מבט מזווית אחרת אל הבמאי אלן גירודי

מבטים הם הבסיס לקולנוע. ניתן ללמוד ולהכיר את הדמויות כאשר רואים אותן בפעולה האילמת, באמצעות צילום מבטן, ובעזרת עריכה – כיצד הן רואות את מה שהן רואות מנקודת המבט שלהן. הקולנוע מאפשר לנו להתבונן בחיים בדרך שלא ממש מתאפשרת לנו מחוץ לאולם הקולנוע, ולכן המבט טומן בחובו סימון של משמעות ושל חשיבות. נדמה שהבמאי הצרפתי אלן גירודי מבין זאת היטב, ובפתיחת "לא גיבור של אף אחד", סרטו האחרון שהוקרן בפסטיבל ירושלים, הוא יצר סצינה שעל פנֶיהָ נדמית פשוטה מאוד, אך היא מוכיחה שהוא אחד הבמאים המוכשרים ביותר בדורו.

בסצינה זו נראה אדם בשנות ה-30 לחייו רץ ברחוב אפרפר. הוא נעצר בפתאומיות, מהופנט ממראה אשה מבוגרת ממנו בכמה עשורים אשר עומדת בצד השני של הכביש וכמעט אינה מבחינה בו. הם מחליפים מבטים ממרחק, ולבסוף הוא ניגש אליה. מתברר שהיא עומדת שם מפני שהיא עוסקת בזנות, ומחכה שיאספו אותה. הוא מציע לה לצאת איתו, אבל הוא גם מתנגד נחרץ לזנות, ולכן הוא מתעקש שמדובר בדייט ללא תשלום. הוא מוקסם ממנה, ואומר לה שהוא יספק אותה כפי שאף גבר לא עשה בעבר. הוא מציג את עצמו, מדריק, נותן לה, איזדורה, את כרטיס הביקור שלו, ומפציר בה להיפגש איתו. איזדורה לא ממש יודעת מה לעשות עם העקשנות החיננית שלו.

יש במדריק שילוב ייחודי של חוסר מוּדעוּת, עזות רוח, וביטחון עצמי. כל אלה יוצרים את הגבוליות של התנהגותו - משהו לא ברור בין הטרדה לפלירטוט לא מזיק, ואף רומנטי. הבדיחה היא על חשבון מדריק, שזונח את עמדת הכוח של הגבר, הלקוח, ורואה את איזדורה כאשה, ללא כל שיפוטיוּת. זהו ההומניזם הייחודי של גירודי, שמתמחה בבריאת דמויות אקסצנטריות, וככל שהן אנושיות יותר, כך הן מגוחכות יותר, במובן החיובי ביותר של המלה. ההתאהבות המשונה שהיא גם מתוקה היא הבסיס של סרט זה.

במקביל לניסיונותיו החוזרים והכמעט-מוצלחים של מדריק לשכב עם איזדורה, הוא מכניס לחדר המדרגות של בניין המגורים שלו את סלים, צעיר ערבי חסר בית שמעורר חשד גזעני אצל שאר הדיירים. גם מדריק עצמו חושד בסלים, אך בו בזמן חש אשמה בשל התחושות הללו, והוא מנסה לעזור על אף שסלים מסתיר ממנו סודות. המתח הגזעי (והמיני) מגיע לנקודת רתיחה המוצגת כסלפסטיק, אבל תמיד תוך נאמנות לעולם הרגשי של הדמויות הפגומות אשר מבקשות למצוא את מקומן בעולם מאיים או לשמור עליו.

זוהי מעין קומדיה חברתית, או מותחן עם הומור שחור, או מעשייה רומנטית בלתי-אפשרית, וזהו אולי סרטו הנגיש ביותר של גירודי בן ה-58. יותר מ-20 שנה חלפו מאז סרטו הראשון, No Rest for the Brave, אבל בחשיפה הגדולה שלו זכה ב-2013 עם סרטו "זרים על שפת האגם", שזיכה אותו בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן במסגרת התוכנית "מבט מסוים". בסרט זה ניתן לזהות את טביעת האצבע הייחודית של גירודי בשילוב של מותחן היצ'קוקי וסצינות סקס בוטות ואמיתיות, אך מבלי להוזיל את השפה הקולנועית כדי ליצור אפקט מתריס. גירודי מציג תשוקה באופן לא מתנצל כדי להכניס אותנו לעולמן האינטימי של הדמויות שלו באופן הטבעי ביותר. הסרט מספר על תעלומת רצח שמתרחשת באגם שידוע כנקודה בה הומואים נפגשים לסקס אנונימי ומזדמן. מוקד ההתרחשות מאפשר הצצה למציאות שלא קיבלה ייצוג קולנועי, ובאה לידי ביטוי במין אמיתי על המסך, בזמן שהנרטיב ספוּג ארכיטיפים של הקולנוע "האפל", באמצעות תעלומה בלשית בה הגיבור מתאהב ב-Homme Fatal.

הגיבור, פרנק, אינו בלש, אך הוא מְפַתֵחַ אובססיה לפרשייה ולגבר שבמרכזה, והסרט מוצג מנקודת מבטו. יום אחר יום הוא חוזר לאגם הפסטורלי על אף הסכנה שמרחפת מעליו. דבר זה יכול ליצור דיסוננס בשל הפער בין הסיפור והמסגרת הקלאסיים לבין סצינות המין הבוטות, אך כוחו של הסרט נעוץ באותו דיסוננס. כאילו גירודי אומר, שהחיים הם אף פעם לא "זה או זה", אלא "גם וגם". האלימות שמתפוצצת בסרט יכולה לשמש כדימוי לאיומים הרבים על הקהילה שהוא מתעד, אבל הדימוי אף פעם אינו משתלט על העלילה, ואולי משום כך הסרט נגיש, למרות האלמנטים החתרניים שבו.

גירודי מנסה לברוא בסרטיו מעין עולם אוטופי שבו חיים אלו הנמצאים בשוליים, ומציג את הכוחות שפועלים לפגוע באותה אוטופיה. בסרטיו תמיד קיים אלמנט פנטסטי-סוריאליסטי שיכול להיות המציאות, אך נותר מחוץ להישג היד. הרצח באגם הוא הפרה בוטה של החוזה הלא-כתוב אשר מאפשר לאנשים מכל הקשת המינית למצוא את מקומם שם, וכתוצאה מכך מגיעה לשם משטרה (קרי העולם "הנורמטיבי"), ומאיימת לפרק את הקהילה שנוצרה במקום. מצד אחד, המבלים באגם הם אנשים בוגרים שמסכימים לאינטימיות מסוג זה, ולכן אין בכך שום דבר פסול; מן הצד האחר, רצח הוא דבר אסור בתכלית האיסור.

גם ב"לא גיבור של אף אחד" ישנו מעשה טרור שמציף את הגזענות ואת הפחד שמאיימים לפרק קהילה - במקרה זה, שכניו של מדריק המתגוררים באותו בניין. החברה הצרפתית אמנם קולטת לתוכה את סלים, המהגר הערבי, אך תמיד חושדת כי יש לו קשר למעשה הטרור. רק בסוף הסרט נחשפת הסיבה האמיתית לבריחתו של סלים: נטייתו המינית, שאותו מעשה טרור מאיים עליו בגללה. מתברר, איפוא, שעל אף זרותו, גם הוא וגם שאר הדמויות האחרות זקוקים לאותם דברים אנושיים בסיסיים שקשה להשיגם. גירודי מציג פסיפס של דמויות שֶיֵש להן רצונות ותאוות אשר חורגות מן הנורמה, והעולם רוצה לפגוע בהן, אולי מפני שהוא אינו יכול להתמודד עם החופש המוחלט שנלווה להסרת העול של הנורמטיביוּת.

הבריחה מן הנורמות שזורה בפילמוגרפיה הייחודית של גירודי. סרטו מ-2009, "מלך הבריחה" (The King of Escape), מספר על הומוסקסואל, גבר שמנמן בגיל העמידה שמתאהב בבחורה צעירה, ובורח יחד איתה מהמשטרה ומהוריה. ניתן לזהות בסרט זה עוד נושאים שבהן ימשיך גירודי לעסוק: הנטייה המינית שהיא לא בהכרח מוגדרת ותחומה, והתשוקה ומערכות יחסים בין אנשים שפערי גילים מפרידים ביניהם, המתעלמות כמעט לחלוטין מאידיאל היופי הקולנועי. מדריק ב"לא גיבור של אף אחד" הוא גיבור "גירודיי" קלאסי: מקריח ושמנמן, ומצטייר כדמות הנחשקת ביותר על המסך; הנרי הסטרייט, ב"זרים על שפת האגם", הוא הדמות החיובית ביותר על אף שהוא ממש לא נראה כמו כוכב קולנוע.

״מלך הבריחה״ האולטימטיבי של גירודי הוא ליאו, גיבור ״להישאר מאונך״, סרטו המופרע והרגיש מ-2016. תחילת הסרט מלווה את נקודת המבט של ליאו שנוסע ללא כל תכלית בכבישים כפריים עד שמבטו נוחת על יואן, בחור צעיר שעומד בצד הדרך. ליאו עוצר את רכבו, וכמיטב הקלישאה מציע ליואן להיות שחקן קולנוע. יואן מסרב לְמה שמצטייר כהצעה מגונה. יואן אינו טועה, אבל גם לא לגמרי צודק. ליאו הוא תסריטאי שלא כותב כלום, ובורח למרחבים הפתוחים במטרה לא ברורה. הוא משוטט בכבישים צדדיים ובשדות רחבים, ונדמה שהוא יכול להיאחז בכל אדם שהוא רואה. על אף שבמהלך כל הסרט הניסיונות שלו לחזר אחרי יואן אינם חדלים, הוא מתאהב גם ברועת צאן בה הוא נתקל, והם מביאים תינוק לעולם, ועוברים לגור ביחד בחווה.

גם כאן גירודי אינו מסיט את המבט ממיניות שיכולה להצטייר בוטה עקב הקלוז-אפים הלא-מתנצלים על איברי מין, אך הוא גם מראה לידה אמיתית ולא מצונזרת באותה קומפוזיציה. הוא מציג את שיא האנושיות הפרטית, המוסתרת, באופן טבעי, מבלי להסיט את המבט. אפשר אולי לומר, שגירודי מציג בכל סרטיו את הגרוטסקיות האנושית כל כך הכרוכה ברצונות הכי בסיסיים באהבה, בחיבור אנושי, ובמיניות כנה. כל ה"מסביב", העולם הכלכלי-חברתי הלא-טבעי, הוא הסחת דעת ממה שבאמת חשוב.

הנטייה של גירודי להציג דמויות שאינן מתיישרות עם הגדרות בינאריות סטנדרטיות, שבעיני החברה מצטיירות כמוזרות או אפילו סוטות, חושפת את התפיסה האופטימית שלו לגבי האותנטיות האנושית. הרגעים הבוטים אינם בגדר התרסה; אלה דימויים קולנועיים, שגם אם הם ביזאריים, יש להם מקום על המסך מעצם תעוזתם.

בעולם של גירודי אנחנו אף פעם לא נותרים עם תחושה חד-משמעית. הוא עוזר לנו לפקפק במוסכמות שאנחנו מכירים, אך לא בדרך שכלתנית, אלא באמצעות הרגש. הדמויות שלו, כמו כולנו, מחפשות את המקום שיאפשר להן להיות מי שהן ללא כל שיפוטיות, וגירודי יוצר עבורן את החלל הלא-שיפוטי הזה. הדמויות של גירודי רוצות פשוט אהבה וחיבור אנושי, ונטולות שאיפות להישגיוּת. זה אולי מסביר מדוע החברה רודפת אותן. אהבה, משפחה, קהילה, כל אלה הם לאו דווקא תפיסות שתורמות לקפיטליזם הישגי שאינו יודע שובע.

מובן מאליו שהקולנוע שלו אינו מיועד לכולם. אלו סרטים שדורשים מהצופה להשעות את הספקות ואת השיפוטיוּת. על אף משיכתו לנטורליזם, אשר באה לידי ביטוי בנופים טבעיים רחבי ידיים, יערות עבותים או שוטים אימפרסיוניסטיים של שמיים, סרטיו מתקיימים בעולם קולנועי מהודק ופורמליסטי: שוטים דומים (המצלמה ברכבו של ליאו), התרחשויות שחוזרות על עצמן באופן תמטי (מדריק ואיזדורה מנסים לשכב ומשהו מפריע להם), לוקיישנים מובחנים (היער והאגם ב"זרים על שפת האגם"), ודמויות שצצות במקומות לא-צפויים (השוטר ב"לא גיבור של אף אחד" הוא גם השכן של איזדורה). החזרתיות התמטית הזאת נותנת משמעות - הוא שולט בשפה הקולנועית, בדרך הלא-נראית שהיא משפיעה עלינו ללא קשר לנרטיב. גם אם בכל סרט שלו ישנם רגעים קשים לעיכול, הם לא נועדו לעורר עניין. אף שמלהיב להיות מופתע מהמקומות שהסרטים שלו הולכים אליהם, קשה להסיט מהם את המבט, גם אם לפעמים אנחנו רוצים לעשות זאת. ואולי זה מה שהוא מבקש לומר לנו: אסור לפסול את מה שאנחנו חושבים שאולי עלינו להימנע ממנו, צריך להפסיק לשפוט ולהדחיק. הלוואי שהיינו אמיתיים כמו הדמויות הקטנות, הפגומות, המגוחכות, הטראגיות, שמתרוצצות על המסך.

בדימוי החותם את "להישאר מאונך" נחשפת אולי הפילוסופיה של גירודי: ליאו מביט בעיניו של זאב רעֵב, ומכריז שעליו להישאר זקוף ולא להפגין פחד. אלו הם החיים וזוהי המציאות, אבל למרות זאת, אסור להיכנע. מול כל הרוע שבעולם חייבים להישאר אנושיים.

תמונת הקאבר: מתוך הסרט "זרים על שפת האגם"