דני מוג'ה //
"אהבנו כל כך", מן הגדולות שביצירות הקולנוע האיטלקי של שנות ה-70 של המאה הקודמת, הוא סרט מורכב ורחב-יריעה הנע בשלושה מישורים: סיפורה הפוליטי של איטליה בשנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות ה-70, חייהם של שלושה פרטיזנים והאשה שביניהם לאורך כל אותן 30 שנים, ותולדותיו של הקולנוע האיטלקי באותה תקופה. הסיפור הציבורי והסיפורים הפרטיים שלובים זה בזה באופן משכנע, ואילו העיסוק במדיום עצמו (הכולל תחלופת סגנונות ומישחק בתחבולות קולנועיות מבריקות) הופך את סרטו עטור הפרסים הבינלאומיים של אטורה סקולה ליצירה חכמה ומרגשת כאחד.
זהו סיפורם של שלושה חברי המחתרת האיטלקית היוצאים מן המלחמה מלאֵי תקווה וחלומות על חברה צודקת וחופשית. אלא שהחיים מתגלגלים מעט אחרת ומן התקוות האדמדמות שפעמו בשלושה, ולקראת הסוף נותרים רק זיכרונות ונוסטלגיה כואבת. ג'אני, המנהיג הכריזמטי (ויטוריו גאסמן), נוטש את ערכיו הסוציאליסטים לטובת עגל הזהב, ומתחתן עם בתו האנאלפביתית של קבלן מושחת (אלדו פבריצי), והופך יד ימינו בעסקיו. הוא עשיר אך רחוק מלהיות מאושר. אנטוניו (נינו מנפרדי) נשאר נאמן לדעותיו הפוליטיות, ובשל כך נותר כל חייו סניטר זוטר בבית חולים. ואילו ניקולה (סטפנו סטה פולרס), אשר חזר אחרי המלחמה לביתו בדרום, הוא מחמיצן סדרתי שנטש את משפחתו לטובת קריירה מפוקפקת של מומחה פנאטי לקולנוע. האשה שביניהם (סטפניה סנדרלי), אהובתו של האחד, ואחר כך של השני ושל השלישי, סוגרת בסופו של דבר את המעגל, וחוזרת אל הגבר הראשון.
כמו בכל סרטיו ההיסטוריים, אטורה סקולה מקפיד גם כאן על הדיוק הכרונולוגי. מבלי להשתעבד לשיחזור התקופה, ותוך שימוש ביומני חדשות, מגלגל סקולה את 30 השנים שחולפות בסרט בדייקנות כרונומטרית: המאבק בגרמנים בשלהי המלחמה, ימי האופוריה שאחרי הניצחון והשחרור, הצומת הפוליטי שבו הכריעה איטליה כי יש לנטוש את המלוכה ולכונן רפובליקה דמוקרטית, הברית עם ארצות הברית, הרחקת הקומוניסטים מצלחת הקואליציה, הפריחה הכלכלית בתפר בין שנות ה-50 לבין שנות ה-60, ולבסוף תחילתם של הכאוס החברתי והאנרכיה הפוליטית שפשו באיטליה בשנות ה-70.
ההיסטוריה הזאת אינה רק רקע מרוחק לחייהם של הגיבורים, אלא זירת הפעולה עצמה, אשר משפיעה על כל אחד מהם ובכל רגע ורגע. הידידות נרקמה במלחמה, הבגידה בחברים ובאידיאלים מתרחשת בעת שלום. המצב הכלכלי משפיע על הבחירות האישיות של שלושת החברים, ומעצב את חייהם. חזרתה של איטליה לימין סוללת את דרכו של האחד להצלחה כלכלית ואת האחר היא משאירה מאחור, והשמרנות האיטלקית מדירה את הקיצוני שביניהם אל שולי החברה. גיבורי הסרט נתונים תדיר להשפעתן של המגמות החברתיות-פוליטיות שסוחפות אותם ימינה או שמאלה, למטה ולמעלה.
ביטוי מלא לכך ניתן לקראת סיום הסרט, בתמונה שבה מצטרפת החבורה אל קבוצת הורים הממתינים בפתחו של בית הספר, על מנת שיוכלו לרשום בו את ילדיהם. התור והלילה ארוכים, מישהו שולף גיטרה, וצלילים מימי הפרטיזנים ממלאים את החלל. במדינה שחוק חינוך חופשי אינו מיושם, כל שנותר לקהל הוא להתרפק בנוסטלגיה על שירי הגבורה מימים עברו.
המישור השלישי של הסרט אינו משולב באחרים באותה מידה. אף שלשניים מן הגיבורים יש קשר לתעשיית הקולנוע, הרי שהעיסוק במדיום עצמו פועל במקביל לעלילה, ולא משמש כחלק ממנה, אלא יותר כעיטור משעשע המעניק לסרט את הברק שלו.
הסרט נפתח בנקודת הסוף, שעה ששלושה מארבעת הגיבורים מנסים לאתר את חברם שנעלם בליל אמש. התמונה חוזרת על עצמה, פעם ועוד פעם, עד לרגע שבו מתגלה החבר הנעדר הקופץ אל הבריכה הפרטית שלו, ותמונתו מוקפאת והוא באוויר. הרגע המפתיע מחולל את הזיכרון הקולקטיבי של החבורה ואת ההליכה אחורנית 30 שנה, לימים בהם נפגשו לראשונה. הצבע מתחלף לשחור-לבן, והבימוי מאמץ את הסגנון הניאו-ריאליסטי האיטלקי מבית מדרשו של רוסליני. רק כשתגיע העלילה אל אמצע שנות ה-60 יחזור הצבע לסרט ברגע של קסם קולנועי: צייר מדרכות אנונימי (שמגלם מעצב הסרט) מכסה את הכיכר בתמונה של האם הקדושה, צבעי התמונה מתפשטים ומשפיעים על הסרט כולו, והוא משתנה באורח פלא משחור-לבן לצבע.
עוד בסרט, פרודיה תוקפנית על הקולנוע האיטלקי המנוכר בנוסח אנטוניוני, שיחזור פרוע של תמונת המדרגות מ"פוטיומקין" של אייזנשטיין, מפגש (כמו במכונת זמן) עם פליני ומסטרויאני על זירת צילומי "לה דולצ'ה ויטה", ושימוש מרתק ב"גנבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה (שהסרט מוקדש לו) כמייצג קולנוע תוסס וקונטרוברסלי שחלף מן העולם.
שלושת המישורים, ארבעת הגיבורים ו-30 השנים היו עלולים להפוך לסרט עמוס ומתחכם שכל כולו הפגנת יכולות של צילום ועריכה. אלא שסקולה מצליח, בתוך הקונסטרוקציה המורכבת הזאת, להביא לידי ביטוי את הצדדים החזקים שבאישיותו היצירתית, דהיינו, כתיבת הדיאלוגים ובימוי השחקנים. עם כל התחכום שבסרט, החוויה שהוא מעניק לצופה היא של קומדיה רוויה במעמדים מרירים. המאבק על ליבה של האשה הוא כואב ומשעשע, ושיאו הוא הרגע שבו ג'אני ולוצ'נה מספרים לאנטוניו, השרוע על מיטת ההחייאה, על הרומאן שהם מנהלים.
המפגש בין גאסמן למנפרדי הוא חגיגת מישחק שכולה דיוק והקשבה. ברגע היפה ביותר בסרט נפגשים השניים לאחר שנים רבות של ניתוק. ג'אני המיליונר, שנתקע במגרש החנייה, מפשיל שרוולים ודוחף את מכונית הפאר שלו. אנטוניו, היושב במכוניתו הקטנטנה, חושב בטעות שג'אני עובד במקום, ומרחם עליו. ג'אני מבין ואינו מכחיש – הוא מעדיף את השקר והגבורה שבעוני על פני הבושה שבבגידה האידיאולוגית שלו. רגע אירוני ומצמרר כאחד. בסופו של דבר, זהו סרט על בני אדם ואומה שלֵמה שהחמיצו את ייעודם, או, בלשון הסרט עצמו, סיפור על אנשים שרצו לשנות את העולם, אך העולם שינה אותם.
טריוויה נוסח איטליה
"אהבנו כל כך" שזור בשורה מענגת של איזכורים וציטוטים, ששיאם הוא המפגש עם פדריקו פליני ומרצ'לו מסטרויאני אשר משחזרים עבור סקולה את צילומי סצינת המזרקה המפורסמת מ"לה דולצ'ה ויטה". המפגש מתקיים שעה שנחסמת דרכו של האמבולנס שבו שוכב מנפרדי/אנטוניו, משום ש"פליני מצלם סרט בסביבה" (בשנות ה-60 של המאה ה-20 היה לקולנוע מקום של כבוד בחברה האיטלקית, אומר לנו סקולה בחיוך). בין הניצבים מתחבאת לה סנדרלי/לוצ'נה, גיבורת סרטו של סקולה ורק ניצבת אצל פליני. זהו רגע מרגש הלוקח אותנו כמו במכונת זמן שנים רבות לאחור, אל אחת מפסגות היצירה הקולנועית האיטלקית.
בחלוף 13 שנים יחזור לאותה התמונה גם פליני עצמו, בסרטו "אינטרוויסטה", שם הוא מעמת את מסטרויאני ואניטה אקברג, שכבר אינם צעירים, עם אותה התמונה המוקרנת במעשה קסם על מסך שלפניהם. פליני, אכזר ואוהב, כופה על שני השחקנים המזדקנים להתבונן בעצמם כשהיו יפים וצעירים. שילוב שבין תיעוד לפנטזיה שרק אמן כמו פליני יכול היה להמציא.
אהבנו כל כך C’ERAVAMO TANTO AMATI
איטליה, 1974
בימוי: אטורה סקולה
תסריט: אג'ה סקרפלי ואטורה סקולה
צילום: קלאודיו צ'ירילו
מישחק: ויטוריו גאסמן, נינו מנפרדי, סטפנו סטה פלורס, סטפניה סנדרלי, אלדו פבריצי
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונותדבר המערכת – גיליון מקוון פברואר 2021
31.01.2021 / סינמטק
שנת 2020 הגיעה לקיצה, וטוב שכך, כי נדמה כאילו היא נמשכה נצח. אבל בתי הקולנוע עדיין סגורים, סרטים חדשים מטופטפים בקושי "און ליין" בכל מיני אתרים שחלקם הגדול אינו מתיר כניסה לצופים הישראליים, ולא נותר לנו אלא להתרפק על מה שהיה קודם או הספקנו לראות לפני שטרקו לנו את הדלת בפנים. ואז נזכרנו שהי
לקריאהגודאר בן 90
31.01.2021 / סינמטק
עדנה פיינרו // לולא צלצל אלינו חבר קרוב, צלם קולנוע יווני בשם אלכסיס גריוואס, כדי להזכיר לנו שלגיסו לשעבר, ז'אן-לוק גודאר, מלאו 90 שנה, זה לא היה עולה אף פעם על דעתנו. גודאר הצטייר לנו תמיד כ"ילד הרע" של הקולנוע, לא רק הצרפתי אלא בכלל, מי שדאג תמיד להוכיח לעולם מלואו עד כמה הקולנוע יכול [&
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים