בימוי: ויטוריו דה סיקה
בהשתתפות: רינלדו סמורדוני, פרנקו אינטרלנגי, אמיילו מלה
שפה: איטלקית, תרגום לעברית
פולין קייל: איבדתי את זה בקולנוע
בשנות הששים והשבעים פולין קייל היתה אחת ממבקרות הקולנוע המשפיעות באמריקה. בתור המבקרת של "הניו יורקר" מ-1967 ועד פרישתה ב-1991 לא היתה לה את התפוצה הכי גדולה, אבל ביקורותיה שינו את מסלול חייהם של לא מעט סרטים ויוצרים. קייל כתבה את ביקורותיה מנקודת המבט של הצופה. היא לא התעניינה בכוונת היוצר אלא דיווחה מה עשה לה הסרט, איך הוא שינה אותה, השפיע עליה, או תסכל אותה. בסדרת הסרטים "פולין קייל: איבדתי את זה בקולנוע" נציג עשרה מהסרטים שקייל כתבה עליהם לאורך שנותיה כמבקרת. תחילה מתוך ספרה רב ההשפעה, "I Lost It At The Movies", שהיה בית ספר לקולנוע עבור צופים אמריקאים רבים, ונקודת מוצא להיכרות עם קלאסיקות וקולנוע לא-אמריקאי. ונציג סרטים עליהם כתבה קייל בזמן אמת בטוריה ב"ניו יורקר". למשל, "בוני וקלייד" (1967) שהיה הסרט הראשון עליו כתבה ב"ניו יורקר", בטקסט מונומנטלי שהפך את הסרט ללהיט ולאירוע. קייל שנאה אלימות, אבל העריצה את סם פקינפה ואת "חבורת הפראים", היא שנאה קולנוע עם מיניות בוטה, אבל היללה את "הטנגו האחרון בפריז", היא התנגדה נחרצות לתיאוריית האוטר, כפי שנוסחה על ידי אנדרו סאריס, הקולגה הניו יורקי מ"הווילג' וויס", אבל לרוב תמכה באופן עקבי בבמאים כמו מרטין סקורסזי, רוברט אלטמן ובריאן דה-פלמה. כתיבתה של קייל עקבה אחרי שנות השיא של הקולנוע האמריקאי, אבל כשבריאותה החלה לדעוך, כך גם הקולנוע האמריקאי נכנס לרוטינה מסחרית שאותה היא שנאה. כשהיא פרשה ב-1991 בגלל מחלת הפרקינסון שלה, היא כבר לא יכלה לכתוב יותר, וגם לא היה לה על מה.
הסרטים שיוקרנו בסדרה: "יוג'ימבו", "מ.א.ש.", "שוגרלנד אקספרס", "שמונה וחצי", "זעקות ולחישות", "מצחצחי נעליים", "בוני וקלייד", "סזאר ורוזאלי", "חברות הפראים", "התפוצצות", לפני כל הסרטים תתקיים הרצאה קצרה של מבקר ה'קולנוע יאיר רוה.
מצחצחי הנעליים | Shoeshine
פסקואלה וג'וזפה הם שני ילדים המתפרנסים מציחצוח נעלייים ברחובות רומא שלאחר מלחמת העולם השנייה (שמו האיטלקי של הסרט "שושה" הוא שיבוש המילים האנגליות shoe-shine, זו הקריאה של הילדים אל הלקוחות העיקרייים שלהם, חיילי הצבא האמריקאי). השניים שחולמים לרכוש סוס לבן, מסתבכים במעשי רמאות בשוק השחור בדרך להשגת סכום הכסף הדרוש. הם נתפסים ונשלחים למוסד לעבריינים צעירים, שם הם הופכים לקורבנות של מנגנון אלים ובלתי אנושי. הסרט נוצר כתוצאה ממעקב שערך דה סיקה אחר שני מצחצחי נעליים. הוא הביא את סיפורם לתסריטאי זוואטיני, שעיצב על פיו את אחד היצירות הניאוריאליסטיות המרכזיות. את הדמויות המקוריות העדיף דה סיקה שלא לשבץ לתפקידים הראשיים ובמקומם בחר שני ילדים מופלאים (את האחד מצא באודישנים ואת השני ברחוב). למרות שהסרט זכה לשבחים ממבקרי קולנוע ברחבי העולם וב1947- זכה בפרס אוסקר מיוחד, הוא לא נחל הצלחה קופתית. אבל עוצמתו הדרמתית והפיוטית של הסרט נשתמרה במשך השנים. ב- 1960 אמר הבמאי אורסון וולס: " הקרנתי לאחרונה את 'מצחצחי הנעליים', המצלמה נעלמה, המסך נעלם, ונותרו החיים עצמם...".