לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
היום בסינמטקהיום בסינמטק
close
היום בסינמטקהיום בסינמטק
ביקורת סרטים 12.5

ביקורת סרטים 12.5

לובן האפר – ז'יא ז'נגקה  |  מלחמה קרה – פאבל פאבליקובסקי

לובן האפר – ז'יא ז'נגקה

Jia Jangke – Ash is the purest white

הנושא שמוביל את רוב סרטיו של ז'יא ז'נגקה הוא שינוי של סין, מולדתו, מסוף המאה הקודמת ועד היום. אילו חיברו את כל סרטיו יחד, אפשר היה ליצור אנתולוגיה מרתקת של הנוף של החברה הסינית ושל המדינה כולה, שהשתנתה ללא הכר, בתקופת זמן זו, יותר מכל השינויים שחלו בה במשך מאות רבות של שנים. גם הפעם, כמה לא מפתיע, זה מה שמעסיק את הבמאי, שהיה כבר מזמן לחביב הפסטיבלים במערב, גם אם הנימה הביקורתית שמתלווה לסרטים שלו אינה מתקבלת בחיבה רבה, בארץ מולדתו.

אלא שז'יא, בסרט הזה כמו  רבים מסרטיו הקודמים, עסוק כל כך בקביעת תחנות הדרך ההיסטוריות שלו, כפי שהן מתבטאות בלבוש, בארכיטקטורה,  במהפכות טכנולוגיות, ברמת חיים, בשילוב המוזר שבין קפיטליזם פרטי לקומוניזם ממלכתי כפי שהוא בא לידי ביטוי בסין, עד שאינו טורח הרבה להמציא עלילה שתחזק את הארגומנטים שלו. כל עוד אפשר לתפור סיפור שבו שזורים רמזים אידיאולוגיים שמשתלבים עם התזה הכללית של הסרט, לא משנה לו הרבה אם העלילה עומדת בזכות עצמה או לאו.

הפעם, הוא מתחיל את הסרט בשנת 2001, הסצנה האחרונה מתרחשת ב-2018. קיאו (ז'או טאו) היא בתו של כורה פחם בעיר שדה, דאטונג שנשענת כולה על המכרות וכל השירותים והמסחר שמפתחים סביבם. נמרצת ונחושה בדעתה, היא אהובתו, פילגשו ויד ימינו של ה"סנדק" המקומי בין (ליאו פאן). אבל מוסד ה"סנדקות", שהיה בו משהו ממסורת העבר, כשהסנדק היה לא רק זה ששלט בעולם התחתון אלא גם דאג, שפט, עשה צדק, שיתף פעולה עם המשטרה ולא נזקק הרבה כדי להפעיל כוח ולו רק  משום הכבוד שרכשו לו, עומד לחלוף מן העולם, יום אחד, כאשר הדור הבא של העולם התחתון מבקש להתנקש בבין, קיאו שולפת אקדח, יורה באווירה, מבריחה את התוקפים אבל נידונה לחמש שנים על החזקת נשק ללא רישיון. עם שחרורה מן הכלא, היא חוזרת לחפש את בין ומגלה שבינתיים הוא מצא לעצמו בת זוג חדשה. החיפושים, עד אשר היא מוצאת אותו, נותנים לסרט הזדמנות להזכיר את הקמת הסכר הענק על נהר יאנגצה שהפך חלק גדול מעמק הנהר לאגם ולמקור אנרגיה אבל גם חיסל נתח משמעותי מן המורשת של האזור. ועוד, להדגיש את שינויי פני  העיר במהלך חמש השנים שקיאו נעדרה ממנה. זועמת ופגועה, היא חוזרת לדאטונג ומקימה שוב את חבורת הביריונים שממנה יצאה, בין יחזור לחייה, אבל גם מערכת הקשרים ביניהם מתפתחת בהתאם לדרישת האלגוריה ההיסטורית, קיאו היא זאת שלומדת להתאים את עצמה  לזמנים החדשים ובין הוא זה שיצטרך לפרוש מן התמונה. המסר אמנם עובר, העיצוב משרת אותו היטב, אבל העלילה מתארכת, מסתרבלת ועושה תפניות מיותרות. אין שום סיבה למשוך את הכול על פני שעתיים ועשרים דקות, קצת יותר משמעת עצמית הייתה עוזרת גם לסרט וגם לצופים.

מלחמה קרה – פאבל פאבליקובסקי

Pawel Pawlikowski – Cold War

מן הרגע הראשון, מה שבולט לעין יותר מכל בסרטו החדש של פאבל פאבליקובסקי ("אידה") זו השליטה המושלמת, הדיוק המוקפד, המינימליזם המכוון והחסכנות המופתית שמנחה אותו.  ממדי המסך הם שוב, כמו בסרטו הקודם, הממדים הקלאסיים, למרות שאנחנו חיים בעידן המציאות הווירטואלית ששברה את כל הקירות. הסרט מצולם שוב בשחור-לבן, ולא רק משום שהעלילה מתרחשת בשנות החמישים המוקדמות כאשר רוב הסרטים היו מצולמים כך, אלא גם משום שכל תמונה מקבלת תוקף מחמיר נוסף, כאשר הצבעוניות של רוב הסרטים אחרים שעושים היום גובלת בהמוניות מצועצעת. ולמרות ששכלולי הטכניקה מאפשרים היום להפוך את הצלם לאקרובט שיכול להחזיק את המצלמה שלו לכל הכיוונים בלי שום קושי, המצלמה בסרט הזה אינה זזה כלל (פרט לכמה יוצאי דופן מוצנעים היטב וקצרים מאד), כי כל פריים הוא בבחינת הצהרה מפורשת ואינו מכיל ולו פרט מיותר אחד. כל מי שידע להעריך את התכונות הללו ב"אידה" שזיכה את פאבליקובסקי בשלל פרסים, ימצא אותם גם כאן, מעוררים התפעלות ומחזקים את החשד שזה אחד הבמאים המובילים היום בעולם.

הסרט מוקדש להוריו של פאבליקובסקי ומי יודע אם אין בו גם כמה הבזקים מן העבר שלהם. העלילה מתחילה בשנת 1949, כשהמשטר הקומוניסטי בפולין שעלה לשלטון אחרי מלחמת העולם השנייה החליט שצריך לעבוד על התדמית התרבותית של האומה. צוות קטן נודד ברחבי המדינה ומחפש את התוחלת שבשירי וריקודי העם, כשהמטרה הסופית היא להקים להקה של כישרונות צעירים אשר יבצעו אותם על הבמה, חיקוי נאמן להרכבים כמו מקהלת הצבא האדום או להקת מויסייב הרוסים. ויקטור (תומאש קוט), המנהל המוסיקלי של הלהקה, מגלה בין המועמדים להשתתף בלהקה, נערה בלונדית צעירה, זולה (יואנה קוליג), בין השניים נרקם רומן שצריך בהמשך לעמוד בפני העובדה שהעולם כולו חצוי לשניים. כאשר ויקטור חוצה את הגבול בברלין למערב והיא אינה מצטרפת אליו מיד, הופכת המערכת היחסים ביניהם למעין אלגוריה קורעת לב של מה שהפוליטיקה הגבוהה מעוללת לאנשים הקטנים.  לא הוגן יהיה לחשוף את פרטי העלילה, מה עוד שפיתוליה הם החלק שמשכנע פחות בכל הסרט, כאילו מטרתה העיקרית זה להעביר את המסר. הרמזים, אמנם נוקבים אבל אף פעם לא מפורשים מדי, לחלוקת העולם משני צדי מסך הברזל, ומבלי להפנות אצבעות מאשימות לכל כיוון שהוא, פאבליקובסקי משרטט טרגדיה שאירופה חוותה בכל המחצית השנייה של המאה הקודמת ותוצאותיה ניכרים עד עצם היום הזה. הבימוי מאופק להפליא וכך גם המשחק, וגם אם יש בסרט לעתים סצנות שכמעט  נושקות לקלישאות (למשל מועדוני לילה בפריז), פאבליקובסקי אינו נופל אף פעם בפח. הוא מספיק אפילו לקוד קידה קטנה לשני אמנים צרפתים, הבמאי סדריק קאהן המגלם בסרט במאי קולנוע, והשחקנית ז'אן בליבאר שמופיעה כמלחינה ותמלילנית של שנסונים, בדיוק כמו הזמרת ברברה, שאותה היא גילמה בסרט שהוצג בקאן לפני שנה.