לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
ביקורת סרט : אליס וראש העיר | אליס וראש העיר

ביקורת סרט : אליס וראש העיר | אליס וראש העיר

אליס וראש העיר – Alice and the Mayor אליס וראש העיר – Nicolas Pariser

אם מישהו מפקפק שפטפטנות זה נגע שהקולנוע הצרפתי מתקשה להיפטר ממנו, כל מה שצריך זה להראות לו את הסרט הזה, שכאילו נולד אך ורק לקהל הצרפתי שיכול להכיר את הרקע, שמבין כי מדובר במהלכי הפוליטיקה בביתו ורצוי, אם אפשר, שתהיה לו נטייה שמאלנית קלה, כמו לדמויות הראשיות על הבד. פריזר, מי שהתחנך על ברכיו של אריק רוהמר וכנראה סבור שהוא עושה אותו סוג של סרטים, מפליג כל כך במונולוגים ובדיאלוגים ארוכים עד שהוא שוכח כי הקולנוע הוא גם מדיום ויזואלי ורצוי שהתמונה תעביר את המסרים לא פחות, ואם אפשר אפילו יותר, מן הדיבורים. המעשייה שהוא מספר, כנראה מבוססת במידה רבה על מהלכים פוליטיים שאכן התרחשו בצרפת, או כמעט התרחשו, צריכה להכיל בתוכה את כל מה שפגום ולא מתפקד בתוך הפוליטיקה הצרפתית ולהסביר איך עין טרייה של צעירה שנכנסת ללא אזהרה מוקדמת לתוך העולם הזה, רואה את המצב השורר סביבה.
אליס (אנאיס דמוסטייה, מן הכוכבות המובילות בדור הצרפתי החדש), בעלת דוקטורט בספרות ותואר שני בפילוסופיה, מגיעה, אחרי כמה שנות נדודים בהם עסקה בעיקר בנושאים אקדמיים, לעיריית העיר ליון, שם מסדרים לה משרד קטן ומסבירים לה שתפקידה נועד להציע תכניות עתיד לראש העיר. זאת, אחרי שמתברר לה כי המשרה של קודמתה בתפקיד חוסלה והתפקיד החדש הומצא במיוחד עבורה. אפייני לביורוקרטיה עירונית ולא רק עירונית. תוך זמן קצר, העצות של אליס – שהראשונה בהם היא "יותר צניעות" – כובשות את לבו של האיש העומד בראש הפירמידה העירונית והיא הופכת להיות האסיסטנטית הקרובה ביותר שלו, וכמובן גם האמינה מכולם. וכאשר יש סיכוי שראש העיר יהיה אולי מועמד המפלגה הסוציאליסטית לנשיאות המדינה, חשיבותה אף גדולה יותר. אם פריזר מיטיב לצייר את שתי הדמויות הראשיות, בעיקר זאת של ראש העיר (פטריס לוקיני מזהיר כדרכו), הוא מטיל עליהם בולמוס בלתי נסבל של טקסט, מקושט בציטטות מכל הכיוונים, מז'אן-ז'אק רוסו ועד לימינו אנו, דוחס פנימה דיונים על הכחדת הספר לטובת הפרסום הדיגיטלי, סטירה על יחצנים ריקנים ועל פוליטיקאים שמגלים אחרי שנים שבעצם אין להם יותר מה לומר, כל זה בשפע עצום של דיבורים כשהתמונות משמשות לכל היותר כקישוט. הנחמה היחידה היא לעקוב אחרי המשחק של לוקיני, שהוא כמעט, אבל אף פעם לא לגמרי פרודיה על תפקיד הפוליטיקאי התשוש.