מאיר פינגרהוט עלה לארץ ישראל מפולין בשנות ה-30׳. הוא הכיר את יואל שרף, עולה חדש כמוהו, והשניים היו לחברים טובים. מאיר נשלח להדריך קבוצות צעירים בפולין כדי להעלותם לארץ ישראל במסגרת "ההכשרה". יואל ביקש למסור ד"ש לאחותו מרים שגרה עם הוריהם בכפר קלווריה וה"שידוך" הצליח: מאיר ומרים התאהבו ונישאו בקיץ 1939.
באוגוסט מפעיליו של מאיר ביקשו ממנו לחזור לפלשתינה. הוא הבטיח לשלוח לאשתו "סרטיפיקט" שיאפשר להם להתאחד, אך פחות מחודש אחרי שחזר פרצה מלחמת העולם השניה והקשר נותק. במשך שנתיים ניסה מאיר לארגן את האישור המיוחל, והבשורה הגיעה מכיוון לא צפוי: בפולין נמצאו באותם ימים עשרות אזרחי פלשתינה/א"י; ילדים ואמהות שהגיעו לבקר את סבא וסבתא בקיץ 1939 ו"נתקעו בשואה" (בהם מנחם קוטנר, אביו של יואב). הבריטים שהחזיקו שבויים גרמנים למטרת מיקוח הגיעו להסכמה על "חילופים" עם הנאצים: עבור כל אחד מהם ישלח בתמורה אזרח "פלשתינה/א"י". מתוקף נישואיהם הצליח מאיר לשכנע את הבריטים לכלול את מרים בעסקה.
המשלחת יצאה ברכבת מברלין לוינה ומשם לאיסטנבול, דמשק ועד לחיפה. מאיר ויואל הגיעו לרציף התחנה בבת גלים כדי לקבל את אהובתם. אחד אחרי השני יצאו השבויים ונפלו לזרועות משפחותיהם. אחרונה יצאה פינגרהוט: צעירה מהוססת פסעה אל אולם המבקרים ומאיר קרא: זאת לא אשתי!!!
מי היתה האשה ומדוע הגיעה במקום מרים? מה קרה למרים האמיתית, ואיך האירוע משפיע מאז על חיי שתי משפחות? סיפור על נשים וילדים שנלקחו בשבי למשך שנתיים שהוא גם סיפור על שני אבות שרצו להציל את בנותיהן מהנאצים, אך דווקא זה שבחר בלא ידוע הצליח...
בתום ההקרנות ב-20+23/4 תתקיים שיחה עם הבמאי אבידע ליבני