשאית מרומזים אבל אף פעם לא נכנסים לפרטים, החיים שחייבים להימשך בתוך מלחמה מוצגים בקצרה והופכים למעין נורמת אימים, גם הם זוכים לטיפול. אבל אין בסרט ולו שדה קרב אחד, אין בו מראות שמקפיאים את הדם, כל מה שיש בו זו מידה עצומה של עצב ועוגמת נפש השולטת לכל אורכו. פרט לכמה הבלחות קצרות, המצלמה מופנית כל הזמן אל הנהג (ליאון לוצ'ב), שאוסף בדרך טרמפיסט, והשיחות שהם מנהלים פותחות צוהר אל העבר של כל אחד מהם, הם עוצרים פעם אחת בדרך כדי לשתות קפה ונתקלים בחתונה כפרית, הצהרות לאומניות נפלטות פה ושם, כבישים נחסמים, הדי ההפצצות נשמעים מדי פעם בפעם, אבל עיקר העבודה מוטלת על הצופה שצריך להשלים כל מה שמתרחש ברקע מתוך ידיעתו שלו, ולנחש מה הוא המטען, ועל כך אין הסרט מספק תשובה מפורשת עד קרוב לסוף, וגם אז, התשובה מרומזת הרבה יותר ממפורשת. בסופו של דבר, כל המסע הזה בשולי הסיוטים של מלחמה הניטשת מסביב, הוא אולי משמעותי במסר שהוא מבקש להעביר לצופה, אבל אין בעלילה מספיק בשר ותוכן, כי הנסיעה עצמה נטולת אירועים של ממש, הסיוט מסתתר פנימה, בתוך נפשן של הדמויות השונות ובמודעות של הצופה, אם הוא אכן ניחן בה.