“מישהו יאהב מישהו”

"מישהו יאהב מישהו", סרטה השני של הדס בן ארויה, נראה במבט ראשון כיצירה צנועה וקטנה במתכוון: הסרט מורכב משלושה חלקים, כאשר דמות משנית בחלק הראשון מובילה את שני החלקים האחרים, אך קשה לדבר על תפנית של ממש בעלילה או על נרטיב מורכב בכל חלק בפני עצמו. הסרט, על פניו, אינו נוגע במוצהר בנושאים גדולים, ומתמקד בחיים של צעירים בתל אביב, תוך מבט על רגעים במערכות יחסים. יש בכך דמיון לסרטה הקודם של הבמאית, אשר לצד דברי שבח להם זכה, נטען כי הוא מתרכז בסביבה בה פועלת הבמאית, ויש בו משהו מנותק במתכוון. אפשר לראות את "מישהו יאהב מישהו" כמייצג של אותו ניתוק של הדור הצעיר בבועה התל אביבית, כזה המבטא סוג של משבר המצביע הן על מהות הדור והן על רצונו להיפתח ולצאת מן הבועה. על מנת להסביר כיצד בן ארויה מבצעת את המהלך הזה, כדאי לבדוק קודם בקצרה את סרטה הקודם, "אנשים שהם לא אני" .

"אנשים שהם לא אני" תוכנן במקור להיות סרט סטודנטים קצר, אולם במהלך ההפקה הוחלט כי יהיה סרט באורך מלא. ככזה הוא הוצג בבכורה בפסטיבל לוקרנו  וסימן את הבמאית ככישרון. הסרט התמקד בדמותה של ג'וי, צעירה החיה במרכז בתל אביב. היא מחפשת את דרכה אחרי פרידה מבן זוג, נראה שהיא מרוכזת בעצמה, והסובבים אותה אינם מבינים כי היא שרויה במצוקה רגשית. בסרט בלטו דיאלוגים שנשמעו טבעיים, והשפה הקולנועית שלו מחושבת, בניגוד לפזיזות, ולעיתים לחוסר המודעוּת של ג'וי, שאת דמותה גילמה בן ארויה עצמה. הסרט עורר עניין גם בשל כמה סצינות מין, כולל סצינת הסיום, בה ג'וי הנואשת נכנסת בכוחניות למיטתו של גבר המנסה לגרש אותה.

כאמור, אף על פי שהכותרת של הסרט הצביעה על ריחוק מסוים מן היוצרת, ניתן היה לתקוף את הסרט על כך שהוא עסק כמעט ואך ורק בצעירים החיים במרכז תל אביב (למעשה, הסרט כולו מתרחש בתוך שטח מצומצם מאוד במרכז העיר ללא הפסקה), שפרט לדאגות למצבם הכלכלי, חיים בגירסה קיצונית של בועה, לא רק כלפי שאר חלקי הארץ, אלא גם כלפי דורות אחרים. ניתן לפרש את כותרת הסרט כמייצגת את מה שג'וי אינו מצליחה לגעת בו, ומה שאולי נעדר מן הסרט – דמויות של ממש של אנשים אחרים, מהלך שמוקצן עקב הבחירה של בן ארויה לגלם את התפקיד הראשי בעצמה. ג'וי אמנם יוצאת לדייט עם גבר מבוגר יותר שגם חי מחוץ לעיר, אולם היא חשה ניכור כלפיו ואינה מצליחה לתקשר עמו, על אף שהשניים מקיימים יחסי מין, שֶיֵש בהם רק חוסר הבנה, ובסופו של דבר הדבקה במחלת מין. כלומר, מגע עם העולם החיצוני ממיט הרס על הבועה. 

הכוח של "אנשים שהם לא אני" היה נעוץ בתיאור מצב של אמביוולנטיות רגשית. חלק מן הפעולות של הדמות המרכזית מנוגדות להיגיון, ואף שיש לה צורך ליצור קשר עם אחרים, בסופו של דבר היא לא פעם מרוכזת אך ורק בעצמה. הסרט מכיל כמה רגעי חוסר הבנה בין אנשים, אולם לא מעט מחוסר הבנה זה נובע מכך שג'וי לא ממש מבינה את עצמה או את מה שדרוש לה. 

סצינות המין בסרט היו לא רק רומנטיות או חושפניות, הן הכילו גם הומור, ובעיקר בנו את הדמויות בצורה שהדגישה את השאיפה ליצור קשר עם הזולת בד בבד עם היעדר תקשורת בצורה ישירה. זה גם נושא מרכזי בסביבה שמתאר הסרט, סביבה שהיא סוג של היפוך לקומדיה הרומנטית הקלאסית: מין בא בקלות וכדבר טבעי, אולם שיחה והיכרות בין שני אנשים היא מלאכה קשה שאולי מתרחשת רק באגדות. אם בסרט הקלאסי רגע האיחוד הגופני נרמז כדבר המתרחש בסיום הסרט או בסמוך לו, בסרטה הראשון של בן ארויה האפשרות למין היא כמעט מצב נתון, גם אם לא נטול סיכונים. מה שיותר קשה הוא להגדיר הוא שאיפותיה של הדמות, או בניית קשר המבוסס על הקשבה ועל הבנה. 

הרובד הזה נוכח גם ב"מישהו יאהב מישהו", סרט שמחולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם מתמקד בנקודה אחרת במערכת יחסים מינית. החלק הראשון מתרחש אחרי תום מערכת יחסים שכנראה לא הייתה רומנטית, החלק השני מתאר קשר אחר, והשלישי – מה שנראה אולי כתחילתו של קשר חדש. בכל אחד מן הקשרים קיים חשש שכל אחד מבני הזוג רוצה משהו אחר ממערכת היחסים, והם מבטאים את הצרכים שלהם בצורה לא ברורה.

תחילה נראה, שהחלק הראשון הוא שנותן את הטון לסרט, אשר ממשיך במובן מסוים, בסגנון הדיבור בדיאלוגים ובתנועות המצלמה, את העולם של "אנשים שהם לא אני". אולם ייתכן שזו הטעיה מסוימת, ולא רק לגבי זהות הדמות המרכזית בעלילה. גיבורת החלק הזה היא אשה בשם דני, אשר גילתה שהיא בהריון זמן קצר לפני הערב המתואר בסצינה. היא החליטה לבצע הפלה, אולם לפני כן היא רוצה לספר את הדבר למקס, אבי התינוק שאמור להיוולד. דני הולכת למסיבה ביתית מרובת-משתתפים מפני שהיא סבורה שמקס יהיה שם, אך גם כדי לבלות, והיא מתלבשת ומתאפרת במיוחד.

סמוך לפתיחת הסיקוונס דני מספרת לקבוצה גדולה של אנשים השוהים באחד מחדרי הבית על ההיריון ועל כוונתה לבצע הפלה. ההודעה מובילה לשיחה ישירה עם אנשים שלא ברור עד כמה הם מכירים את דני או זה את זה, כאשר הדוברת העיקרית היא אשה אחרת שעברה הפלה. היא מספרת על הכאב הגופני הכרוך בתהליך, וגם על כך שביצעה אותו במרפאה בקניון. שיחה זו היא קלילה במופגן, אולם ההופעה של השחקניות משדרת גם כאב. יש בכך מעין תיאור של הגישה המעשית שנוקטים בני הדור המתואר בסרט ביחס לנושא המעורר מחלוקת בחלקים אחרים של העולם והמדינה, אך גם של הכאב עקב אותה קלילות מעשית. 

בן ארויה מצלמת את השיחה תוך שימוש בעריכה קלאסית אשר יוצרת כמה נקודת מבט, ומבליטה את שתי הנשים אשר משתתפות בה. את המשך הסיקוונס היא מביימת בעיקר באמצעות שוטים ארוכים ותנועות מצלמה העוקבות אחרי דני ברחבי הבית כשהיא מחפשת את מקס, ומנסה להעמיד פנים שהיא משתתפת בהנאות המסיבה – מתנשקת ארוכות עם אשה אחרת, מסרבת להצעה להסניף סמים בשירותים, רוקדת מול הופעות ראפ ועוד.

בסופו של דבר היא מוצאת את מקס בחברת אבישג, אשה שאיתה הוא התחיל לצאת. דני קוראת למקס לשיחה בצד. הוא מספר לה על רצונו לנסוע עם אבישג לסיני כבר בתחילת הקשר, ודני מזהירה אותו, ומספרת לו סיפור על קשר מן העבר שנהרס בגלל חיפזון מיותר בתחילתו. היא אינה מצליחה לומר למקס מה שרצתה, ומסיימת את הסצינה בבכי, בעוד המסיבה נמשכת סביב. בכך תמה הנוכחות שלה בסרט. החלק השני כבר יתמקד במערכת היחסים בין מקס לאבישג, ואז יתברר כי אבישג היא הגיבורה העיקרית של הסרט. 

החלק השני נפתח בסצינת מין של מקס ואבישג, שנראית כמו המשך השיחה של מקס ודני. הוא מפגין נכונוּת להיפתח בפני אבישג באמצעות וידוי אישי על משיכה מינית "לגברים נשיים" (תוך שימוש בשפה לא תקינה פוליטית), וידוי שזוכה מאבישג רק להכרת תודה, אך אינו מוביל לווידוי מקביל מצידה. בהמשך הסצינה הם מקיימים יחסי מין (לא לפני שהם מתבדחים על קיום יחסי מין), ובמהלך האקט נחשף רגע נוסף של כשל קטן בתקשורת – אבישג מעוניינת ביחסים אשר כוללים גם מימד של אלימות כלפיה, אולם מקס חונק אותה רק בצורה קלה. לאחר מכן אבישג יוזמת בקשה ליחסים קבועים יותר בפעם הבאה, והשניים מתאמים מועד. אולם כאשר הם שוכבים ומקס אכן נוהג באלימות המתבקשת, עולה תחושה שהוא מתנהג בצורה אלימה יותר ממה שביקשה אבישג, אשר מבקשת הפוגה באמצע סצינת המין. בסיומה משאירה הבמאית את הצופים במתח – האם התוצאה של הערב היא רק פצעים על פניה של אבישג, או שמא האלימות המוגזמת גררה תוצאות קשות יותר. 

אבישג לא מתה. למחרת היא אינה מעוניינת לדבר עם מקס, ואינה עונה להודעות שהוא שולח לה בהמשך. במקום זאת היא נעה לעבר הדמות שאיתה תיפגש בחלק השלישי – דרור, גבר מבוגר יותר, אמיד יותר, המתגורר בבית גדול בשכונה עשירה, ולא במרכז תל אביב או בדרומה. דרור הוא לקוח של אבישג, שעובדת כמוליכת כלבים. הוא מבקש ממנה להיות עם כלבתו בביתו במהלך ערב בו עליו לנסוע ללוות את אמו בהליך רפואי. דרור פוחד שהכלבה תהרוס את הבית אם תהיה בו בלי השגחה במשך זמן רב, ומציע לאבישג תשלום נדיב. כאשר היא לבדה בביתו, אבישג פורצת את גבולות הפרטיות של דרור בכך שהיא שותה בקבוק יין. היא מנסה להסתיר זאת, אבל בסופו של דבר נרדמת במיטתו, והוא נאלץ לישון בסלון. 

כשאבישג מגלה זאת, עובר הסרט לחלקו השלישי. אבישג מנסה ללמוד דברים על דרור, ולאחר שהיא שומעת סיפורים על עברו, היא מנסה לפתות אותו למין. היא טוענת שהוא מושך אותה, אף הוא אינו מבין למה, מפני שהוא נראה כהיפוך מודל היופי שיקסום לאשה צעירה. 

כאשר הם בבגדים מינימליים, מה שמתרחש אינו מין, ספק מפני שאבישג לא באמת חושקת בדרור מינית, וספק מפני שהוא מעניק לה משהו שהיא זקוקה לו יותר – הקשבה ואינטימיות מסוג שנמנע ממנה עד אותו רגע. דבר זה בא לידי ביטוי גם בסיפורים שהוא מספר לה, וגם בכך שהוא מבקש ממנה לא לדבר בכל רגע של שקט, וללמוד ליהנות מן השתיקות. מערכת היחסים ביניהם מגיעה למקום הקרוב למין באמצעות דיבורים על אהבה גופנית, אך בגלל פער הגיל היא נראית גם כתחליף ליחסי הורים-ילדים.

אולם, מדובר כאן לא רק בצורך במציאת משפחה חלופית, אלא גם בצורך בקשר בין-דורי. הדבר נרמז גם בכותרת הסרט, הלקוּחה מן השיר "זה מכבר" מאת לאה גולדברג. אבישג שומעת את השיר באמצעות תקליט המונח על הפטיפון, מכשיר שאינו מוּכר לבני דורה. כדי להבין איך להפעילו היא צופה, בטלפון החכם שלה, בסרטון המסביר את אופן השימוש בו. עצם השימוש במכשיר מדור טכנולוגי אחר ושמיעת השיר הישן מבטאים ערגה של אבישג לדור הקודם, שלכאורה חי באופן שונה ויצר אמנות מסוג אחר. מילות השיר מדברות על בדידות ארוכת-שנים, תוך ויתור של אהבה. אבישג נמשכת לשיר ולכאב המובע בו. הדרך שהוא מבוצע היא בגדר חידוש עבורה, מפני שזה שיר ישן ובעל משמעות רבה יותר מן הפזמונים שהיא צורכת. ההאזנה לתקליט היא הכנה לסצינת הסיום בסרט, בה אבישג יוצרת את המגע הבין-דורי באמצעות מה שנראה תחילה כמעשה של חסד מצידה כלפי גבר מבוגר שהחמיץ דבר-מה בחייו, אך בהמשך מתברר שהוא גם בגדר תיקון וריפוי עבורה. 

קל לראות בנשים בסרט מי שמייצגות את הבמאית. זה נכון במידה מסוימת, אולם בן ארויה מפגינה מודעוּת לדורות הקודמים או לפחות לטקסטים קודמים. הסיום יוצר קשר בין אבישג המודרנית לאבישג המקראית, אשר טיפלה בדוד המלך בימיו האחרונים, אך הוא מייצג גם הֶקְשֵר קולנועי – הסרט מסתיים בדקה של שקט, ושעון המוצג לצופים מודד אותה. הדבר מאלץ את הצופים להתבונן בגופם ובפניהם של השחקנים פרק זמן ארוך יחסית, כשעל המסך לא מתנהל כל דיאלוג, לא מתרחש דבר, ואין התרה של המתח. זהו סיום יפה, אשר עומד בניגוד למסיבה עמוסת המלל, האנשים והתנועה שבפתיחה. יש בו גם הרמז קולנועי לדקות קודמות של שקט בתולדות הקולנוע, באופן הבולט ביותר בסרטו של ז'אן לוק גודאר, "חבורה נפרדת". שם נראית דקת השקט ארוכה יותר, אף שגודאר הסתפק בפחות מדקה שלמה.

בחינה של כלל הסרט מראה, שהמורשת של גודאר המוקדם נוכחת בו גם בדרכים אחרות, כמו פיצול הסרט לחלקים ממוספרים, או כתוביות פתיחה החושפות את שם הסרט והצוות באופן חטוף אשר אינו מאפשר קריאה. גם עצם העיסוק באנשים צעירים ובחוסר היכולת שלהם לתקשר במערכות יחסים תואם את סרטיו המוקדמים של הבמאי הנודע. הדהוד נרטיבי נוסף לגודאר מצוי בסצינה בה אבישג מתרגשת עד דמעות מסרט. הדבר מזכיר את סרטו של גודאר "לחיות את חייה", בו גיבורת הסרט חשה הזדהות ובוכה גם היא מול סרט. אלא שיש הבדל בין סוגי הסרטים: בעוד אצל גודאר הגיבורה צפתה ב"פאסיון של ז'אן דארק" בקולנוע, הקדושה המקבילה אצל בן ארויה היא הזמרת עדן בן זקן באודישן הראשון שלה בתוכנית ריאליטי, ואת בית הקולנוע מחליף ספסל בגינת כלבים. 

ניתן לראות בכך אמירה על ריקנות הדור, אולם דומני כי בן ארויה מדגישה במתכוון תוכני תרבות הנחשבים לנחותים, ומקבילה ביניהם לבין סרטים רציניים וכבדים. היא דורשת מקום של כבוד גם לטקסטים התרבותיים של הדור שעימו הא נמנית, וגם לצריכת תרבות באמצעות הטכנולוגיה החדשה, דבר שעשוי לעורר רגשות ומחשבות עזות לא פחות מאשר גודאר, דרייר או לאה גולדברג. לצד השיר שנתן את כותרתו לסרט, פעמיים משולב בסרט שיר הראפ "ילד לבן שמן ועשיר" של הנער שי TRA ליטמן (שמופיע בתפקיד עצמו בסרט), שיר שהוא זעקת כאב על לב שבור, מתוך מודעוּת של המבצע לעמדה הפריבילגית שלו ולניתוקו הרגשי. גם בקולנוע של בן ארויה ניתן לראות יציאה מעמדה של פריבילגיה, ואף ניתוק של התרבות התל אביבית הצעירה משאר חלקי הארץ. אך הסרט מראה, שניתוק זה נובע לא מאנוכיוּת, אלא מכיל הרבה כאב, ובעיקר רצון ליצור את סוג הקשר שחומק מן הגיבורות.

דני, הפותחת את הסרט, ואבישג, שנוכחת לרוב אורכו, הן שתי דמויות שונות הניצבות בפני דילמות שונות, אך תחושת הבדידות והכמיהה שלהן מהדהדת. שתיהן אינן מצליחות לבטא את אשר הן רוצות לומר, דני עומדת לוותר על אימהוּת, בעוד אבישג יוצרת קשר עם מי שיכול היה להיות אביה. דני מסיימת את הסרט בודדה ומוקפת באנשים, בעוד אבישג מסיימת אותו בתוך פריים זוגי המעניק סוג של תקווה למציאת קשר, גם אם זה קשר יוצא דופן המבוסס על פערים וללא מכנה משותף.

סרטיה של בן ארויה עמוסים בדיאלוגים מחושבים היטב, אולם בסופו של דבר נוצר רגע הקירבה בסיום דווקא באמצעות הוויתור על המילים. זה נראה כסוג של התבגרות לא רק מול הסרט הראשון של היוצרת, אלא גם בתוך הסרט עצמו. התבגרות זו נוכחת גם בעיצוב הנוגע ללב של דרור – אדם שלכאורה הצליח בחייו, ויש לו ממון וחברים שהם אמנים ידועים, אולם בסופו של דבר גם הוא רעֵב לקשר, והתמימות של אבישג מוציאה ממנו סיפורים ורגשות שדומה כי לא חשף זמן רב.

הרצון להתקרב והעובדה שהוא מלוּוֶה בחשש נוכחים בכל סרטיה של בן ארויה, והוא ניכר גם בסרט הקצר שיצרה עבור חברת הטלוויזיה "הוט" עקב משבר הקורונה. סרט זה, שצולם אחרי "מישהו יאהב מישהו" אולם שודר לפני הבכורה שלו, קרוי "אם אנחנו מתקרבים עכשיו", והוא מבטא לכאורה את החשש הקיים בכל ניסיון התקרבות, תוך שילוב של התייחסות לתקופת הסגר הראשון. הסרט מציג מפגש בין שני צעירים בסופרמרקט – שניהם התנסו בפגישה זוגית שלא עלתה יפה בעבר הלא-רחוק, אולם המפגש בקניות, שהן אפשרות הבילוי היחידה בימי הסגר, הוא עבורם הזדמנות לקשר חדש. אולם הבחורה חוששת משתי סיבות: סכנת ההדבקה, וסוג היחס ביניהם, אם אכן תהיה ביניהם התקרבות גופנית.

כל סרטיה של בן ארויה כוללים אלמנטים של קומדיה רומנטית אשר לרוב נותרים ברקע, אולם אפשר לראות בסרט קצר זה משום קומדיה רומנטית דחוסה, גם אם הסיום שלה שובר את הקירבה ואת הרומנטיוּת. אלמנט נוסף שקיים בסרט זה, ואינו נוכח בסרטיה האחרים של הבמאית, נעוץ בכך שהוא נטוע לא רק בסביבה הכללית, אלא גם בפוליטיקה של התקופה בה צולם. אולם גם הסיום הקומי של "אם אנחנו מתקרבים עכשיו" מדגיש את מה שעולה בכל סרטיה של בן ארויה – רצון להתקרב וליצור אינטימיות, כאשר מין אינו יוצר אינטימיות של ממש, אבל מאפשר להבין טוב יותר את התנהגות הדמויות גם בסצינות שאינן כוללת מין.

היחס של בן ארויה לתסכולן של הדמויות בשל היעדר הקירבה האנושית הוא תמיד מורכב. הבדידות בסרטים שלה נראית כמכשול העיקרי, אולם יש בה לפרקים משהו עדיף על המגעים שכן נוצרים. הקולנוע שלה יוצר אולי ניכור עבור קהל הרחוק מן הסביבה התרבותית המתוארת בסרטים, אולם הוא מציג במדויק את התנהגותם של בני האדם, ולכן סרטיה מרתקים גם אם לא מתרחש בהם הרבה מבחינת הנרטיב. נוסף על כך, סרטיה אמנם עמוסים בדיאלוגים, אולם סצינות רבות בו הן ארוכות במתכוון, וכך אפשר להביט בדמויות פרק זמן ארוך, וגם לאהוב את מה שמְשַקפת המצלמה. ב"מישהו יאהב מישהו" מתאר דרור בפירוט את כל גופו הכמעט עירום, ואבישג מציינת כי היא אוהבת בו כל פרט. דומה כי גם היוצרת אוהבת כל פרט בהתנהגות הדמויות.

תמונת הקאבר: הדר כץ מתוך "מישהו יאהב מישהו"