בדרך הכוונות הטובות: על “אזרח מודאג” של עידן חגואל

בן נוטע עץ ברחוב מתחת לחלון ביתו בדרום תל אביב. הוא מנסה לייפות את הנוף העירוני המוזנח והעני שנשקף מדירתו המוקפדת והמשופצת. הכוונות שלו טובות, והלב שלו במקום הנכון. על זה לא ניתן לערער. אבל העץ יכול להוות דימוי לא רק לבית, להכאת שורשים, להתחלה חדשה, אלא גם להיותו נטע זר שם ולסימון טריטוריה (בדומה לשתילת יערות קק״ל, אשר יוצרים יופי טבעי שנועד להסתיר היסטוריה כואבת). כך נפתח הסרט ״אזרח מודאג״ שביים עידן חגואל, אשר נחשף לראשונה השנה בפסטיבן ברלין וזכה בפרס התסריט בפסטיבל ירושלים האחרון. הוא עוסק בדיוק בקונפליקט המצוי בדימוי העץ, ובדרך בה הוא הוא מערער את התפיסה של בן ביחס לעצמו.

בן חי עם בן זוגו, רז, ברחוב י"ל פרץ, שהוא מעֵין גבול בלתי-נראה בין שכונת נווה שאנן לבין שאר חלקי תל אביב - חמש דקות הליכה לשדרות רוטשילד, מצד אחד, וגם לתחנה המרכזית, מן הצד האחר. חגואל מציג את חייהם - מערכת יחסים הומו-נורמטיבית בורגנית וליברלית - מתוך נקודת מבט רעננה ובדרך נונשלנטית, שכאילו אומרת שהמאבק לשוויון היה מוצלח, והנה ההוכחה. המיינסטרים אמנם לא בדיוק התרחב והתחיל לכלול בתוכו את השוליים - הוא נותר צר, שמרן ופטריארכלי - אבל כעת ניתן לכאורה למצוא בו יותר ייצוגים. כך נותר מאזן הכוחות הבסיסי, המשמר את הפערים הגדלים בין מעמדות חברתיים-כלכליים, איתן. ההבדלים הם בין האנשים שֶיֵש להם לבין האנשים שאין להם.

המחשה לכך נמצאת בסצינה קומית להחריד: מתוך חוסר מוּדעוּת משווע מתארים בני הזוג לחבריהם את ניסיונותיהם להביא ילד לעולם בעזרת פונדקאית; עד כדי כך הם אינם מפנימים את הפריבילגיה שממנה נהנה המעמד שהם נמנים איתו. עם זאת, גם אם הם אינם מצטיירים כדמויות שליליות, יש משהו מכמיר לב ואפילו טראגי בחוסר המוּדעוּת שלהם. שֶכֵּן, כפי שרואים בסרט, ישנן תוצאות טראגיות לחוסר המוּדעוּת של מי שמחזיק ביותר כוח.

גם דמויות שאינן שליליות, נטולות כל כוונה שלילית, יכולות לעשות מעשים שליליים, ואלו הרגעים בהם נחשפת הפריבילגיה הבלתי-נראית שלהן. כך, למשל, בן רואה מחלון הדירה שני פליטים אפריקאיים נשענים על העץ שלו, ומבקש מהם בנעימות לחדול מכך. לאחר שהם אינם נענים לבקשתו, הוא מתקשר למשטרה שמגיעה למקום, ולאחר מרדף תופסת את אחד הפליטים במפגן קלאסי של אלימות משטרתית נטולת-רסן. התמימות של בן המתגלה בשיחתו למשטרה חושפת בדיוק את הניתוק שלו מהזהות הישראלית הבורגנית שמגינה עליו: הרי כבר מובן מאליו שהמשטרה והרשויות נוהגות בצורה אחרת כלפי אנשים ממוצא זר או ממעמד חברתי וכלכלי נמוכים. בן אינו מבין את האבסורד הטמון בכך שהוא הזר בשכונה הזאת, שספגה הזנחה והתעללות במשך שנים, עוד לפני שהגיעו אליה אלפי הפליטים. לא באמת ברור מהי הדרך האחרת או ״הנכונה״ בה היה צריך לפעול, אבל זה אינו משנה. בסופו של דבר יש למעשיו השלכות נוראיות ואמיתיות, וכל כוונותיו הטובות אינן יכולות לתקן אותן.

המעשה שלו מעמת אותו עם הגבולות של תפיסותיו הליברליות, לא בדרך המבטלת בזלזול שמרני את תפיסת העולם שלו, אלא בהצגת העובדה הכואבת שאולי יש פערים שלא ניתן לגשר עליהם, ואולי, בסופו של דבר, גם לא ניתן באמת לפעול למען האחר באצילות נטולת פטרוניות. קשה שלא לחשוב על הקלישאה של הכוונות הטובות והדרך לגיהנום. תחושת האשמה מתחילה לאחוז ולכרסם בעולם של בן. ההדחקה של המציאות אינה מבטלת אותה, וההדחקה גורמת לכך שתת-המודע האלים, הגזעני והמפוחד צף ועולה אל פני השטח.

אלו תֶמות קולנועיות ידועות, אך הסרט עובד הכי טוב כאשר הוא שוזר בהן נימה טראגית-קומית במציאות התל אביבית הספציפית. ברגעים מסוימים מאבד הסרט מעט מנקודת מבטו הייחודית, וזולג מעט למחוזות הדימויים של קולנוע אנטי-בורגני אירופאי (מיכאל האנקה הוא דוגמא מובהקת), כמו מצלמת כתף רועדת שעוקבת אחרי הגיבור על מנת להוסיף פאתוס ומשקל. אבל כל זה רק מכביד על הסרט, ויוצר תחושה שהוא ארוך מדי, על אף שהוא נמשך רק 82 דקות.

חגואל מציג נקודת מבט מקומית ייחודית, וכל עוד הוא דָבֵק בה, הסרט יוצר תחושה של חידוש ורעננות. לא מעט נובע הדבר מכך, שבמרכז הסרט עומדים בני זוג הומוסקסואלים, שעד לפני כמה שנים היו מוצגים כחסרי כוח ועכשיו הם במוקד הכוח; עובדה זו הופכת את עולם הסרט למורכב יותר - צרות של עולם ראשון בשכונה שנראית ומתנהלת כמו עולם שלישי. הפליטים הזרים שבשכונה נמצאים בה כי אין להם בית לחזור אליו, בזמן שהישראלים כל הזמן מחפשים מקום חדש, אחר, טוב יותר. אנחנו מוגנים, ותמיד יכולים לעבור לבית אחר. אנחנו עם של משפרי דיור, לפעמים בגבולות השכונה שלנו, לפעמים בגבולות העיר והמדינה, ולפעמים הרבה יותר רחוק (השכן של בן מספר לו שהוא לא יכול יותר לחיות בשכונה, והוא עובר לברלין).

אינני יכול לנתק את חוויית הצפייה שלי מהעובדה שאני גר ברחוב בו צולם הסרט. המרפסת של הבית שלי מופיעה בשוטים הצופים מביתם של רז ובן, וברחוב שמתחת לחלון שלהם אני צועד כל יום (יש אפילו סיכוי שהכלב שלי עשה את צרכיו על העץ המפורסם בטיולים היומיים שלנו). נטיעת העץ בניסיון מלאכותי לייפות, המשול לפלסטר על גדם, היא קריאת תיגר על התפיסה הרווחת, שטוב שאוכלוסייה חזקה תעבור להתגורר בשכונות חלשות. הרי האמת היא, שרוב האנשים החזקים שעוברים לסביבה הקשה עושים זאת רק בגלל מחירי הדיור הנמוכים, וזו נקודה כאובה שהרבה תושבים, ואני ביניהם, מנסים להתעלם ממנה. לכן הרגשתי שחגואל מעביר בצורה מדויקת את הקונפליקט הכרוך בחיים בשכונה - האם הנוכחות שלנו היא חיובית ועוזרת לפתח את האיזור, או שהיא מנותקת, בבחינת ג'נטריפיקציה, ואפילו קולוניאליסטית.

אבל האם באמת יש תשובה אחת? נראה שהאמת היא, כפי שהסרט מציג זאת, שקיים שילוב שאי-אפשר להפרידו, של החיובי והשלילי. כולנו רוצים לחיות בכבוד (וגם בזול), אבל נקודת העיוורון היא בכך, שעל אף שזה נכון, אנחנו יכולים לחיות בכל מקום, אבל הם אינם באמת יכולים לצאת מהשכונה, והאפשרות למוביליות חברתית היא מהם והלאה (שלא נדבר על פגיעות מתמשכות בזכויות האדם הבסיסיות שלהם, וסכנת הגירוש שתמיד מרחפת מעל ראשם).

הקונפליקט הזה משתלט על חייו של בן, ומתחיל לפורר את יחסיו עם רז, וכפועל יוצא מכך גם את מה שהוא רואה כביתו. המשבר ביחסיהם מביא אותם למסקנה נואשת, שהדרך היחידה להתגבר על התקרית היא לביים אותה מחדש, אך הפעם בצורה שבן יוכל להיות הגיבור בעיני עצמו ובעיני בן זוגו. זהו רגע קומי, אך בו בזמן מחדד את הניתוק של אדם שכנראה לא באמת למד משהו, ובפועל רק שאל שאלות לגבי עצמו. הפער בין המציאות כפי שהוא תופס אותה לבין המציאות בפועל - אלימה, רוויית אפליה, ולא הוגנת - מתבטא אצלו במעין אין-אונות. מהרגע שהעוול נחשף בפניו הוא לא יחזור להיות מי שהוא היה, ליהנות כפי שנהנה.

בסצינה שלדעתי הייתה חייבת לסיים את הסרט, אנו נחשפים לאמת ברגע כואב שלא ניתן להסיט את המבט ממנו. אלא שהסרט אינו מסתיים שם, אלא בסצינה שרק חושפת עוד דימוי, שגם אם הוא חכם בפני עצמו, אינו מצליח לרגש או לזעזע כמו הסצינה שלפניו. שני האוהבים מתאמצים לאהוב, מתאמצים לתפקד, להראות שהכל רגיל וחזר לקדמותו, בזמן שנקודת האל-חזור נותרה מאחוריהם.

קרדיט צילומים: גיא סחף