דבר המערכת – גיליון מקוון אוגוסט 2022

סוף עונת המלפפונים. הקיץ, כידוע, אינו מאיר פנים לקולנוע האיכות, ודאי לא בבתי הקולנוע, שם חושבים בעיקר איך לספק את הדרישות של תלמידים בחופש ושל הורים מותשים שמבקשים להירגע קצת מן החום שהקיץ הזה הפליא להכות בנו, בחסות מיזוג אוויר שיקל על הנשימה. מה שֶיֵש על הבד חשוב פחות. אבל הקיץ הוא גם עונת הפסטיבלים, ושם אפשר למצוא, אם מחפשים כמו שצריך, ולא מנסים להתמודד עם כל בולמוס הסרטים שמוצעים. כל סרט כזה מלוּוֶה בהמלצות שמבטיחות יצירות מופת, המלצות שהן בדרך כלל לא יותר משכנעות מהבטחות של פוליטיקאים ערב בחירות. מה לעשות, פסטיבלים הם עדיין המיפלט היחיד של מי שמחפש קולנוע איכות, ואינו מסתפק בצפייה ביתית, או שאין לו בבית אמצעי צפייה משוכלל יותר מטלוויזיה ממוצעת.

אז בעקבות הקיץ הזה ומה שראינו בו אנו מציעים לכם החודש להתוודע לשלושה מן הסרטים הבולטים יותר מבין אלה שהוצגו בפסטיבל הסרטים בירושלים, באסופה הישראלית שלו. גדי רימר ראה את "בדרך לאילת", סרטו החדש של יונה רוזנקיאר שזכה שם בפרס ראשון, ומציג אותו תוך התחקות אחר המוטיבים שכבר הצטיירו בסרטו העלילתי הקודם, "הצלילה", ובסרטיו הקצרים, ומאמין שמדובר באחד הקולנוענים המצטיינים של הדור החדש בקולנוע הישראלי. עופר ליברגל מתעכב על "קריוקי", סרט הביכורים של משה רוזנטל שמבקש לדבר על כמה תופעות יסוד בחברה הישראלית. ותתפלאו, הפעם לא מדובר בהיבטים הפוליטיים, אלא בניסיונות הנואשים של בני מעמדות שונים להדביק לעצמם דימויים שנראים להם מעניינים יותר, רק כדי להשלים בסופו של דבר עם מה שהם באמת. ואילו דין קליין עוסק ב"אזרח מודאג" של עידן חגואל, מעין דימוי אירוני ועצוב גם יחד של הישראליוּת החדשה, זו שממהרת לשפוט אחרים לפני שהיא שופטת את עצמה.

ועוד מן ההיצע של פסטיבל ירושלים, סרט חדש של הבמאי הרומני קריסטיאן מונג'ו, ששמו במקור הוא RMN, ראשי

תיבות של בדיקה רפואית המוּכרת בארץ בשם .MRI מונג'ו, שסרטיו זכו בפרסים רבים בכל מקום שבו הוצגו, עודנו מודאג ממצב החברה ברומניה, אז כהיום, והפעם הוא מתאר התנגשות של מסורות, של מוצאים, ושל מצבים כלכליים, הבאים כולם לידי ביטוי בכפר קטן בטרנסילבניה. הכל נסב סביב מפעל שמבקש לייבא פועלים זרים מן העולם השלישי, משום שבני הכפר עצמו מעדיפים לפנות למערב אירופה, שם הם מקבלים משכורות גבוהות יותר ממה שמציעים להם בבית. מאחר שסבר כי הסרט מציג אולי מצב מורכב שאינו מוּכר כל כך למי שאינו חי ברומניה, כתב מונג'ו מין הצהרת כוונות שבה הוא מסביר בדיוק לְמה הוא התכוון בסרט. היות שהסרט נרכש להפצה גם בישראל, אנחנו מביאים הפעם את הצהרת הכוונות שלו במלואה.

ועוד מן הסרטים שהוצגו בירושלים, דין קליין מבקש להציג במאי צרפתי, אלן גירודי, שסרטיו החלו למשוך תשומת לב בפסטיבלים בינלאומיים, ואף תפסו מקום מכובד בהפצה מסחרית. השנה הציגו בירושלים את סרטו "לא הגיבור של אף אחד", וזו הזדמנות להכיר אותו קצת יותר מקרוב.

כאשר מדובר בפסטיבלים נהוג להתרכז, בדרך כלל, בגדולים יותר שמצליחים לגייס לתוכנית שלהם את כל השמנת החדשנית, או לפחות מה שנראה כשמנת, של השנה שבפתח. על פסטיבלים אחרים, כאלה שמספקים מזון לעיניים רעבות של הקהל שלהם, גם אם הם אינם קאן, ונציה או ברלין, מדברים פחות. כדי למלא את החסר, תמצאו כאן הפעם דיווח מפורט יותר על פסטיבל קארלובי וארי, שנחשב לפסטיבל המוביל במזרח אירופה, על ההיסטוריה שלו, על מצבו היום, ועל הסרטים הבולטים שהוצגו בו במהדורה האחרונה. מן הראוי לציין שהפסטיבל נוסד ב-1946, השנה בה נוסדו גם הפסטיבלים של קאן ולוקרנו, אבל מיקומו הגיאוגרפי, ברפובליקה הצ'כית, מאחורי מסך הברזל, לא היטיב עימו במשך תקופה ארוכה. מן הפסטיבל הזה בחר שמוליק דובדבני להתייחס לסרט גיאורגי חדש בשם "חדר משלי", שכבר עורר שערורייה בארץ מולדתו, משום שהוא מעז לדבר בצורה גלויה לחלוטין על היחסים בין שתי נשים צעירות, נושא שהוא בחזקת טאבו בטבליסי ובסביבותיה.

תמונת הקאבר: ג'פרי ראש - זוכה פרס גלובוס הקריסטל עבור תרומה אמנותית לקולנוע עולמי. קרדיט: יח"צ פסטיבל קארלובי וארי