שפה זרה – קולנוע אינטימי

ריאיון עם מיכל ברזיס ועודד בן-נון, יוצרי הסרט "שפה זרה"

"שפה זרה", סרטם החדש של צמד היוצרים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן-נון, הוא לא רק אחד הסרטים המקומיים המדוברים ביותר השנה. למעשה, זהו אחד הסרטים הישראליים שלו ציפו מאוד מבקרים ושוחרי קולנוע ישראלי במשך יותר מעשור – עוד מאז הגיח "איה" הקצר שביימו, אשר הפך להצלחה כבירה כשהיה מועמד לפרס האוסקר האמריקאי, והוקרן (באופן חריג לסרט קצר) בהקרנות מסחריות סדירות בבתי הקולנוע בארץ.

עלילת "שפה זרה" עוקבת אחר דמותה של איה (בגילומה של שרה אדלר, המגלמת אותה גם בסרט הקצר של הצמד), אשר בהדרגה, אולי מתוך חוסר שביעות רצון מיחסיה עם בן-זוגה הבלשן המצליח (יחזקאל לזרוב), ואולי עקב סיבות רגשיות נוספות, מתחילה "לשחק" עם חייה וליצור מפגשים אינטימיים עם זרים שאינה מכירה, בסיטואציות שונות משונות.

ברזיס ובן-נון עובדים כצמד עוד מאז שהיו סטודנטים לקולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. הם אחראים לכמה מהסרטים הקצרים המוערכים ביותר שנעשו בישראל, בהם סרט הסטודנטים "עונג שבת" (2004), הסרט העצמאי הקצר "גן עדן אבוד" (2009), וכמובן "איה" (2012), שזכה בפרס אופיר והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר. בשנת 2018 ביימו את סרטם הראשון באורך מלא, "החיוך האטרוסקי" (2018), שהפיק זוכה האוסקר ארתור כהן, וכיכבו בו השחקנים המוערכים בריאן קוקס ורוזאנה ארקט. מסלול הקריירה הייחודי שלהם עד כה, אשר כולל יצירה ממושכת בפורמט הסרט הקצר וכן בימוי סרט בארצות הברית, גורם לכך ש"שפה זרה" הוא למעשה סרטם הישראלי הראשון באורך מלא, וזאת לאחר למעלה מ-20 שנות קריירה כיוצרים ישראליים. הסרט הוא למעשה גירסה מורחבת ומורכבת של הסרט הקצר ״איה״ (אם כי, כפי שיתברר בהמשך הריאיון, הגירסה הארוכה נכתבה לפני הקצרה), ובו חוזרים לשחק אולריך תומסן ושרה אדלר, לצד יחזקאל לזרוב המגלם את בעלה של הגיבורה.

הריאיון איתם לכתב העת "סינמטק" התקיים באמצע חודש ספטמבר, מעט לאחר יציאתו של "שפה זרה" לאקרנים בישראל, וכשבוע לפני טקס פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

איך התחילה הקריירה המשותפת שלכם? איך משלבים קריירה יצירתית כזו וזוגיות ומשפחה?

עודד: נפגשנו בסם שפיגל, וכבר מתרגילי הקולנוע הראשונים שעשינו שם, עוד לפני שאֵלו היו "סרטים קצרים", עזרנו זה לזו כל הזמן. כבר מההתחלה הרגשנו שיש משהו מנחם בעשייה יחד, ביצירה במשותף. עם השנים זו הפכה להיות צורת העבודה שלנו. מיכל: אתה מגיע לבית הספר לקולנוע כאינדיבידואל, אבל מהר מאוד, ככל שהתחלנו לעבוד יחד, פתאום היה מוזר לעשות דברים בנפרד, בלי ההשתתפות של עודד. מהרגע ההוא, העבודה לבד נראתה לי כבר לא שלמה, לא נכונה.

איך מתנהלת העבודה המשותפת? האם זה כמו אצל האחים כהן, כשאחד מהם אחראי על השחקנים והאחר על המצלמה, למשל?

מיכל: אין אצלנו הפרדה. אנחנו מביימים ביחד את השחקנים וגם עובדים מול המחלקות האחרות, המצלמה וכו'. לגבי הוראות בימוי לשחקנים אנחנו תמיד נדבר בינינו קודם, אפילו אם זו החלפת מלה, ואז אחד מאיתנו או שנינו ניגש. עודד: לפעמים כבמאים לא כל כך נעים להנחות את השחקנים שוב ושוב, להעיר להם. זה לא תמיד פשוט. זה מגיע למצב שאנחנו מוצאים את עצמנו, בצחוק כמובן, מתמקחים בינינו מי ייגש אחרי הטייק לשחקן או לשחקנית כדי ש"יספוג" את אי-הנעימות הזו, במיוחד כשזו עבודה עם כוכבים או שחקנים בפרופיל גבוה.

מיכל: אבל אני חייבת לומר, בהקשר של "שפה זרה", שעבודת השחקנים בסרט הזה הייתה שונה. זו הפעם הראשונה שבה היה לנו ניסיון מוקדם בעבודה עם חלק מהשחקנים, כמו עם שרה אדלר לדוגמא. ובגלל היחסים המיוחדים שפיתחנו איתה עוד מהסרט הקצר הייתה אווירה של אמון מלא וחדוות יצירה משותפת. היא שחקנית כל כך אינטליגנטית שיודעת לסנן בעצמה את הדברים שבוודאות לא יעבדו, ולהשאיר את מה שֶיֵש סיכוי שבאמת ישפר את המשחק.

מיכל ברזיס ועודד בן-נון

ומה עושים כשיש חילוקי דעות ביניכם? יש כאלו בכלל?

עודד: לא מזמן היינו בהקרנה של הסרט, ואחריה התקיימה שיחה איתנו ועם יחזקאל לזרוב (שמשחק בסרט). שאלו אותנו על חילוקי דעות, ויחזקאל ענה שמבחינתו, אנחנו כמו בן-אדם אחד על הסט. זה היה מרגש לשמוע את זה, כי בתחושה שלי אנחנו כן בדיאלוג מתמיד בינינו, ויש בדיאלוג הזה מתחים וקונפליקטים.

מיכל: העיקרון של הוויכוח חשוב לנו, הוא חלק מצורת העבודה שפיתחנו עוד מתחילת הדרך. אני למדתי בבית ספר דתי, למדתי גמרא, ושם כל העניין של ויכוח ודיאלקטיקה היה קריטי – פעולה של תזה ואנטיתזה כדי להבין, ללמוד ולהתפתח. אפשר להגיד שזה ערך שגדלתי עליו, וזה היתרון בעבודה המשותפת לעומת עבודה אינדיבידואלית. עודד צוחק לפעמים שאני מתנגדת לרעיון א-פריורית, ושאם רוצים שאסכים למשהו, צריך להציג לי קודם את העמדה ההפוכה.

כאמור, "שפה זרה" מפתח את העיסוקים התמטיים המרכזיים של סרטם הקצר והמצליח, "איה", אך הוא למעשה אוצֵר בתוכו אלמנטים נרטיביים ובחירות תסריטאיות שליוו את סרטיהם של ברזיס ובן-נון עוד מתחילת הדרך. המפגש הייחודי שנוצר בסרט בין דמויות הזרות זו לזו, שלא היו אמורות להיפגש ולהתחבר, חוזר על עצמו בצורה כזו או אחרת בכל סרט קצר שביימו. לדוגמא, בסרטם "גן עדן אבוד" נפגשים אשה מוסלמית וגבר חרדי בבית מלון מוזנח וזול בירושלים כדי לממש את אהבתם הסודית, וב״איה״, בדומה לתחילת הסרט ״שפה זרה״, מוצאת את עצמה אשה צעירה ונשואה מעמידה פנים שהיא נהגת, ומסיעה במכוניתה שופט בתחרות מוסיקה בינלאומית מנמל התעופה למלון בירושלים.

ב"גן עדן אבוד", ב"איה", וגם ב"שפה זרה", הדמויות מרבות לדבר ביניהן אנגלית, השפה המגשרת על הפער הלשוני אשר מסמל גם פער במישורים אחרים בין הדמויות. לצד זאת, הסרטים הללו מתרחשים לרוב במרחבי-סף, מרחבים שנהוג לכנותם "לימינליים", המייצגים מצב של "לא פה ולא שם" מבחינה פיסית וגיאוגרפית (וגם רגשית). "איה", ובעקבותיו גם "שפה זרה", נפתחים בסצינה בשדה התעופה ונמשכים בתוך מכונית נוסעת, ואילו "גן עדן אבוד" מתרחש כולו בחדר מלון המנותק מההווה, מהמציאות הישראלית, ומכל הֶקְשֵר של זמן או מקום (מלבד כמה רמזים ויזואליים המצביעים על כך שהחדר ממוקם בירושלים, בה גם מתרחשת עלילת הסרטים האחרים).

אולריך תומסן ושרה אדלר ב"שפה זרה"

מאיפה התחיל הרעיון ל״שפה זרה״, או יותר נכון מאיפה הגיע הסרט הקצר שעליו הוא מבוסס?

מיכל: האמת שהכוונה הייתה, קודם כל, לסרט ארוך. עוד לא קראו לו "שפה זרה", אבל כתבנו את הסרט הזה כפיצ'ר הרבה לפני שהגיעה ההזדמנות לביים את "איה" הקצר, שהוא בעצם רק החלק הראשון של הסרט הארוך, בגירסה שהותאמה לפורמט של סרט קצר. הנושא עצמו, והעיסוק בדמות שֶיֵש לה מפגשים אקראיים עם אנשים שאליהם היא מרגישה קרובה יותר מאשר לאנשים בחייה, מלווה אותי הרבה שנים. זה הופיע כבר בתרגילי הכתיבה הראשונים שלי. עודד: מיכל ביימה תרגיל על מישהי שמחזיקה יד לאיש זר ברכבת. שנים אחר כך זה נהיה רגע השיא ב"איה", כשיש ביניהם מגע ברכב.

יפה שהמקור של הסרט הזה, הגרעין שלו, נמצא לפני כל כך הרבה שנים, בלימודי הקולנוע. אני חושב שזה היה אלבר קאמי שאמר שהיצירה היא מסע של אדם במטרה לגלות מחדש, באמצעות האמנות, את אותם שניים-שלושה דימויים פשוטים שאליהם נפתח ליבו לראשונה. כשחושבים על "שפה זרה", על הסרטים הקצרים שלכם, ועל מה שאתם מספרים על התרגילים המשותפים בבית הספר לקולנוע, המשפט הזה מאוד מדויק לגביכם.

מיכל: לגמרי. בהקשר הזה, כשלמדנו אצל שמי זרחין הוא נתן לתלמידים עצה: "תרשמו עכשיו את כל הרעיונות שלכם, כדי שתזכרו אותם, כי לא יהיו לכם עוד הרבה רעיונות טובים בהמשך הדרך". הוא צדק.

אז בעצם הסרט הזה היה אמור להיות הפיצ'ר הראשון שלכם, ואיכשהו יצא שבדרך עשיתם כמה סרטים קצרים וגם סרט ארוך בארצות הברית, בתקציב גדול. עקפתם את המסלול ה"רגיל" של קולנוענים מישראל.

עודד: כשסיימנו את סם שפיגל, במיוחד אחרי שסרט הגמר שלנו, "עונג שבת", יחסית הצליח והסתובב בעולם, היה מצופה מאיתנו לעבור הלאה ולעשות פיצ'ר. אבל האמת היא שכשהגענו לכל מיני פסטיבלים וראינו סרטים קצרים מכל העולם, נוצר אצלנו רצון לעשות עוד סרט קצר. המדיום הזה של סרטים קצרים מאפשר כל מיני מבנים מיוחדים וחופש שסרט ארוך לא מאפשר, והרגשנו שאנחנו רוצים להמשיך לחקור את זה. מצאנו מפיק אירופאי ועשינו את "גן עדן אבוד", ורק אחריו הרגשנו שאנחנו יכולים לעבור לסרט ארוך. התחלנו לעבוד על "שפה זרה", ואז הגיעה ההזדמנות, באמצעות אותו מפיק, לקחת את ההתחלה של הפיצ'ר ולעשות ממנו סרט קצר. אחריו קיבלנו הזדמנות לביים סרט בארצות הברית, בתקציב גדול – זה היה "החיוך האטרוסקי" – וגם לזה לא יכולנו לסרב. אז בעצם, בכל פעם "שפה זרה", שהיה אמור להיות סרט ביכורים, נדחה ונדחה.

מיכל: זה לגמרי "פרויקט תשוקה" שלנו, ובמובן הזה הוא כמו סרט ראשון. אבל אנחנו שמחים על השנים והניסיון והביטחון שצברנו בדרך אליו, שאיפשרו לנו הרבה דברים שבסרט ראשון לא מתאפשרים בדרך כלל.

שרה אדלר ב"שפה זרה"

ידעתם שתבחרו באותם שחקנים – שאולריך תומסן יחזור לשחק בסרט וששרה אדלר תככב בו?

עודד: חששנו לנסות לשחזר משהו שכבר עבד בעבר. עשינו אודישנים מחודשים לדמות של איה ואסבן במשך חצי שנה, אבל לבסוף טסנו לצרפת ועשינו הקראה עם שרה, והבנו מיד שהדמות הזאת בעצם נכתבה עבורה.

אבל זה בטח גם קשה, לקחת שחקנית שעשור קודם לכן שיחקה אותה דמות, ולמעשה החלק הראשון של הסרט כבר התקיים, פעם, מבחינה קולנועית.

עודד: הכוח של עבודה עם אותם שחקנים שוב הוא, שאם בפעם הראשונה יש תמיד פער בין מה שדימיינת לבין מה שהשחקן מביא איתו, הפעם היו לנו ביטחון וראייה ברורה יותר איך ייראו הסצינות. סמכנו על שרה ועל הווריאציות שהיא עושה על התסריט, כי כבר ידענו שזה מוביל למקומות הנכונים.

מיכל: אבל האמת היא שהסצינות של תחילת הסרט, שכבר ביימנו בעבר והיו מוצלחות בסרט הקצר, היו האתגר הכי גדול מבחינתי. היינו בתחרות סמויה עם עצמנו, והיינו צריכים לחשוב איך לביים, לעצב ולצלם אותן כך שגם יהיו חדשות ורעננות, ולא יהיו העתק של "איה".

הפעם בניגוד ל"איה", שבו עודד צילם את הסרט, בחרתם לעבוד עם צלם. איך זה הלך?

עודד: ב"איה" באמת לא עבדנו עם צלם, אבל זה התאפשר כי מדובר בסרט מאוד קאמרי וקטן, כך שיכולנו להשתלט על זה בעצמנו באמצעות עבודת הכנה מעמיקה. במעבר לסרט הארוך, השאיפות האסתטיות היו גדולות יותר, והיה לנו ברור שצריך לעבוד עם צלם שגם יביא דברים מעצמו. קשה להכניס בן אדם שלישי למערכת הזאת, אבל זה גם עוזר שיש "שובר שוויון" להחלטות אסתטיות, ושיתוף הפעולה עם גיא סחף היה פשוט מעולה. הוא הביא ראייה קולנועית ייחודית וכישרון שבאו לידי ביטוי לכל אורך הדרך.

למרות ש"שפה זרה" אוצֵר בתוכו את המרכיבים והמאפיינים של סרטיהם הקצרים, וממצב את ברזיס ואת בן-נון כאוטרים קולנועיים של ממש, הוא גם מבטא התפתחות ועליית מדרגה ברורה מבחינת מורכבות היצירה. לעומת הסרטים הקצרים, "גן עדן אבוד" ו"איה", שאיכותם היה טמונה בין היתר בפשטות המדהימה שבה הם מסופרים מבחינה נרטיבית וקולנועית (במובן הטוב ביותר של המלה), סרטם החדש מכיל כמה סצינות שהמבע הקולנועי בהן חריג, ייחודי, אפילו וירטואוזי.

הסצינה בה המקרן החדש שקנו הדמויות מופעל פתאום ומקרין על פניה של איה דימויים המבטאים את רחשי ליבה הפנימיים היא אחת הזכורות ביותר, אך נדמה כי סצינת הריקוד בסיומו של הסרט (וכל המערכה האחרונה באופן כללי) היא המיוחדת והאמיצה מכולן. ברגעים אלו פונים התסריט, וגם השפה הקולנועית, למחוזות ניסיוניים כמעט. הסיפור הדרמטי נזנח לטובת רגעים שבהם הקולנוע עצמו – המוסיקה, הצילום, המישחק והתנועתיות של הדמויות – משתלט על היצירה. גם אם רגעים כאלו היו קיימים תמיד בקולנוע של ברזיס ובן-נון, הם נוכחים ב"שפה זרה" באופן בולט במיוחד, המעיד על היד הבוטחת בה הם מביימים כיום (אולי תוצאה של הזמן הרב והניסיון שנצבר עם השנים מאז שהתחילו לעבוד על הסרט). ביחס לקולנוע הישראלי של זמננו, אשר נוטה ברובו לריאליזם מחוספס ובוטה, "שפה זרה" מתבלט כסרט שאינו חושש להתרחק ממחוזות השפה הקולנועית שאליה התרגלנו. אמנם, ישנם צופים שימצאו אותו ואת הדמות הראשית בו מוזרים מדי, או כאלו שלא ניתן להתחבר אליהם רגשית, אבל מבחינתי, ובמיוחד ביחס לסרטים הישראליים שנוצרים במחוזותינו לאחרונה, הוא נותר בלתי-נשכח.

יחזקאל לזרוב ב"שפה זרה"

מה אתם חושבים על הטענה, ששמעתי לא מעט, שהסרט "לא פוליטי מספיק", ושהוא שיכול היה להתרחש בכל מדינה אחרת? ובאופן כללי, כמועמדים לפרס אופיר בזמנים כאלו, איך ההרגשה להיות יוצרים של סרטים ישראליים עכשיו?

עודד: זה בהחלט משהו שאנחנו בדיאלוג פנימי לגביו, בעיקר מפני שהסרט נכתב וצולם לפני 7 באוקטובר. ככל שאנחנו נמצאים בתקופה זו אנחנו מבינים את החשיבות של אמנות הומניסטית אל מול הדה-הומניזציה שמתרחשת מסביב. זה איזשהו בסיס שממנו הכל מתחיל: גם אם היצירה לא עוסקת באופן ישיר בהתרחשויות הפוליטיות/חברתיות, היא אוהבת אדם.

מיכל: בשלב העריכה הרגשנו צורך להביע מוּדעוּת כלשהיא למציאות החדשה. כך נולד הרעיון למונולוג הפתיחה, של הבעל, שהוא בלשן – שבו הוא אומר שהוא שואב נחמה מהיכולת לקרוא טקסטים שכתבו בני אדם לפני אלפי שנים והם שרדו תקופות חשוכות, ולהזדהות איתם. אנחנו מקווים שגם ״שפה זרה" יוכל להשתלב באותה שרשרת יצירות אנושית, גם בהיותו אבסטרקטי ביחס למציאות בה אנחנו חיים. אמנם, הסיפור יכול היה להתרחש בערים אחרות בעולם, אבל היה חשוב לנו שזה יהיה בישראל, דווקא בגלל החיבור האישי למקום הזה ולירושלים. אני למשל גדלתי בבית דתי, והיו לי פנטזיות של עולם אחר. הסרט נוגע בתחושות הללו שאני זוכרת, ברצון לפרוץ את המציאות, ובפרט את המציאות שלנו כאן. בסרט, הדמות של איה משתמשת בדמיון שלה ובכמיהה שלה כאקט של התנגדות למציאות, ובמובן זה, ״שפה זרה״ לגמרי נובע מהמקום הזה.

זה יפה, ומתקשר שוב לסרטים הקצרים שלכם, שגם הם מצד אחד אוניברסליים ועל-זמניים ומצד אחר יש תחושה שהם היו יכולים להתרחש רק כאן, בישראל. מה הפרויקט הבא שלכם?

מיכל: האמת היא שאנחנו עוד מלווים את הסרט הזה בצעדיו הראשונים, זה ממש כמו ילד. ובלי קשר לכך, אנחנו עוד בתוך הטלטלה של העולם שהתהפך על כולנו לפני שנתיים.

עודד: אנחנו עוד מנסים לראות מה אפשר לומר, איך אפשר לומר, מה עושים מכאן והלאה ביחס למציאות החיים שנכפתה עלינו. בשלב ראשון המציאות הזו משתקת ומעלה המון שאלות ביחס לעתיד.

צילום כל התמונות: גיא סחף