גיליון 233 אונליין // עורכים עדנה ודן פיינרו

בפתח הגיליון הפעם, תוכנית מיוחדת שעומד סינמטק תל אביב להקדיש, במהלך חודש מרץ 2023, לשחקנית התיאטרון והקולנוע לבנה פינקלשטיין. לקראת התוכנית הזאת פנינו לצמד טל גרניט ושרון מימון, שביימו את לבנה בסרטם "מיתה טובה", כדי להציג את אחת הדמויות המעניינות ביותר של הבד והבמה בישראל.

בפתח הגיליון הפעם, תוכנית מיוחדת שעומד סינמטק תל אביב להקדיש, במהלך חודש מרץ 2023, לשחקנית התיאטרון והקולנוע לבנה פינקלשטיין. לקראת התוכנית הזאת פנינו לצמד טל גרניט ושרון מימון, שביימו את לבנה בסרטם "מיתה טובה", כדי להציג את אחת הדמויות המעניינות ביותר של הבד והבמה בישראל.

לפני כחודשיים ביקר בישראל במאי שנחשב פעם ל"ילד הרע" של הקולנוע הפולני בשיאו, כלומר בעשור הראשון והשני שלאחר מלחמת העולם השנייה. שמו יז'י סקולימובסקי, הוא חבר ללימודים של רומן פולנסקי, ומי שכתב עמו את התסריט ל"סכין במים" המהולל. סרטיו הראשונים של סקולימובסקי, שהיו במידה רבה גם אוטוביוגרפיים, אותם כתב וביים, הצטיינו במקוריות רבה ובתיאור בלתי-מתפשר של המציאות בפולין, תוך הבעת ביקורת נוקבת, בעיקר על מצב בני דורו באותם ימים. אחרי שהצנזורה אסרה את הקרנת סרטו הרביעי, מפני שלטעמה היה ביקורתי מדי כלפי המשטר הקומוניסטי במדינה, הוא יצא לנדוד במערב, תחילה בבלגיה ובאיטליה, ואחר כך באנגליה. אחרי שזכה לא רק בהכרה בפסטיבלים הבינלאומיים בהם השתתף, אלא גם בהצלחות מסחריות לא מבוטלות, גייסה אותו הוליווד, שראתה בו כישרון מבטיח, וניסתה לכפות עליו את כללי המישחק הנהוגים בתעשייה הקולנוע האמריקאית. כל הפקה הפכה מבחינתו למלחמה חדשה בממסד, והוא אולץ להשלים עם פשרות שלא תמיד נשאו חן בעיניו, כמו העיבוד הקולנועי לנובלה של טורגנייב, "זרמים באביב", עיבוד שיגרתי שבו קשה היה למצוא עקבות של המרדן מימי נעוריו.

במסגרת השלמת הצפייה בסרטים המדוברים ביותר שהוקרנו בשנה החולפת, התמזל מזלי להיחשף ליצירה התיעודית של אנדריאה ארנולד, "פרה" (Cow, 2021), אחד הסרטים התיעודיים המרשימים ביותר שצפיתי בהם בשנים האחרונות. הצפייה בסרט, העוקב אחר חייה של פרה אחת לאורך תקופה ממושכת, מהדהדת במובהק סרט תיעודי דומה, שיצא לאקרנים לפני כשנתיים: "גוּנדה" (Gunda, 2020) של ויקטור קוסאקובסקי, המתחקה אחר חייהם של חזירה וצאצאיה בחווה, לצד כמה פרות ותרנגולות.

זכיתי להשתתף באירוע שבעיניים מערביות נמצא בקצה הבלתי-נראה של הפריפריה התרבותית. השתתפו בו כמה מאות משתתפים, והוא התקיים בלשכת העיתונות הצנועה בקטמנדו, בירת נפאל. זהו פסטיבל הסרטים הבינלאומי לזכויות אדם – NHIRFF. הייתה זו שנתו העשירית של הפסטיבל, שמממנים ארגונים חברתיים, ביניהם רשת הסרטים לזכויות אדם, אשר מאגדת כארבעים פסטיבלי סרטים לזכויות אדם בכל רחבי העולם. קיימים פסטיבלים דומים באתיופיה, בפיליפינים, בסנגל, בפרו, בבורקינה פאסו, בחוף השנהב, בפוארטו ריקו, ובניקרגואה. הרשת מקיימת פסטיבלים לזכויות אדם גם במדינות כמו ספרד, איטליה, בלגיה, נורבגיה וארצות הברית. זה איננו פסטיבל הסרטים היחידי בנפאל. קיים גם פסטיבל בנושא סרטי הרים שמתקיים בפוקארה, עיר המוצא של מטיילים היוצאים לאנפורנה ולאוורסט.

בשנת 2022 ניכרה תופעה מפתיעה – ביקורת כלפי כל צאצאי המפורסמים, או כפי שהגדירו אותם, Nepotism babies, על הקלות בה הם מצליחים להשתחל לעולמות התרבות בזכות הוריהם, ולאו דווקא בשל כשרונם האישי. אך בביקורת זו יש משהו לא הגיוני. מצד אחד, הגיוני שילדים שגדלו בצל אנשי אמנות ותרבות יימשכו לעולם זה, ומצד אחר, צפוי שהם ייעזרו בקשרים של הוריהם כדי להתקדם בתעשייה זו. אך בעוד בתחום המשחק יכולים קשרים אלו לסדר, במקרה הכי גרוע, קריירת טלוויזיה בינונית בהיעדר כשרון, בתחום הבימוי המצב שונה מעט. גם אם דרכם לסרט עלילתי נהיית קצרה וקלה יותר, הרי שעל הדור החדש מופעלים לחצים רבים, גם להוכיח שהם לא סתם "הילד של" ושֶיֵש להם כשרון מעֵבֶר לקשר-דם, אבל גם להפריד ולייחד את עצמם מהוריהם. כפי שראינו לא פעם בעבר, מעטים "הילדים של" שהצליחו והגיעו לרמת הוריהם, גם אם הם ביימו סרטים מעניינים ושונים מהם. למשל, קשה לומר על סופיה קופולה או על ברנדון קרוננברג שהגיעו לרמת הוריהם, והדוגמאות לכישלונות (כמו ניק קסווטס או ג'ניפר לינץ') – רבות.

מערכות יחסים מסתיימות, זה מוכח וזה נכון וזה תמיד כואב. רגשות שנדמה כי הם נצחיים מתנגשים עם המציאות, והאשליה בדבר הרמוניה מתנפצת. זה בסדר גמור, כי זה חלק מהחיים. אנחנו נפרדים מבני זוג ובנות זוג, ומי שתמיד נשאר איתנו הם החברים, "חברים זה לכל החיים" כמו שאוהבים להגיד. אבל גם אנחנו וגם החברים שלנו עלולים להשתנות ולהתרחק. ואז מה? אנחנו מתורגלים בפרידות רומנטיות, אבל מה עושים עם פרידות אפלטוניות?