לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
ביקורת סרט: ג'ו הקטן | במאית: ג'סיקה האוזנר

ביקורת סרט: ג'ו הקטן | במאית: ג'סיקה האוזנר

ג'ו הקטן – Little Joe במאית: ג'סיקה האוזנר – Jessica Hausner

ג'סיקה האוזנר היא במאית אוסטרית שכל סרטיה מצטיינים בעיצוב ויזואלי יוצא דופן ושובה עין. זה נכון גם לגבי סרטה החדש, הפעם הראשונה שביימה סרט בשפה האנגלית, עם צוות שחקנית אנגלי, מעין הצהרה שהיא מבקשת לזכות במעמד בינלאומי שבדרך כלל אינו מוענק למי שסרטיו אינם מדברים בשפה שהפכה, רשמית או לאו, לאספרנטו שהעולם כולו מדבר. האוזנר, שכל סרטיה עוסקים בדיכוי הטבע האנושי ע"י מוסכמות כאלה ואחרות, רקחה גם הפעם עלילה דומה, סוג של מדע בדיוני, על מעבדה לונדונית שעומדת לפתח פרח חדש, שאמור לגרום לכל השואף פנימה את הבושם שהוא מפזר, לרגיש חופשי ומאושר. אחראית להמצאה היא פיטוגנטיקאית (מומחית לטיפול ב-DNA של פרחים) בשם אליס (אמילי ביצ'ם), שפיתחה את הצמח בשיתוף פעולה עם חבר למעבדה, כריס (בן וישאו) שקצת מאוהב בה. מסורה לעבודתה עד כדי אובססיה, היא גאה מאד בפיתוח המהפכני של הפרח אותו היא מכנה "ג'ו הקטן", על שם בנה המתבגר, ג'ו, החי בביתה, מאז שהאב, אלרגי לריחות, עבר לגור בחיק הטבע.
אחת התכונות הנלוות שאליס וכריס העניקו לפרח החדש, היא עקרות, כלומר, חוסר יכולת להתרבות בעצמו, וזאת כדי שאף מגדל פרחים בעולם לא יוכל לגדל אותו וכל המעוניין ייאלץ לפנות למעבדה שפתיחה אותו במקור. אלא שהפרח, כך מסתבר, לא מרוצה מן הפגם שנכפה עליו והוא מפעיל את ניחוחותיו בדרך שעשויה לשנות את תכונות המין האנושי מן היסוד, גם אם זה לא יהיה גלוי לעין. אם תרצו, יש כאן שילוב של "פלישת חוטפי הגופות", בפעם המי יודע כמה, עם "חנות קטנה ומטריפה", כדי לבטא את אזהרתה של הבמאית מפני הניסיונות ההולכים ונשנים של בני האדם להתערב ולהתעלל בחוקי הטבע הבסיסיים ביותר ולהפוך את המין האנושי, כמו שאנחנו מכירים אותו היום, לחבורת זומבים המהלכים עם חיוך שפוך על פניהם מבוקר ועד ערב. ואם מקבלים את הסרט שלה עד הסוף, סביר להניח, כמו שהיא מניחה, שזה מה שאכן יקרה, במוקדם או במאוחר. המסר מועבר באמצעות עבודת מצלמה מדהימה (הצלם הוא מרטין גשלאכט, הצלם המוביל שת אוסטריה), הן בבניית כל פריים בסרט, בעיצוב התפאורה ובבחירת הצבעים של כל חפץ וכל בגד שעובר מול העדשה (הקרדיט מגיע לקתרינה וופרמן וטניה האוזנר), בשילוב של אפקטים אלקטרוניים המדגישים את המוזרות של המצב. הכול טוב ויפה, חוץ מן העובדה שהבסיס עליו יושבת האגדה הזאת אינו מקורי כל כך, ומה שחמור הרבה יותר, הדמויות בה עשויות קרטון, לא הבמאית ולא השחקנים מצליחים להפיח בהם רוח חיים. הם אוטומטים שמונעים ע"י הוראות ולאיש לא יזיז מה יהיה גורלם.

מאת עדנה ודן פיינרו