פנים של אחר

חובבי הקולנוע בישראל מכירים היטב את עבודתו של הבימאי היפני אקירה קורוסאווה, ומעטים יותר מכירים גם את עבודתם של יסוג'ירו אוזו וקנז'י מיזוגושי. אולם הקולנוע היפני עשיר בהרבה, ויש בו שפע אדיר של בימאים דגולים. במאמר זה נעסוק בבימאי הירושי טשיגהרה, ובפרט בסרטו "פנים של אחר" (1966), המבוסס על ספרו של הסופר הקפקאי קובו אבה (1924-1993). עבודה משותפת נפלאה נוספת של שני האמנים היא ספרו של אבה שהפך לסרט בשם "אשה בחולות" (1964). שני הסרטים זמינים לצפייה ביוטיוב במסגרת רשימת criterion collection.

הירושי טשיגהרה (1927-2001) היה אמן מרכזי בזרם אשר כוּנה "הגל החדש של הקולנוע היפני", שבמסגרתו פעלו כמה במאים יפניים (ובהם נגיסה אושימה). הקשר בין עבודותיהם רופף, אך המשותף להם ולגל החדש הצרפתי הוא העיסוק הרב בסוגיות אקזיסטנציאליסטיות, כגון היחיד ואחריותו לעצמו ולחברה. טשיגהרה היה אמן רב-תחומי שעסק בקליגרפיה, בקדרות, בציור ואף באופרה, והיה המועמד האסיאתי הראשון לפרס האוסקר בקטגוריית הבמאי הטוב של השנה על סרטו "אשה בחולות".

הסרט "פנים של אחר" עוסק במהנדס בשם אוקויאמה שפניו הושחתו בתאונת עבודה. בתחילה נאלץ אוקויאמה לעטות תחבושות המכסות את מלוא שטחם של פניו, פרט לעיניו. אך המסיכה גרמה לו לחוש מבודד; אפילו אשתו חשה דחייה עזה למראהו. לאור מצוקתו מציע הפסיכיאטר לאוקויאמה להשתתף בניסוי חדשני שבמסגרתו תיבנה עבורו מסיכה המשעתקת את פניו של אדם אמיתי, פנים שאפשר ללבוש אותן. פנים אלו יאפשרו לו להסתובב בעולם בלא שמכריו יוכלו לזהותו או להבין שהוא עוטה מסיכה. הפסיכיאטר דורש שאוקויאמה ידווח לו במסגרת הניסוי על תחושותיו, מפני שהוא חושש כי המסיכה תשנה את אישיותו ותשתלט על התנהגותו. אוקויאמה שוכר דירה חדשה, ומנסה לבחון במשך כמה שבועות אם יוכל לנהל חיים חדשים. מכריו אכן אינם מזהים אותו, אך דווקא ילדה מוגבלת מבחינה שכלית מזהה אותו. בתוך כך מבחין הפסיכיאטר, כי המסיכה אכן שינתה את אוקויאמה, ובפרט מתחילות להיעלם אצלו תחושות של מוסר.

בשלב הבא מנסה אוקויאמה לפתות את אשתו כאילו היה אדם זר. לתדהמתו הוא מצליח לפתות אותה בקלות רבה מדי. בזעמו על פריצותה כביכול הוא חושף את זהותו האמיתית, אך היא מגלה לו כי זיהתה אותו כבר מההתחלה, וסברה כי הוא התחפש כדי להקל עליה לקיים עימה יחסי אישות, בדיוק כמו שאשה מתאפרת ומתייפה לקראת בן זוגה. הכעס שלו מפחיד ודוחה אותה, וכאשר הוא מנסה להסיר את המסיכה מפניו היא דוחה אותו לחלוטין, ומסרבת לתת לחייהם המשותפים הזדמנות נוספת. מכאן מואצת הידרדרותו של אוקויאמה. סמוך לאחר מכן הוא מנסה לאנוס אשה בה נתקל ברחוב, נכשל ונעצר בידי שוטרים. אלה מזעיקים את הפסיכיאטר שלו, והלה ערֵב לו ומצליח לשחררו. בדרכם מתחנת המשטרה מבקש הפסיכיאטר כי אוקויאמה ישיב לו את המסיכה, מפני שהוא חושש כי היא השתלטה עליו. אוקויאמה מסרב והפסיכיאטר אינו מתעקש. אך בבואם להיפרד איש איש לדרכו, דוקר אותו אוקויאמה, ורוצח אותו.

בסיפור צדדי נפרד ומקביל מתוארת אשה צעירה ויפה שצד פניה הושחת (נרמז כי ההשחתה נבעה מחשיפה לקרינה הרדיואקטיבית עקב הטלת פצצת האטום בנגסקי), אך היא אינה פועלת לשנות את פניה או להסתתר מאחורי מסיכה, אלא רק מנסה לכסות מעט את צד פניה הפגוע באמצעות שיער ארוך המסורק לצד. האשה עובדת כאחות בבית חולים פסיכיאטרי וחיה עם אחיה. גם היא חשה מבודדת ומנוכרת מסביבתה, ומחליטה לבסוף לשים קץ לחייה.

המוטיב המרכזי בסרט הוא הקשר שבין מראה חיצוני לבין אופי ואישיות. הקריאה (או שמא התקווה) שלא להסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו קיימת אולי בכל תרבויות העולם. ואכן, יצירות רבות עסקו בשאלת השפעת המראה החיצוני על יחסה של החברה, החל ב"פאנטום האופרה", הרומאן של גסטון לרו (1909), וכלה ב"איש הפיל" של דייוויד לינץ' (1980). יצירות אלה עסקו בעיקר ביחסה של החברה אל אנשים בעלי מראה מעוות, והראו כי החברה מסתכלת דווקא על הקנקן, ולא כל כך על מה שֶיֵש בו. יצירות רבות אחרות (ראו לדוגמא בסרטיהם של מייק לי וקן לואץ') עסקו גם באנשים השקופים שפשוט לא רואים אותם. הפנים איפוא אינם רק כיסוי חיצוני, אלא הם אמצעי תקשורת עם אנשים, ובאמצעותם – גם תקשורת עם העצמי. אובדן הפנים של האדם מביא לאובדן הקשר שלו עם החברה ועם העצמי שלו.

אולם, טשיגהרה מעמיק את הדיון בקשר שבין הפנים לבין החברה והעצמי, ומציב שורה של שאלות חשובות הקשורות בצד השני של הקשר, ביחיד עם הפנים המעוותות, וכיצד הוא רואה את עצמו ביחס לחברה. במסגרת זו שואל טשיגהרה, האם המראה משפיע על האישיות של היחיד, האם האישיות יכולה לפעול בעולם אך ורק באמצעות המראה, ואולי השאלה החשובה מכל, האם האישיות אינה יכולה לפעול בעולם אלא דרך מסיכה.

חשוב לציין, כי כל בני האדם עוטים סוג של כיסוי כדי להקל על תיפקודם בחברה. אנו עוטים מסיכות ממשיות או התנהגותיות כל חיינו. הפסיכולוג הידוע קרל יונג גרס, כי הפרסונה היא מעין מסיכה שאנשים לובשים בעת שהם מתפקדים בחברה ומנסים להסתגל אליה. מעניין שהמילה היפנית למסיכה (למיטב ידיעתנו), משמעותה גם פנים וגם זהות או אישיות. לשון אחר, המסיכה היא חלק מהותי מהיות האדם יצור אנושי חברתי המתקשר עם האנשים בסביבתו, מבקש את קירבתם, וממלא את התפקידים החברתיים המצופים ממנו. כך לדוגמא, נשים מתאפרות ועוברות ניתוחים קוסמטיים שונים. גם גברים, בעיקר בדור האחרון, משפרים את מראם באמצעים קוסמטיים או כירורגיים שונים. אשת הגיבור בסרט מתייחסת לכך במפורש באומרה שהאיפור מסייע להתנהלות החברתית. אולם הנשים מודעות למסיכה, ומבינות כי היא נועדה רק לשפר את מראן, ולא להחליף אותו או לשנות את אישיותן. יתר על כן, אשת הגיבור אף מדגישה כי באהבה אנו מנסים להסיר את המסיכות, הן שלנו והן של בני/בנות הזוג, כדי לחשוף את העצמי האמיתי. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט גרס, כי בשעה שהמסיכה ההתנהגותית, המעוצבת בלחץ סביבתי קשה, משתלטת על העצמי, הופך העצמי של האדם לעצמי כוזב, ונוצרת פסיכופתולוגיה.

אך האם בני האדם עוטים מסיכות שטחיות כמו איפור אשר רק משפרות את המראה, או שמא הם עוטים מסיכות המסתירות כליל את העצמי ואף משתלטות עליו? בעיסוק בשאלה זו דומה טשיגהרה לאמן חשוב אחר, הצייר הסימבוליסטי הבלגי ג'יימס אנסור (1860-1949), שנחשב לאחד המבשרים של האקספרסיוניזם בציור. בדומה לאדווארד מונק ולווינסנט ואן גוך ניהל אנסור אורח חיים שהביא להתרחקותו מהמסגרות החברתיות של סביבתו. ביצירתו הוא עסק בהתנגשות שבין הפרט לבין העולם החברתי שמסביבו באמצעות טשטוש הגבולות בין מציאות לדמיון. לשיטתו, האנשים אינם פועלים בחברה בדמותם האמיתית, אלא מסתתרים מאחורי מסיכות, שהן ורק הן מאפשרות להם לפעול בעולם (ברמז לאנסור חוזר טשיגהרה בסוף הסרט על סצינת הפתיחה, שבה מופיעים דיוקנים של אנשים בפניהם הגלויות, אך בסוף הסרט הם מופיעים כאשר הפעם הפנים מטושטשות כאילו הולבשו בשק לבן). לגישת שני האמנים, מאחורי המסיכה מסתתרת אמת מאיימת. בציורים רבים של אנסור דחוס העולם התמונתי בדמויות עוטות מסיכה עד שאין מקום לנשום, אך אנסור עצמו מתואר בהן כאדם היחיד שאינו עוטה מסיכה, ולכן הוא החריג והדחוי. כלומר, העדר המסיכה ממחיש את אי-הסתגלותו של אנסור לחברה, ואת הרגשת הניכור האיומה שהוא חש.

הבעיה שמתאר אנסור אינה בעיה פרטית שלו. בדומה למבט של אנטואן דואנל בסיום סרטו המופתי של פרנסואה טריפו, "400 המלקות" (1959), המביט היישר לעינינו, כך גם אנסור נועץ עיניו בצופה ואינו מאפשר לו לצקצק בלשונו ולהמשיך הלאה. הבעיה אינה בעיה פרטית של ג'יימס אנסור; זו בעיית הניכור של האדם באשר הוא אדם.

אולם, האם המסיכה רק מסתירה את העצמי האמיתי, או שמא האדם מזדהה עם המסיכה עד שהוא אינו מבחין עוד בעצמי האמיתי שלו? ויניקוט דיבר על העצמי הכוזב, אשר נוצר עקב לחצים סביבתיים קשים ומהווה פסיכופתולוגיה המצריכה טיפול. אנסור, שקדם לוויניקוט בכמה עשרות שנים, רומז כי החברה האנושית כולה סובלת מעצמי כוזב, והיא אינה מסוגלת לפעול בעולם אלא באמצעות מסיכות. סרטו של טשיגהרה מציג שורה של הכפלות, בפרט לאחר קבלת המסיכה (לדוגמא: שתי דירות, שני מפגשים עם אשתו, שני מפגשים עם הילדה המוגבלת שכלית ועוד), המשמשות כמטאפורה למאבק הזהויות המתחולל בנפשו של הגיבור בין העצמי הישן לבין העצמי החדש. בכך מצביע טשיגהרה על הסכנות החמורות של הסתתרות מאחורי מסיכה, בפרט כאשר דורשים מן האדם לחשוף את פניו או מאיימים לשלול את מסיכתו כליל. מתברר כי למסיכה שני צדדים: הצד החיצוני שמעוצב על-ידי הדימוי שמבקש האדם להציג לסביבה, והצד הפנימי שבאמצעותו מבקש האדם להסתיר ולכסות את העצמי האמיתי שלו.

טאצויה נקאדאי עומד למדוד את המסיכה ב"פנים של אחר" של הירושי טשיגהרה. מקור: IMDB

במובן זה מזהיר טשיגהרה, בהמשך לוויניקוט, מפני אימוץ זהות, במישור האישי, או תרבות, במישור הלאומית, זהות ותרבות שהן זרות לעצמי האמיתי ולתרבות המקורית שלנו. מסיכה היא חיובית כל עוד היא מינימלית ומתמקדת בשיפור המראה, כמו פנֶיהָ היפים של אשה מאופרת. מסיכה מינימלית מאפשרת לקיים קשרים חברתיים למרות הבדלים גופניים, התנהגותיים או תרבותיים. מסיכה היא מסוכנת כאשר היא מנתקת אותנו מהעצמי האמיתי ומאפשרת לנו להסתתר מאחוריה. הניתוק מהעצמי האמיתי שיוצרת המסיכה עלול להרוס את המוסריות, והופך את האדם לזר, לסביבה ולעצמו כאחד. הקשר שבין זרות וניתוק מהעצמי ומהחברה לבין רצח חסר פשר ולא מוסרי הוא נושא נוסף שעלה בספרות האקזיסטנציאליסטית – ראו "הזר" (1942) של אלבר קאמי – ומהדהד ביצירותיהם של טשיגהרה ואובו.

במסגרת זו מזהיר טשיגהרה מפני אובדן המוסריות לא רק של אדם בודד, אלא של החברה עצמה. הוא מעלה שוב ושוב רמזים למאורעות מלחמת העולם השנייה בכלל ולגרמניה הנאצית בפרט. דומה כי הוא חושש שעקב ההסתתרות מאחורי מסיכות יאבדו היפנים את זהותם התרבותית, יאמצו דפוסים לא מוסריים, ויהיו לחברה אכזרית, דורסנית, רצחנית ואלימה. מבחינה זו, גרמניה הנאצית מייצגת את ההידרדרות הקשה ביותר.

קיוקו קישידה וטאצויה נקאדאי ב"פנים של אחר" של הירושי טשיגהרה. מקור: IMDB

בתוך כך אפשר גם להזכיר, שלא לטובה, את האלימות המילולית הקשה הקיימת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות, בפרט כאשר האנשים מסתתרים מאחורי מסיכה ברשת באמצעות כינוי אנונימי וללא פנים מזוהות. מנגד, מחקרים בפסיכולוגיה מראים כי כאשר מציבים לאדם מראָה שבה הוא רואה את עצמו, נעשית התנהגותו מוסרית יותר.

היבט נוסף בעבודתו של אנסור המתקשר עם "פנים של אחר" הוא היבט הטירוף. ציוריו של אנסור עמוסים עד אפס מקום, ויוצרים תחושה עזה של קלסטרופוביה. העומס הוא של מסיכות גרוטסקיות, אחת מטורפת יותר מזולתה, ונוצרת אווירה של פסיכוזה המונית. דומה כי אנסור וטשיגהרה מסמנים כי אפשר להימלט מהניכור רק באמצעות דמיון, חלום, טירוף או התאבדות. כאשר מבקש אוקויאמה להסיר את המסיכה, אשתו דוחה אותו. כאשר הפסיכיאטר מבקש ממנו להסיר את המסיכה, הוא רוצח אותו. ואילו האחות הפסיכיאטרית מבקשת מלכתחילה לחיות ללא מסיכה, אך נכשלת ונדחפת להתאבדות. אין חיים ללא המסיכה. כל העולם במה, אומר לנו שייקספיר, וכל האנשים הם שחקנים. אך מאחורי המסיכה מסתתרים ניכור, אובדן העצמי, שחרור יצרים אפלים ואמת מרה.

ולבסוף, דומה כי טשיגהרה אומר לנו דבר נוסף. הדחייה של החברה גורמת לכך שהאדם מרגיש שונה ודחוי, ולכן מפנים את הכיעור, הנכות או הפגם כחלק מיישותו. ואם הוא פגום והחברה דוחה ומפקירה אותו, אזי מה היא אחריותו כלפי החברה? ואכן, אוקויאמה מנסה לאנוס אשה זרה ולאחר מכן רוצח את רופאו. מנגד, מי שכן מקבל אותו ומזהה אותו כאדם היא רק הילדה המוגבלת. ואילו האחות הפסיכיאטרית בוחרת כזכור לסיים את חייה. עבורה חוסר היכולת להמשיך לממש את אחריותה כלפי החברה, ולו כלפי הדחויים השוכנים בבית החולים בו היא עובדת, וחוסר רצונה לעטות מסיכה שתסתיר את העצמי האמיתי שלה, מביאים לאובדן יכולתה להמשיך בחייה. ללא ספק כתב אישום חריף נוסף של טשיגהרה כלפי החברה היפנית שכשלה ביחסה לאנשים שחוו טראומה קשה במלחמת העולם השנייה בכלל, ולנפגעי הקרינה הרדיואקטיבית בפרט.

דיוקן עצמי, ציור של ג'יימס אנסור - הציור המקורי נמצא במוזיאון קומאקי ביפן

כמו בכל יצירה גדולה, גם כאן יוצר טשיגהרה מתח דיאלקטי שגורם לנו לחשוב הרבה אחרי גמר הצפייה בסרט. מחד גיסא, האדם הוא יצור חברתי, וללא מסיכה הוא אינו יכול לפעול או להתקבל בעולם. מאידך גיסא, המסיכה מסוכנת, עלולה לנתק אותנו מהעצמי האמיתי, ולהעלים את מחויבותנו ואת אחריותנו לעצמנו ולחברה. בטיפול באמנויות עם מסיכות מעניקים למטופל מסיכה שתאפשר לו לבחור מה להסתיר ומה לגלות כדי שיחוש נוח להתפתח ולגלות את העצמי האמיתי שלו. טשיגהרה ואנסור רואים בכולנו מטופלים שלא הצליחו להשלים את הטיפול, ומותירים לנו למצוא בעצמנו את שביל הזהב. איש לא יעשה את העבודה הקשה במקומנו, וכעמדתם של האקזיסטנציאליסטים, האחריות היא שלנו.

פרופ' ירון זליכה, נשיא המועצה האקדמית העליונה בקריה האקדמית אונו, הוא כלכלן, רואה חשבון ופסיכולוג חברתי חובב קולנוע. ספרו על קולנוע, "400 המלקות וספרים אחרים", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ד"ר ששי צדוק הוא חובב קולנוע.

התמונה הראשית: קיוקו קישידה וטאצויה נקאדאי ב"פנים של אחר" של הירושי טשיגהרה