אחרי ריבוע, משולש

לפני חמש שנים הגיע רובן אוסטלונד לפסטיבל קאן עם סרט ארוך, כשלוש שעות אורכו, בשם "הריבוע", חזר הביתה עם "דקל הזהב", ומאז כולם מחכים בקוצר רוח לראות את ההמשך. השנה הוא הגיע עם סרט בשם "משולש העצבות", גם אורכו של זה קרוב לשלוש שעות, ושוב הלך הביתה עם "דקל הזהב". הדעות ביחס לסרט היו חלוקות. הקהל הרחב קיבל אותו בתשואות רמות, השופטים החליטו, כאמור, שזה היה הסרט הטוב ביותר, ואילו הביקורת, חלקה התפעלה מן הסאטירה הנושכת המופנית בעיקר כלפי האלפיון העליון של החברה המערבית, וחלקה טענה שככל שהסרט נמשך, הוא צפוי יותר ומשעשע פחות, שהוא חף מכל עלילה, ובעיקר שאין בו שום דבר שלא נאמר כבר קודם לכן בכל סאטירה על המעמד הזה, השכם והערב, בכל אמצעי התקשורת באשר הם, בעיקר על-ידי אנשים שמקנאים מאוד באלפיון הזה והיו רוצים להשתייך אליו, אבל כמו השועל במשל של לה פונטיין, אם אינם יכולים להגיע לענבים שעל הגפן, הם משכנעים את עצמם שהענבים חמוצים. לפי ריקודי השמחה של הבמאי בטקס הענקת הפרסים, נראה שהביקורת לא ממש מטרידה אותו: הוא קפץ וצהל כאילו לא ידע מראש שהוא המועמד הראשי לפרס.

מאחר שהיום הוא ניצב בצמרת הקולנוע, מן הראוי להביא את הדברים שהוא עצמו סיפר על סרטו, עוד טרם קיבל את הפרס.

ראשית, מה פירוש שמו של הסרט, "משולש העצבות"?

זהו מונח שבו משתמשים בתעשיית היופי. אחת מחברותי ישבה ליד מנתח פלסטי באיזו מסיבה, הוא התבונן בפניה והודיע לה: "יש לך משולש עצבות עמוק ביותר. אבל אני יכול לסדר לך את זה תוך רבע שעה בעזרת קצת בוטוקס". הוא התייחס לקמט שבין גבות העיניים. בשוודית זה נקרא "קמט הצרות", וזה רומז שהיו לך הרבה בעיות בחיים. חשבתי שזה אומר הרבה על הדור שלנו, שמוטרד כל כך מן המראה החיצוני, ואיכות החיים האמיתית הופכת, במובן מסוים, למשנית בלבד מול האיכות החיצונית.

עלילת Force Majeure (הסרט שבו משך אוסטלונד לראשונה תשומת לב בינלאומית) התרחשה באתר סקי. "הריבוע" היה ממוקם בעולם המוזיאונים והתרבות. מה הניע אותך הפעם לעבור לעולם האופנה?

בשנת 2018 ערכתי מחקר קטן בעולם האופנה. באותו זמן שיתפתי פעולה עם חבר, פר אנדרסון, בפיתוח קו אופנה לגברים בשם ולור (Velours). בת הזוג שלי, סינה, שהיא צלמת אופנה, הציגה לי זווית נוספת של התעשייה הזאת. היא סיפרה לי הרבה על אסטרטגיות השיווק של המוצרים ועל תנאֵי העבודה של הדוגמנים והדוגמניות. למשל, היא אמרה לי שדוגמן מרוויח בדרך כלל רק שליש מדוגמנית. חשבתי שיהיה מעניין לבדוק את הפערים האלה באמצעות שתי הדמויות המרכזיות שלי, דוגמן בשם קארל ודוגמנית בשם יאיא. כשהתחלתי לתחקר את הנושא לעומק, טענו באוזנַי  דוגמנים רבים שכמה מאלֵי האופנה בצמרת, שהם הומוסקסואלים, ניסו לכפות עליהם יחסי מין, בליווי הבטחה לקריירה משגשגת. מתברר שבמובן מסוים, דוגמנים נאלצים להתמודד עם אתגרים שאינם שונים בהרבה ממה שדוגמניות בחברה הפטריארכלית מתמודדות איתו.

האם פירוש הדבר שאתה מנסה לבדוק את הערך הכלכלי של יופי, הן בעולם האופנה והן בחברה "הנורמלית"?

בהחלט. זאת הייתה נקודת המוצא. המראה שלנו הוא אחד המרכיבים היסודיים שקובעים את דרכנו בחיים. זה משפיע על יחסים בתוך החברה בכל המישורים. זה גורם מרכזי בחוסר השוויון השולט בעולם. עם זאת, יופי אינו תלוי במוצא, בגזע או בדת, ואפשר להיעזר בו כדי לטפס בסולם החברה בכל מקום בעולם. דוגמניות מתבדחות לא פעם, שכאשר הקריירה המקצועית שלהן תגיע לקיצה, בשל הגיל, יש להן תמיד אופציה להתחתן עם מיליונר ולשמש לו קישוט יקר-ערך. זאת אפשרות שאינה פתוחה בפני דוגמנים.

כלומר, אתה חוזר פעם נוספת להתמודד עם סוגיה חברתית.

כמו בכל סרטַי האחרים, נקודת המוצא שלי היא התנהגותם של בני אדם. לא מעט סצינות ב"משולש העצבות" מבוססות על מחקרים סוציולוגיים או על סיפורים שמדגישים נקודות מיוחדות בהתנהגות האדם. יש למשל מחקר אחד שמעניין במיוחד. מדענים חקרו את הזברות באפריקה, וניסו להבין איך זה שצבע עורן הוא שחור ולבן כשהן חיות למעשה בתוך הסביבה של הערבות הצהובות ביבשת. האם לא היה עדיף שצבען יהיה צהוב, כדי שהן תבלוטנה פחות בחולות המידבר? מאחר שאי-אפשר היה לערוך תחקיר על זברות בודדות, כי הן תמיד נבלעות בתוך העדרים, הם סימנו זברה אחת בצבע אדום, כדי שיהיה קל יותר לזהות אותה. למרבה הצער, הצבע האדום משך את תשומת הלב של האריות, והם מייד טרפו אותה. עד מהרה התברר למדענים, שהצבע אינו מיועד להסתיר את הזברות בתוך הטבע, אלא בתוך העדר שבו הן חיות. המדענים מצאו נקודות מקבילות בהתנהגות האדם, והצביעו על תופעה יוצאת דופן בתעשיית אופנה: אנחנו משתמשים בבגדים כדי לנסות להסתתר בתוך הסביבה החברתית שבתוכה אנחנו חיים. הבגדים הם ההסוואה שלנו. כשהולכים למסיבה, אחת הדאגות העיקריות היא לא להיות לבוש בהידור מוגזם או ברישול. יש לנו הרגשה שאם לא נעשה זאת, נבלוט מייד לרעה. מבחינה כלכלית אפשר להבין מדוע התעשייה הזאת ממציאה כל הזמן אופנות חדשות - זה מאלץ את כולנו להחליף בגדים לעיתים קרובות יותר, וכמובן לצרוך יותר מוצרים. אין זה מקרה שקראתי לקו האופנה שיצרתי עבור "ולור" בשם "בורגנות זהירה". אחד המוצרים נקרא "לומייר טוקסידו", כשם החליפה שלבשתי, וכשם האולם בו הוענק לי "דקל הזהב" על "הריבוע". אפשר תמיד ללבוש טוקסידו כדי להסתתר בתוך הבורגנות המשכילה כביכול. וכמובן, בחליפה כזאת אפשר להתחבא היטב בין המוני האדם שבאים לפסטיבל.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

אתה גם מתייחס לבעיות מיגדר כאשר קארל ויאיא מתווכחים במסעדת הפאר, בתחילת הסרט, על תשלום החשבון הארוחה.

ההשראה לסצינה הזאת באה מן הניסיון האישי שלי ושל סינה, זוגתי. ביקשתי לעשות עליה רושם והזמנתי אותה לקאן. שילמתי עבור הארוחה הראשונה, השנייה והשלישית, ואז חשבתי: "מדוע שלא אומר משהו בגלוי בעניין הזה? אני מחבב אותה, מכיר אותה מספיק זמן, אין סיבה שנשחק את תפקיד הגבר והאשה, שבו הגבר תמיד משלם את החשבון". מה שרואים בסרט הוא מה שקרה במציאות, במעלית של מלון "מרטינז" בקאן. היא דחפה לי 50 יורו לתוך כיס החולצה, ואני מתפוצץ וצורח, אבל אחר כך יושב לבד בחדר וחושב לעצמי: "הנה הרסתי את מערכת היחסים בינינו". בהמשך באה השיחה הכנה שהייתה לנו כשהיא חזרה בסופו של דבר. בשלב הזה היינו מוכנים לחשוף את עצמנו, להיות פגיעים יותר, וכתוצאה מכך להתקרב יותר זה לזה.

מדוע העלית אותם לספינת טיולים מפוארת?

ידעתי שאני רוצה להעביר את החלק האחרון של הסרט לאי שומם. היאכטה המהודרת הייתה אמצעי להגיע לאי הזה, ולהוספת כמה דמויות מעניינות לצד צמד הדוגמנים, ממיליארדרים ועד עובדת ניקיון. כפי שמתברר באי, עובדת הניקיון היא היחידה שיודעת איך לדוג דגים ואיך להדליק מדורה, ומשום כך כל ההיררכיה החברתית שהייתה קיימת קודם מתהפכת.

אמך הייתה קומוניסטית בנעוריה. איזה סוג של חינוך היא נתנה לך?

היא עדיין קומוניסטית. היא הייתה מורה בבית ספר עממי וציירת, ובסך הכל הייתה אם מעודדת מאוד. השיטה שלה הייתה תמיד לתמוך בי, על כל דבר שעשיתי הייתה אומרת "איזה יופי". לא חשוב מה ציירתי, זה היה תמיד יוצא מן הכלל. אני חושב שזה עזר לי לבטוח בעצמי ובהחלטות האמנותיות שלי. נולדתי באי שוודי קטן בשם סטירסו, ורק מעטים מבני האי היו שותפים לדעות הפוליטיות של הורי. אמא החזיקה בבית ספרים של מארקס ולנין, אבל דאגה להסתיר את הגב שלהם ולהעמיד אותם הפוך על המדפים כדי שלא יזהו אותם. הבנתי שמדובר בספרים שמעוררים מחלוקת.

האם משום כך בחרת להפוך את קברניט היאכטה לקומוניסט?

הייתי אומר, לייתר דיוק, שהוא אידיאליסט, אלכוהוליסט ומארקסיסט. בכל סדר שתרצו. עלה בדעתי הרעיון, שבזמן ארוחת הערב החגיגית של הקברניט, שמורכבת משבע מנות, לא פחות, תפרוץ סערה, כל הנוסעים יחלו במחלת ים, והקברניט יהיה שתוי עד כדי כך שיתחיל לקרוא את "המניפסט הקומוניסטי" במיקרופון של מערכת הרמקולים של הספינה, שעה שכל הנוסעים האחרים מקיאים את נשמתם. כדי שיתנהג כך, הקברניט חייב להיות אידיאליסט, אלכוהוליסט ומארקסיסט.

האם בסצינה הזאת רצית להתנקם באשתו של המיליארדר הרוסי ובשאר הנוסעים, על העושר המוגזם והמבחיל שממנו הם נהנים?

ודאי, אבל זאת גם צריכה להיות נקודת המפנה של הסרט. ברגע מסוים, הצופה צריך לחוש שכל החבר'ה האלה סבלו מספיק, ומגיע להם להינצל.

מה דעתך על עשירים כאלה?

רציתי להראות את סוג התגובות שיש לכולנו כאשר אנחנו זוכים בפינוקים. יש הבדל בין ההתנהגות שלי כשאני טס במחלקת עסקים וכשאני טס במחלקת תיירים: אני יושב וקורא לאט יותר, ושותה לאט יותר כשאני מתבונן באלה שנכנסים למחלקת תיירים. כמעט בלתי-אפשרי שלא להיות מושפע במצב כזה.

האם אתה מנסה לומר שטבע האדם הוא שעשירים מופלגים הם מפונקים ונהנים מזכויות-יתר?

לדעתי, אנשים עשירים יכולים להיות נחמדים. אנשים מצליחים ניחנו בדרך כלל בכישורים חברתיים מיוחדים, אחרת לא היו מצליחים. אני יודע שיש מיתוס שאומר שמצליחנים ועשירים הם מגעילים ונוראים. אבל זאת הכללה. הם חביבים ומכבדים כל אדם, רק שבמקרה הם גרפו הון מייצור מוקשים ורימוני רסס. זה כנראה תיאור מדויק של העולם בו אנחנו חיים.

הסרטים שלך היו מושרשים בעבר במסורת התרבות האירופית. זה הסרט הראשון שלך שדובר אנגלית. האם זה היה מאתגר?

זה היה מאתגר משום שיש ניואנסים בשוודית שאיני מכיר את המקבילות שלהם באנגלית. עם זאת, אני צריך להוסיף שהתסריטים שלי פשוטים, וכך גם הנושאים שבהם אני עוסק. מדובר בנושאים אוניברסליים, כך שלא קשה לשחקנים להזדהות איתם. אני עובד תמיד באותה השיטה: כאשר אני מלהק ועושה חזרות, אני מאלתר את הסצינות יחד עם השחקנים. בהמשך אני משלב חלק מהאילתורים האלה בצילומים, אם נראה לי שהם עדיפים על התסריט המקורי. מאחר שעבדתי עם שחקנים דוברי אנגלית, הם יכלו למלא את החללים, ולתת גוון עשיר יותר לשפה. אבל אינני שׂשׂ לרעיון לעשות סרטים באנגלית, ונדמה לי שהשתלטות השפה הזאת מוגזמת. ההשפעה שלה על השפות הסקנדינביות היא פשוט אבסורדית.

במאים מתייחסים לא פעם לעובדה שהמזל האיר להם פנים או לא האיר להם פנים בצילומים. מה ההרגשה שלך לגבי "משולש העצבות"?

מעניין. ממש כאשר התחלנו לצלם את החלק השלישי של הסרט באי יווני, פרץ סכסוך בין יוון לטורקיה, וזה היה די מדאיג. ואז, ביום הראשון של הצילומים, כשהיינו אמורים לצלם שוט ארוך במיוחד על החוף, פרצה סערה, ואי-אפשר היה לצלם כמתוכנן. החלטנו שמוטב להיכנע למצבי הרוח של מזג האוויר וצילמנו בסערה, גם אם זה משנה את האופי של הסצינה. ואכן זה מה שקרה. במהלך העבודה גיליתי שהגישה של "יהיה בסדר" עזרה לנו להיותה רגועים יותר, והרבה בעיות נפתרו איכשהו מעצמן. פרט לאותה סערה, מזג האוויר דווקא היה לטובתנו. את צילומי החוץ בים צילמנו על "קריסטינה או", היאכטה של אונאסיס, ואני חייב לומר שכאשר פוצצנו אותה, זה הוסיף רובד של משמעות חברתית מיוחדת במינה ומשעשעת. היאכטה הזאת הייתה סמל רב משמעות בשנות ה-60 וה-70, ואנשים כמו צ'רצ'יל בילו שם לא מעט זמן. צילמנו תשעה ימים על היאכטה, זה היה יקר מאוד, הקורונה איימה עלינו כל הזמן, והספקנו להשלים את הצילומים בדיוק ביום שהכריזו מחדש על סגר. אילו היו מכריזים עליו כמה ימים קודם לכן, אינני יודע אם היינו יכולים לצלם עד הסוף.

לדעתך, האם סרטים, כחלק מכלל התרבות, יכולים לגרום שינויים בחברה?

בהחלט. רק שוטה לא מאמין בכך. המורה שלי בבית הספר לקולנוע, המפיק קאלה בומן, נשאל שאלה דומה על-ידי אחד החברים שלי לספסל הלימודים. תשובתו הייתה: "כל הסרטים, טובים או רעים, משנים את פני החברה". וזה יכול כמובן להיות בעיה בפני עצמה. בשוודיה נהרגים צעירים רבים בקטטות רחוב, ובכל מדורי התרבות בתקשורת מנהלים ויכוח עז על השפעת סרטי הגנגסטרים על ההתנהגות שלנו. עצם התשובה החיובית שלי לשאלה לא נועדה לומר שאני תומך בצנזורה. אנחנו מאמינים בחופש הדיבור, אבל חובה עלינו להיות מודעים לְמה שביטויים תרבותיים כאלה ואחרים יכולים לגרום לזולת.

לסיכום, האם אתה רואה בשלושת הסרטים האחרונים שלך, Force Majeure, "הריבוע" ו"משולש העצבות", מעין טרילוגיה הבודקת את משמעות הגבריוּת בעולם המודרני?

באמת התחלתי לחשוב כך כאשר כתבתי את התסריט של "משולש של עצבות". כל הגברים בסרטים האלה מנסים להתמודד עם הדימוי של עצמם ומה מצפה מהם בחברה סביבם. בשלב זה הם נופלים למלכודת, ושם מופעל עליהם הלחץ לבדוק שוב את התנהגותם. מבחינתי, שלושת הסרטים האלה הציבו בפני דילמה, סוג של בחינה עצמית. מה הייתי אני עושה אילו מצאת את עצמי במצבים כאלה? ברגע שהתשובה נראית קלה מדי או מובנת מאליה, זה מפסיק להיות מעניין. אבל אם קשה להגיע למענה נכון, אז יש לי עניין בכך.

תמונת הקאבר: וודי הארלסון וארווין רמדיאן ב"משולש העצבות".