לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
היום בסינמטקהיום בסינמטק
close
9.12.18 9.12.18 - ראשון
היום בסינמטקהיום בסינמטק
close
9.12.18 9.12.18 - ראשון
ביקורות ורשימת הזוכים

ביקורות ורשימת הזוכים

קאן : הזוכים! | דקל הזהב : "הכול נשאר במשפחה" – הירוקאזו קורה אדה | דקל זהב מיוחד : "ספר התמונות" – ז'אן-לוק גודאר | הפרס הגדול של צוות השופטים : ""BlackkKlansman – ספייק לי | פרס הבימוי : "מלחמה קרה" - פאבל פאבליקובסקי | פרס השחקן : מרצ'לו פורטה ב"איש הכלבים" | פרס השחקנית : סמל יסליאמובה "אייקה" | פרס התסריט : "לאזארו המאושר" (אליס רוהרוואכר), נאדר סאיבר (שלוש נשים) | פרס צוות השופטים : מהומה (נאדין לבאקי) | פרס "מבט מסוים" : גבולות – עלי אבאסי | מצלמת הזהב : ילדה (לוקס דהונט) | פרסי הביקורת : "בוער" – לי צ'אנג דונג | "ילדה" – לוקס דהונט | "יום אחד" – סופיה סילאגי |

עץ אגס הפרא – נורי בילגה ג'לאן
Nuri Bilge Ceylan – The Wild Pear Tree

מעריציו של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'לאן ימצאו כאן את כל מה שהם אוהבים. סרט ארוך (שלוש שעות ושמונה דקות, שמונה דקות פחות מ"שנת החורף"), דיאלוגים ארוכים ומורכבים, צילום מופלא אווירה שמזכירה מדי פעם את צ'כוב ודמויות שמזכירות לעתים את דוסטוייבסקי, דיוקן של חברה פרובינציאלית טורקית שהוא מנתח בסבלנות שתעורר התפעלות אצל האוהדים המושבעים ותתיש את כל השאר. השמועות אומרות שהפסטיבל לא התכוון תחילה להציג את הסרט אבל סבר שאי-אפשר לתת למי שזכה בקאן גם ל"דקל הזהב" וגם לפרס המיוחד של חבר השופטים, לברוח לפסטיבל אחר. אז קיבלו אותו ושיבצו אותו כסרט אחרון בתחרות, בדרך כלל משבצת מוות כי הוא מוצג כאשר גם הצופים וגם השופטים קורסים מעייפות. בפעם הקודמת ששובץ שם, התרגיל לא הצליח ו"היו זמנים באנטוליה" זכה אז בפרס למרות הכול. הפעם, התרגיל עבד טוב יותר. הביקורות היו אמנם מחמיאות ביותר, אבל השופטים חשבו אחרת.
העלילה כולה מתרחשת בסביבות העיר צ'אנאקלה שעל שפת הים התיכון, בשכנות לשרידי העיר טרויה מימי יוון העתיקה ולשדה הקרב גאליפולי ממלחמת העולם הראשונה. הזדמנות נאותה להשתמש במיקום גם לצורכי הדיאלוגים. הדמות הראשית בסרט הוא צעיר בשם סינאן, שזה עתה סיים סמינר מורים ואם יעבור בהצלחה את בחינות הגמר, יזכה למשרת מורה באיזשהו כפר שבקצה העולם, אבל בכך הוא עשוי להשתחרר מן החובה לשרת בצבא. אלא שסינאן אינו מעוניין בהוראה, חלומו הוא להיות סופר, הוא כבר כתב את הרומן הראשון שלו ועכשיו הוא מנסה למצוא את החסויות הנדרשות כדי להוציאו אור, אלא שהוא תמים מדי מכדי לשכנע רשויות או בעלי ממון פרטיים לעזור והברירה האחת שנותרת בפניו היא לשלם מכיסו את ההדפסה, והכיס בינתיים ריק. אביו, אידריס, מורה שאולי גם הוא חלם פעם על יותר מכיתה כפרית, למד להשלים עם המציאות ומצא נחמה בהימורים, שהוא עצמו אינו מאמין עוד שיזכה בהם. סינאן, שמבקר בבית לפני הבחינות, ניצב מול החובות הקטנים שאביו פיזר על פני על העיירה, פוגש את אמו ששוקעת בתוך אופרות הסבון של הטלוויזיה הטורקית כדי לשכוח את הבעל שאינה מסוגלת לשנות, ואת אחותו הצעירה שזועמת על כול העולם.
בלי עלילה של ממש, הסרט של ג'לאן פורס בפני הצופה תמונה של חברה שכופה על שמריה, ששוקעת במרירות רבה אל תוך האכזבות של עצמה ומנסה להשלים עם מציאות שמשאירה טעם מר בפה. בין אם מדובר בעימות בין סינאן המורד שנאבק על הגשמת חלומותיו לבין אביו שוויתר עליהם מזמן, או במפגש בין סינאן לסופר מצליח ומבוסס שבו זעם הנעורים מתנגש בסקפטיות של בעל הניסיון. בסצנה קורעת לב שמתנהלת בנוף מרהיב של פרדס פורח. סינאן פוגש נערה שהייתה פעם חברה לכיתה ועתה עומדת לקבל על עצמה את הדין שהוכתב לה ע"י המסורת והחברה. לאמו של סינאן יש מונולוג ארוך שבו היא מודה כי למרות כל אכזבות חיי הנישואין שלה, אילו הייתה צריכה לבחור שוב בן זוג לחיים, הייתה חוזרת ובוחרת בבעלה. שני אימאמים צועדים לצד סינאן בדרך אפר כפרית ומדסקסים את הצווים של האסלאם והיישום שלהם בחיי יום יום, שיחה ספוגה בהרבה אירוניה מצד מי שכתב אותה. המצלמה, כמו בכל סרטיו של ג'לאן, עוטפת את הדמויות ואת הנוף באריזה מושלמת והמשחק, בעיקר של מורט צ'מצ'יר (בתפקיד אבין של סינאן) ובנו אילדרימלאר (אמו של סינאן) מרשימים ביותר. עם זאת, מן הדין להזכיר שמדובר בסרט ארוך מאד, דברני מאד, שמאלץ את כל מי שאינו דובר טורקית לקרוא ללא הרף. לעתים, מתחשק מאד לעצור רגע, לחזור ולשמוע משפט כזה או אחר פעם נוספת. למרבה הצער, זה לא הולך בקולנוע.

 

מתחת לאגם הכסף – דיוויד רובט  מיצ'ל

David Robert Mitchell – Under the Silver Lake

בדיוק כמו בסרט של לי צ'אנג דונג ("בוער"), גם כאן מדובר בצעיר מאוהב שמנסה להתחקות אחרי עקבותיה של אישה צעירה שתינתה אתו אהבים במשך לילה אחד ולמחרת נעלמה יחד עם שתי חברותיה לדירה מבלי להותיר אחריה שום סימן. אלא שלהבדיל מן הבימוי המוקפד ומן הרמזים החברתיים שבתוך הסרט הקוריאני, דייוויד רוברט מיצ'ל מפליג כאן לתוך איזשהו  מחווה מבולבל וחסר משמעות, מלא וגדוש רמזים על כתות נסתרות, על  מחילות שמתחת לעיר לוס אנג'לס ועל  פולחנים מוזרים שמתרחשים שם. גיבור הסרט, אם אפשר להתייחס אליו כאל גיבור, הוא בטלן שאינו עושה ואינו רוצה לעשות דבר, מתגורר במוטל אבל בקרוב יגורש משם אם לא ישלם את שכר הדירה, ועליו להשיג בדרך כלשהי את הכסף הדרוש לכך. עד שיסולק, הוא יושב על המרפסת ובוהה בשכנותיו, אחת שרוקדת ערומה למחצה לעיניו של תוכי צבעוני הפולט כל הזמן קריאות לא ברורות בשפה לא מודעת, השנייה, שהולכת לטבול בבריכה, לבוש בביקיני מינימלי וכובע רחב שוליים.

אחרי לילה בחברתה, הוא מתעורר בבוקר ומוצא שהדירה ריקה לחלוטין והוא יוצא לחפש את הנערה מבלי שיגלה שום תושייה מיוחדת, בשלומיאליות מוחלטת שכמובן אינה נושאת פירות. בדרך מיצ'ל עובר ממחווה אחד לשני, מהיצ'קוק ועד ל"איך נישאים למיליונר" אבל בעיקר לעולם הפרטי של דייוויד לינץ', עם קריצה ל"מלהולנד דרייב", זורע רמזים שנותרים בלי פיענוח כמו אזהרה מפני רוצחי כלבים, שעמה הוא פותח ומסיים את הסרט (באמצע יש גם כמה גוויות כלבים מרוטשות), היעלמות בלתי  מוסברת של מיליונר רב פעלים, שאין איש יודע מה קרה לו, ספר גראפי בשם "מתחת לאגם הכסף" מלא וגדוש בכל מיני זוועות ולהקת קצב שטומנת בתוך המלים שהיא שרה כל מיני מסרים סודיים לא אינו רואה לאן הוא מובל ולמה, עשוי לבוא על סיפוקו בסרט הזה. אחרים לא יבינו מה זה בדיוק רוצה להיות ועוד יותר מזה, מה הניע את הפסטיבל לכלול אותו במסגרת היוקרתית ביותר שיש לו.

בוער – לי צ'נג דונג

Burning – Lee Chang Dong

זה הסרט ששבר את שיא השבחים של הביקורת בפסטיבל קאן. לא רק השנה אלא בכלל, כשקיבל את הציונים הגבוהים ביותר של איזשהו סרט שהוצג פעם בפסטיבל, מאז שכתב העת הבריטי "סקרין" עורך סטטיסטיקה בנידון. לא ברור כל כך אם אכן זהו ביטוי להתפעלות אובייקטיבית מן הסרט עצמו או שמא ביטוי לאכזבות מן הסרטים שהוצגו סביבו, צוות השופטים הרשמי של הפסטיבל מן הסתם לא התרגש משום שלא העניק לו שום פרס, אבל הביקורת הבינלאומית מילאה הפעם את תפקידה ובחרה בו כסרט הטוב ביותר שהוצג במסגרת הרשמית של הפסטיבל. פרס שצריך לנחם את הבמאי הקוריאני, שהוא גם סופר, מפיק ומלמד קולנוע, בעבר היה במשך כמה שנים גם שר התרבות של קוריאה הדרומית. התסריט מבוסס על סיפור של היפני הארוקי מוראקאמי בשם "האסמים הבוערים", זאת למרות שלי צ'אנג דונג נוהג להטיף נגד עיבוד של יצירות ספרותיות לקולנוע, והעלילה מתאימה להפליא לאחת הציטטות הקבועות של הבמאי הטוען שלגביו, "העולם הוא מסתורין אחד גדול".

כנראה שהמסתורין שאופף את כל הסרט הזה, הוא שכבש את לב הביקורת. במרכזו, צעיר בשם יונגסו, בן של איכר זועם ואלים שאשתו נטשה אותו לפני זמן רב, מתפרנס כנער שליח ומכוון לקריירה של סופר. יום אחד הוא פוגש את המי, בחברה מבית הספר שעומדת לנסוע לחופשה באפריקה. בין השניים מתפתח רומן וכאשר היא יוצאת לדרך, היא מבקשת ממנו שיטפל בחתול שלה, חתול שהוא אחד מאותם הדברים הרבים שמזכירים בסרט אבל לא רואים אף פעם. עם שובה, מפגישה המי את יונגסו עם גבר מסתורי שפגשה באפריקה בשם בן, שנראה, חי ומתנהג כפלייבוי חסר דאגות. יום אחד המי נעלמת, יונגסו המאוהב בה מנסה להתחקות על עקבותיה, עוקב אחרי בן ללא הרף ובכל תפנית של הסיפור, הולכים הפרטים והופכים למסתוריים יותר. כל שיחה וכל אירוע ניתן לפירושים שונים ומשונים, פרטים מתוך ילדותו של יונגסו ויחסיו לאביו ולאמו מוסיפים לתעלומה שאינה באה על פתרונה וסוף שנוחת על הצופה ללא הודעה מוקדמת. אפשר כמובן לראות את יונגסו כמי שמתקומם כנגד מציאות שמתנכלת לו לכל אורך הדרך, אבל למען האמת, קשה להאמין שאחרי שעתיים וחצי שבהם השחקן שמגלם את התפקיד הראשי, אה-אין יו, משתדל בשקדנות עילאית להסתיר את רגשותיו, יהיה מי שישתתף בצערו או יפענח את תסכוליו.

 

מלחמה – סטפאן בריזה

En Guerre – Stephane Brize

זה הסרט השני שהבמאי הצרפתי סטפאן בריזה עושה עם וינסן לנדון על שוק העבודה בצרפת. בפעם הקודמת, לנדון זכה לפרס המשחק על התפקיד הראשי ב"חוקי השוק", שהוצג בקאן לפני שלוש שנים. גם הפעם, לנדון מגלם פועל שמנשלים מעבודתו הנמצא בעיות ישיר עם הממסד, אבל שעה שבסרט הקודם האספקט האישי והאנושי היה מודגש ומטופל הרבה יותר, הפעם מדובר בסרט שנראה כמעט כמו תעודה על שביתה שקרתה (לא רק בצרפת, רבות כאלה, למרבה הצער, גם בישראל) כאשר דמויות המשתתפים חשובות פחות ממהלך האירועים שמתפתחים ומן הטיפול בהם. למעשה, לא לנדון ולא אף אחד מן המשתתפים האחרים אינו זוכה לתשומת לב מספקת כדי לעמוד בזכות עצמו, ולמען האמת, הסרט נראה בעיקר כדיווח מפורט וארוך מן הטלוויזיה ולהסביר לפיה על עוד אחד מאותם המשברים הכלכליים הנגרמים ע"י אינטרסים פיננסיים של חברות ענק שמתעלמות לחלוטין מן הגורל של הפועלים שמועסקים על ידם.

חברה בבעלות גרמנית שמחזיקה במפעל תעשייתי גדול, שהוא המפרנס העיקרי של עיירה צרפתית שלמה, מחליטה יום בהיר אחד שצריך לסגור את המפעל, שאינו רווחי די הצורך ולהעביר אותו למזרח אירופה, שם שכר הפועלים הרבה יותר נמוך. שנתיים קודם לכן, כפתה החברה על הפועלים הסכם שלפיו הם מוכנים לוותר על העלאות שכר ועל שעות נוספות, כדי שהמפעל יוכל להמשיך ולהתקיים, הסכם שצריך היה להחזיק מעמד במשך חמש שנים. עכשיו החברה החליטה שסבלנותה פקעה, היא בהחלט מודעת לכך שהפועלים מילאו את חלקם בהסכם אבל לדעתה תנאי העבודה במערב אינם מאפשרים למפעל כזה להיות רווחי ועל כן, האינטרס הכלכלי דורש שייסגר. הפועלים מכריזים על שביתה, מונעים כניסה למחסנים כדי להוציא משם מוצרים מוכנים ופונים לממשלה שתיתן להם גיבוי ותלחץ על החברה הגרמנית לשנות את החלטתה. נציגי הממשלה מביעים כמובן השתתפות בצער, מצדיקים את הפועלים אבל שוללים כל פעולה דרסטית נוסח שביתה פראית, העימותים בין הפועלים לבין הנהלת המפעל הולכים ומחריפים בעיקר משום שהמנהלים מגרמניה אינם מוכנים לשיחה חזיתית מול העובדים, התקשורת ניצבת דווקא לצד המעסיקים וטוענת שהפועלים מפריזים בדרישות ובהתנהגות שלהם, המצב הולך ומחמיר וברור בסופו של דבר מי יהיה המנצח. הצרה היא שהסרט כולו נראה קצת יותר מדי כמפגן תמיכה במעמד הפועלים, מפגן תמיכה שהיה נשכר אילו היה חורג מן הרטוריקה הרגילה שמלווה את כל השביתות מן הסוג הזה, ללא מספיק תשומת לב לדמויות המעורבות בה, והייתה מנסה ללכת צעד אחד קדימה ולהסביר במפורט את פעולת כל הגורמים המעורבים בפרשה, החל משיקולים פיננסיים ממלכתיים ועד להתנהגות התקשורת.

אופוריה – ולריה גולינו
Valeria Golino – Euforia

היו שסברו כי השחקנית ולריה גולינו עשויה להיות במאית מבטיחה. זאת, אחרי סרטה הראשון "דבש" שעבר בכל הפסטיבלים וקיבל פרסים לרוב. שום סברות שכאלו לא יועלו אחרי סרטה השני. הוא אמנם מצולם להפליא ע"י ההונגרי גרגלי פוהארנוק (שצילם גם את "דבש"), ממשיך נאמן לאסכולת הצלמים הגדולה שיצאה מבודפשט. אבל כל מה שעומד מול המצלמה, מלבד הנופים, מוטל בלא מעט ספק. מוזר שגולינו לא הצליחה למצוא שם מוצלח יותר לסרט שלה, למרות שהשם שימש רק לפני שנה סרט שבדי לא מזהיר על שתי אחיות שיוצאות לטיול משותף, כשאחת מהן חולה במחלה סופנית. גם זה אומר דרשני, מה עוד שאצל גולינו את מקום שתי האחיות תופסים שני אחים, שגם אחד מהם נוטה למות, אף כי במשך רוב הסרט, מנסים בשלומיאליות להסתיר את העובדה הזאת מן החולה עצמו.
האח האחד, בסרט של גולינו, מטיאו (ריקרדו סקארמצ'יו), הוא הומוסקסואל צעיר, מצליח, עשה הון מחברת אירועים שהוא מנהל ואפילו הוותיקן נמנה על לקוחותיו. הוא חי ברומא ומבזבז כסף על ימין ועל שמאל, בחדווה רבה, התגלמות של שחרור מיני וכלכלי גם יחד. האח השני, אטורה (ולריו מסטאנדריאה), חי עדיין בפרובינציה בה שניהם נולדו, מחזיק משרה צנועה של מורה בבית הספר המקומי, נשוי אבל עומד בפני גירושין שמטרידים אותו מאד, כי זה עומד בניגוד לאמות המוסר שלו. מצד שני הוא מאוהב מעל הראש באישה צעירה, וגם זה לא בדיוק מתיישב עם מצפונו. הצרה הגדולה היא שולריו, עגום הסבר והבלתי מגולח, סובל מכאבי ראש קשים, והבדיקות מצביעות על כך שיש לו גידול במוח, אלא שהוא אינו יודע זאת עדיין, אבל כל הסובבים אותו וכמובן כל הקהל באולם שומע על כך כבר בתחילת הסרט. מטיאו, שעד לאותו רגע חי בנפרד ממשפחתו, בתוך עולמו הזוהר עם בני זוגו הממושמעים, מגלה לפתע את חובותיו הקדושות כאח צעיר ועשיר. הוא לוחץ על ולריו שיבוא לגור אצלו במשך כל תקופת הטיפול שהוא צריך לעבור ברומא, והוא יוצא אתו לבקר במקומות מקודשים לנצרות, שמא יקרה לו נס ויירפא שם. הכול מוגש בסגנון של מלודרמה מלאכותית, לדיאלוגים יש צליל ריאליסטי פשטני אבל לכל מי שרוצה להסתלבט על כמה שיפה באיטליה ואיזה חיים אפשר לעשות שם, גם עם אח חולה, זה לא יפריע. דבר אחד יתקשו למצוא בסרט הזה, זאת אותה האופוריה ששמו אמור להבטיח.


אייקה – סרגיי דבורצבוי

Sergey Dvortsevoy – Ayka

 

סרגיי דבורצבוי זכה לפני עשור בפרס "מבט מיוחד" על סרט בשם "טולפן" דרמה פיוטית יוצאת דופן שצילם בערבות מולדתו קזחסטן. דבורצבוי, במקור מהנדס אווירונאוטיקה, נטש את ההנדסה כדי ללמוד קולנוע והצטיין בסדרה של סרטי תעודה שזכו פרסים ברחבי העולם. שובו לקאן, למסגרת התחרות הרשמית, אחרי כל כך הרבה זמן שבמהלכו לא התמודד פעם נוספת עם סרט עלילתי, החזיר אותו כנראה במידה רבה לעולם התעודה, כי למרות העובדה שזה סרט עלילתי במלוא מובן המילה, הוא לובש כבר מן השלבים המוקדמים ביותר למבנה וגישה של סרט דוקומנטארי. להבדיל מן הפעם הקודמת, הפעם דבורצבוי הציב את העלילה שלו במוסקבה, ליתר דיוק בכמה מן החלקים הפחות מחמיאים של הבירה הרוסית, אבל בכל זאת העניק את התפקיד הראשי לידי סמל ייסלימובה, שהייתה ילדה חסרת ניסיון כשהופיעה ב"טולפן" (שאוכלס כמעט כולו בשחקנים חובבים). ייסלימובה, שזכתה השנה בפרס השחקנית של פסטיבל קאן, מגלמת את אייקה, מהגרת קירגיזית (השכנה לקזאחסטן במרכז אסיה) במוסקבה, שרישיון העבודה שלה פג מזמן, המנסה לשרוד מציאות אכזרית ואומללה במוסקבה, לבדה ומבלי שאיש יהיה מוכן לבוא לעזרה.

כבר בסצנה הראשונה, אייקה נמלטת מבית היולדות ומשאירה שם את התינוק שהביאה לעולם, בורחת כל עוד נשמתה באפה כדי לחזור למקום עבודתה, מחסן עלוב ומעופש שבומצטופפות זו ליד זו תריסר נשים ואולי יותר, מסירות את הנוצות ומנקות מאות גוויות של עופות כדי לגלות בסופו של דבר, שכל העמל הוא לריק, כי המעסיק מסתלק עם העופות והכסף מבלי לשלם להן אפילו אגורה אחת. מכאן והלאה זהו מסע מטורף דרך הביבים, הסמטאות ובתי התמחוי של העיר, מין גרסה קודרת, מחרידה ומאיימת, שבה היא מנסה למצוא לעצמה מקלט , כשבכל מקום היא נתקלת בסירובים ודחיות. מן  הרגע הראשון, ברור שהיא חייבת סכום כסף גדול שאינה יכולה לשלם, היא מבקשת לברוח מן הגובים שיודעים היטב כיצד למצוא חייבים כמוה. תחינותיה הטלפוניות לאחותה שתלווה לה את הכסף אינן נושאות פרי, ניסיונותיה לחזור למקום העבודה הקודם שנתפס בינתיים ע"י אחרת, כושלים גם הם, המצלמה עוקבת אחריה, חלק גדול מן הזמן בקלוז-אפ אכזרי, כשכל הדרכים נחסמות בפניה, בזו אחר זו. הסיכוי היחיד שנותר לה לקראת הסוף הוא שאולי תשרוד על חשבון האדם היחיד שלא הפנה לה עורף. חוויה קשה, שלא כל אחד ישמח לקראתה, עם מוסר השכל כואב, נתח חיים ריאליסטי שלא רבים כמהים לראות. אבל בשנה שבה מעמד האישה ומצב המהגרים הם נושאים בכותרות, ברור היה שאי-אפשר היה לא לתת לסרט כזה פרס.


איש הכלבים – מטיאו גארונה

Matteo Garrone – Dogman

 

אילו היה מישהו נוטל את סיפורו של ג'ון סטיינבק "על עכברים ואנשים", מעביר אותו מקליפורניה לשכונות העוני של איטליה ואחר כך הופך על הראש את מערכת היחסים שבין הדמויות הראשיות בו, קרוב לוודאי שהיה מקבל משהו דומה לנקודת המוצא של הסרט הזה. במקום ג'ורג ולני, שני הפועלים הנוודים של סטיינבק, גארונה מציע את מרצ'לו (מרצ'לו פונטה) הקטן והמצומק, שמטפל ומטפח כלבים שהם לעתים גדולים ממנו כפליים, ומולו סימונה  (אדוארדו פשה) , בריון קשקשים, המטיל אימתו על כל השכונה העלובה סביבו. מרצ'לו מנסה להסתדר עם כל העולם, להיות חבר נעים הליכות לכל מי שנקלע בדרכו בעיקר לכלבים שמביאים לטיפולו. לעומתו, סימונה מפעיל את כוח הזרוע בכל הזדמנות, לוקח לעצמו את כל מה שהוא רוצה ואוי למי שמתנגד לו, מכור לסמים, בעיקר קוקאין, שהוא צורך בכמויות תעשייתיות וחי עדיין עם אמו, היחידה שמעזה להרים עליו יד לגעור בו בזעם, אבל ללא הועיל. סימונה מכריז שמרצ'לו הוא חבר שלו, כל עוד הוא עושה כל מה שמצווים עליו ומספק לו את מנת הסם בלי תשלום ומשרת אותו כדבעי. למרצ'לו אין הרבה ברירות, שהרי אם לא יעשה את הדברים מרצון, אגרוף אחד או שניים יעמידו אותו במקומו.

אין ספק שגארונה, ששמו הולך לפניו בזכות "עמורה", אחד הסרטים המרשימים ביותר של השנים האחרונות על המאפיה האיטלקית, התכוון פעם למשל שבו הדמויות עצמן חשובות פחות, מה שהן מסמלו חשוב הרבה יותר. מדובר שוב בעימות בין החזק השולט בחלשים שנאלצים להיכנע לו. לא זו בלבד, אלא שהחלשים האחרים, אם הם עצמם אינם מאוימים, לא יטרחו להראות ולו רמז של אחווה ואחדות למי שכן מאוים וחסר ישע. עיקר המסר מגיע ברגע שמרצ'לו, ששיתף פעולה על אף רצונו עם סימונה מוצא את עצמו נענש על עבירה שלא עשה וסופג את כל הזעם והעלבון שאיש לא מעז להפנות לסימונה עצמו. הנקמה של מרצ'לו, לעיני הכלבים שבהשגחתו, היא מן סתם רמז לכך שטבע האדם יכול להיות אכזרי וחייתי יותר מזה של החיות עצמן. אבל כמו שקורה לא פעם במשלים, גם כאו הבעיה העיקרית היא בכך שהמסר חשוב כל כך עד שהדמויות עצמן אינן מטופלות כראוי, כל דבר שאינו משרת ישירות את האלגוריה נותר בצד ועם כל ההתפעלות מבימוי כמה מן הסצנות, הצופה עשוי לעמוד מן הצד, להעריך את הכוונות הטובות שמאחורי כל המבצע, אבל להישאר אדיש במקצת לכל מה שהוא מציג.