דבר המערכת

גיליון זה מוקדש כולו לפסטיבל ה-75 בקאן. בעיני רבים נחשב פסטיבל זה לאירוע הקולנועי המרכזי של השנה, ומידע נוסף על הפסטיבל תוכלו למצוא במדור נפרד באתר שלנו, "הכל על קאן". לכן בחרנו לפַנות הפעם את דבר המערכת לחבר למקצוע, אנדריאס וייזמן, כדי להציג פן של הפסטיבל מזווית פחות צפויה. אנדריאס וייזמן הוא עיתונאי הכותב עבור כתבי עת אמריקאיים מוּכרים יותר כמו "ורייטי", וגם "הוליווד ריפורטר" ו"אינדיווייר" שקמו לפניו, כולם שייכים היום לאותו בעל בית, חברה בשם "פנסקי", שעיקר הונה נובע מהובלת סחורות. אולי זה לא נראה כל כך אתי, אבל המציאות הכלכלית חזקה תמיד מן המציאות המוסרית. וייזמן הוא בנה של שחקנית הקולנוע פרנצ'סקה אניס (מי שהייתה ליידי מקבת בגרסת פולנסקי למחזה של שייקספיר), והוא נמנָה עם כַּתָבי כתב העת המקצועי הבריטי "סקרין", לפני שעבר למערכת "דדליין".

כפי שנהוג בפסטיבל בקאן, סמוך לפתיחת האירועים בו עורכים עיתונאים מכתבי עת מקצועיים ריאיון עם מנהל הפסטיבל, כיום זהו תְיֶירי פְרֶמוֹ, כדי לברר מה צפוי בפסטיבל. מי שנשלח הפעם מטעם "דדליין" היה וייזמן, ויום לפני פתיחת הפסטיבל הוא פירסם כתבה נרחבת תחת הכותרת: "מדוע לא נפרסם הפעם את החלק השני של הריאיון שלנו עם תיירי פרמו". מכאן ואילך, הדברים שכתב וייזמן.

פסטיבל קאן היה ידוע תמיד כמבצר חופש הביטוי האמנותי, אבל מתברר שמסתתר כאן סוד: הפסטיבל נוהג לצנזר את הראיונות עם מנהלו, תיירי פְרֶמוֹ.

הפסטיבל לא רק דורש לקרוא מראש את הטקסט שיפורסם (עד כה, איש לא דרש זאת מן המערכת שלנו), אלא אף מגדיל לעשות - על אף  שאנשי הפסטיבל התחייבו לא לערוך שום שינוי במה שנכתב, הם מחקו תשובות של פרמו ביחס לבמאים מעוררי מחלוקת או סוגיית הגיוון בפסטיבל, תשובות שהיו עשויות להעמיד אותו במצב לא נוח.

בחודש שעבר, בעקבות פרסום תוכנית הפסטיבל, נסענו לפאריס כדי לשוחח עם פרמו על הבחירות של הפסטיבל, ובכלל על המדיניות שלו. אחרי שיחה ידידותית ומעניינת שהוקלטה כולה, נאמר לנו באיחור על-ידי מחלקת העיתונות של הפסטיבל, שהכתבה צריכה לקבל אישור שלהם. הודגש בפנַי שהעיתונות הצרפתית הסכימה לתנאי זה, וש"דדליין" אף נתן אישור לכך בעבר. כאשר מחיתי על מנהג זה, שמנוגד לאתיקה העיתונאית, הוסבר לי שהכוונה היא בסך הכל לבדוק אם כל הפרטים נרשמו כראוי, ולתקן שיבושי שפה אפשריים.

עד מהרה התברר שזו אינה האמת. בין השאר ריככה מחלקת העיתונות את הדברים שנאמרו בתשובה לשאלה, האם הפסטיבל יסכים להציג שוב את סרטיו של רומן פולנסקי. בשיחה עצמה ענה פרמו: "השאלה מעניינת מאוד", והמשיך בתשובה שקולה, מעוררת תהיות, אבל גם כזו שעשויה להיות בעייתית: הוא ציין שהחוק בצרפת לא השתנה מאז שפולנסקי זכה ב"דקל הזהב", ורמז שלא תהיה שום בעיה עם השתתפותו של הבמאי בפסטיבל.

מנוסח הריאיון נמחקו גם התשובות לשאלות שעסקו במספרן המועט של נשים שהתקבלו לתחרות הרשמית של הפסטיבל.

בסופו של דבר החלטנו לא לפרסם את הריאיון מפני שתוכנו נפגם.

ידוע לנו, ששורת שאלות ששאל כתב עת צרפתי ביחס להעדרם של במאים שחורים מן התחרות, והתשובות להן, נמחקו מאותו ריאיון. מן הסתם, התשובות של פרמו לא היו מאירות אותו ואת הפסטיבל באור חיובי.

"אנחנו מסרבים להיכנע ללחצים", הכריז מנהל הפסטיבל כאשר שוחח עם כתב עת מקצועי אחר. "כוחו של הפסטיבל נעוץ בכך שאנחנו מתייחסים בכבוד לתפקידנו, מתוך כך שאנחנו מתייחסים בכבוד לזולתנו. איננו מוכנים להיכנע לכללי התקינות הפוליטית".

ואם כך, מדוע יש צורך לרכך ולצנזר את דבריו של פרמו על נושאים שלא נעים לדבר עליהם?

זמן קצר אחרי ששלחנו לפסטיבל את החלק השני של הריאיון לפני הפרסום, קיבלנו שיחת טלפון זועמת ממחלקת הפרסום, שטענה כי התשובה לשאלה ביחס לבמאים מעוררי מחלוקת הייתה שלא לפרסום. עניתי שזה לא נכון, והצעתי לשלוח להם העתק של הקלטת הריאיון. יותר לא שמענו מהם.

למרות זאת הוטחה בנו ההאשמה שאנחנו אמונים על עיתונות זולה ושערורייתית. כמו כן, נאמר לנו שאנחנו חייבים לפרסם את הריאיון במתכונת של שאלה + תשובה בלבד, כך שלא תהיה אפשרות לשלב בו את ההערות שלנו. זאת ועוד, נרמז שעדיף לא לפרסם את הריאיון כלל, ושבשנה הבאה לא יתאפשרו ראיונות מן הסוג הזה. התגובה עמדה בניגוד גמור לאווירה הנעימה שבה נערכה הפגישה עם פרמו, שלא הביע שום הסתייגות לכל אורכה.

שום עיתונאי אינו צריך להסכים לאישורו של מרואיין לכתבה שתפורסם עליו. איש בתעשייה אינו צריך לדרוש זאת. אנחנו נכשלנו כאשר הסכמנו לתנאים של קאן בעבר, אבל בכל הפעמים הקודמות נאמר לנו שלא הוכנסו בכתבה שום שינוים משמעותיים, ומשום כך הבלגנו על כך.

מדוע אף אמצעי תקשורת לא השמיע את דעתו ביחס לדרישות הללו? ידוע לנו, שעיתונאים רבים שונאים זאת וחשים מבוזים, אבל נראה שעקב התחרות הקדחתנית ביניהם, סדרי העדיפויות שלהם משתנים.

פירסמנו את החלק הראשון של הריאיון עם פרמו משום שהשינויים שנדרשנו לבצע היו שולִיים יחסית, ומפני שפירסמנו אותו ממש סמוך לעריכת הריאיון עצמו. היינו שקועים במירוץ של הכנת הריאיון לפרסום, ולא היה לנו די זמן לעכל מה שנדרש מאיתנו או לדון בכך עם שאר חברי המערכת; את כל זה עשינו לפני פרסום החלק השני.

כמה מעמיתינו האירופאים טענו, שאישור הכתבות על-ידי המרואיינים הוא מנהג מקובל בצרפת ובמדינות אירופאיות נוספות, יותר מאשר בבריטניה ובארצות הברית. עם זאת, עלינו לציין שבכל מערכות היחסים שלנו עם חברות צרפתיות ואירופאיות לא נתקלנו בדרישה מסוג זה.

הסוגיה כולה מעוררת שאלות אתיות עקרוניות בכל הנוגע לצנזורה, לעיתונות חופשית ולעיתונות משוחדת.

כל זה גם מעורר שאלות לגבי התנהלותה של הנהלת פסטיבל שממומן בכספי ציבור. אם אחרי כל הטענות הרבות שהתעוררו בשנים האחרונות לגבי חוסר הגיוון המיגדרי והאחר בפסטיבל, ההנהלה חשה כי עליה להסתיר את גישתו האמיתית של מנהל הפסטיבל בנושא זה, זו התנהגות בעייתית.

לפני כמה שנים חשפתי נוהג בעייתי ומפלה בפסטיבל קאן – נשים נדרשו לנעול נעלי עקב בעת שפסעו על השטיח האדום. למרבה המזל, עקב התגובות, נוהג זה הוא כבר נחלת העבר. התרבות השתנתה משום שהגיע הזמן שהיא תשתנה. הדרישה של הפסטיבל לבדוק כל כתבה לפני פרסומה ולצנזר אותה היא חלק ממדיניות ששייכת לעבר, והגיע הזמן לשים לה קץ על מנת להבטיח שעיתונאים יהיו חופשיים לבצע את תפקידם, ושהענף כולו והציבור יכירו את הלך הרוח ואת גישתו של מי שממונה על בחירת הסרטים לפסטיבל. רק כך יפגין הארגון כולו שקיפות, ויישא באחריות.

לפני שבע שנים היה זה פרמו שהביע את תמיכתו בפסטיבל הסרטים בבוסאן, כאשר הרשויות בקוריאה ביקשו להנהיג בו צנזורה. "פסטיבל מעולה הוא פסטיבל חופשי", טען פרמו. חופש הביטוי, הוסיף, הוא חיוני להצלחתו של פסטיבל. אותם הדברים נכונים גם לגבי התקשורת.

עד כאן, הכתבה של אנדריאס וייזמן. היא עברה מיד ליד ערב פתיחת הפסטיבל, וגררה לא מעט חיוכים ותהיות. יום לפני תחילת הפסטיבל עצמו, במסיבת עיתונאים, נשאל פרמו מה דעתו על הכתבה. הוא ענה, שאין שום בעיה בבדיקת כתבה לפני פרסומה, על מנת לתקן טעויות אפשריות, ואם יש משהו מתוך דבריו שהוא רוצה לתקן, הוא אינו רואה שום סיבה שלא יעשה זאת.

הציבור מוזמן להחליט מי צודק.

ולגבי הגיליון הזה: מלבד סיכום של הפסטיבל ה-75 תמצאו בו גם מפגשים עם הבמאי שזכה בפרס דקל הזהב, רובן אוסטלונד, עם אורח הכבוד של הפסטיבל, טום קרוז, ועם צלם הקולנוע הגדול, דריוש חונג'י. למעוניינים לדעת יותר על הסרטים שהוצגו בפסטיבל, יורשה לנו להפנות אתכם, באתר של הסינמטק, למדור הנפרד המוקדש לפסטיבל קאן.

קריאה נעימה לכולכם.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות