פרנסואה אוזון – הכל עבר בסדר

חווֹת הדעת על סרטו החדש של פרנסואה אוזון, "הכל עבר בסדר", אשר הוצג השנה בתחילת הפסטיבל, היו בסך הכל חיוביות, אבל ברקע בכל זאת נשמעו הסתייגויות מן הסוג: "זה בסך הכל סרט מסחרי, מה הוא בכלל עושה בפסטיבל?" שאלה משונה, משום שכל פסטיבל מקווה שהסרטים שהוא מציג הם מסחריים, אז מדוע לבוא בטענות על כך? וטענה משונה נוספת: יש כאן דיון בנושא שגורם מבוכה להרבה אנשים – המתת חסד, בעד ונגד – וזה כידוע אינו נושא מתאים לבילוי של סוף שבוע.

הסרט מבוסס על ספר שכתבה עמנואל ברנהיים, תסריטאית שעבדה כמה פעמים עם אוזון, לפני שהלכה לעולמה בשנת 2017 בעקבות מחלת הסרטן. בספרה זה סיפרה ברנהיים על סוף חייו של אביה, איש תוסס ומלא אהבת חיים, שבגיל 85 לקה בשבץ, וכאשר החל להתאושש, התעקש שלא יוכל להמשיך לחיות כפי שעשה עד אותו רגע, בשל מצבו הגופני הירוד. משום כך ביקש בכל מחיר לשים קץ לחייו, וכל המאמצים של בני משפחתו להניא אותו מהחלטתו עלו בתוהו.

הספר מתרכז במערכת היחסים בינו לבין בנותיו, בעיקר עמנואל, שהייתה הקרובה אליו ביותר. העיבוד של אוזון השתדל להישאר נאמן ככל האפשר לספר, עם תוספות קטנות שנראו לו בלתי-נמנעות. לשם כך הוא אסף צוות שחקנים מן השורה הראשונה בצרפת, ביניהם שמות מוּכרים כמו אנדרה דוסוליה, סופי מארסו, שרלוט רמפלינג, חנה שיגולה וג'רלדין פייאס. הסרט יופץ בקרוב גם בישראל, והנה כמה מן הדברים של אוזון שליוו את הצגתו בפסטיבל קאן.

כיצד נפגשת עם עמנואל ברנהיים?

פגשתי אותה בשנת 2000, באמצעות מי שהיה אז הסוכן שלי, דומיניק בסנהרד. באותה תקופה עמדתי לצלם את "מתחת לחול", אבל נתקענו אחרי רבע השעה הראשונה בשל בעיות הפקה ותקציב. אף אחד מן המעורבים בהפקה לא התפעל במיוחד, לא מן התסריט ולא מן החומר שהספקנו לצלם, ודומיניק בסנהרד הציע שאפגש עם תסריטאית שלא הכרתי קודם לכן, כדי לעבור עימה שוב על התסריט כולו. הוא סבר שנמצא שפה משותפת, והוא צדק. תוך זמן קצר נעשינו ידידים טובים. הטעם שלנו בסרטים, בשחקנים, ובנוכחות שלהם מול המצלמה, היה דומה מאוד, וסגנון הכתיבה שלה – "עד העצם", כפי כינתה אותו – חסכוני וישר לעניין, הזכיר לי מאוד כתיבה לתסריטים.

היא שלחה לך בזמנו את "הכל עבר בסדר" עוד לפני שהספר יצא לאור. מה חשבת עליו?

הספר נגע מאוד ללבי, והתרגשתי לקרוא על מערכת היחסים שהייתה בינה לבין אביה. הקצב, הטון של הסיפור, הסוף המזורז, המתח באוויר כמעט כמו בסרט פעולה, והתגובה האמביוולנטית של שתי האחיות מול דרישת אביהם, הגם שמילאו את המשימה שהטיל עליהן, כל זה נראה לי מאוד. עמנואל שאלה אם אהיה מעוניין להפוך את הספר לסרט. אישית הייתי משוכנע שאוכל לעשות מזה סרט יפה, אבל הסיפור הזה היה כל כך שייך לה, עד שלא יכולתי לראות את עצמי, באותה נקודת זמן, מציג אותו מנקודת המבט שלי. אני יודע שבמאים אחרים גילו עניין בספר ואף הציעו הצעות שונות, והיא אכן סיפרה לי על המגעים השונים עד לרגע שבו אלן קבליה נטל על עצמו את המשימה. למרבה הצער, הוא לא יכול היה להשלים אותה, בשל פטירתה של עמנואל. אבל הוא בכל זאת הוציא מן הקשר הזה, בשנת 2019, סרט תיעודי יפהפה בשם "לחיות ולדעת שאתה חי".

אם כן, מדוע החלטת לעשות עכשיו את הסרט?

מאז מותה של עמנואל הייתה לי כל הזמן הרגשה שהיא חסרה לי. יכול להיות שאישית, הייתי עכשיו מוכן יותר לצלול לתוך הסיפור שלה. לא פעם אני זקוק לפרק זמן מסוים לפני שאני מסוגל להעביר ספר לסרט, זמן שנדרש לי כדי להפוך את החוויה של המקור לחוויה שלי. חוץ מזה, רציתי מאוד לעבוד עם סופי מארסו. כבר הצעתי לה בעבר כמה וכמה תסריטים, נפגשנו פעמים רבות, אבל שום דבר לא יצא לפועל. הייתה לי הרגשה שזה הרגע הנכון לנסות שוב, ושלחתי לה את הספר של עמנואל. ובמקביל התחלתי לכתוב את התסריט.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

אתה עוסק כאן בבעיה חברתית, כפי שעשית כבר בסרט קודם, "תודה לאל", שעסק בשלושה צעירים שהיו קורבנות להתעללות מינית במוסד קתולי, אבל הפעם אתה נוקט גישה הרבה יותר אינטימית.

בסרט הקודם ניגשתי קודם לבעיה האישית של השלושה, ואחר כך הנושא התפתח כאשר התברר שמדובר בבעיה שמטרידה רבים נוספים, וזה הוביל כמובן לעיסוק בסוגיות פוליטיות. בסרט הזה אני מתרכז בחוויה האישית של עמנואל, אבל מה שעניֵין אותי בעיקר היה מערכת היחסים של האב, אנדרה ברנהיים, עם שתי בנותיו. ואכן, תוך כדי הכנת הסרט חשתי גם אני משהו מן הלחץ שעמנואל ודאי עמדה בו, כשנאלצה להתייצב מול חברה שאינה מתירה לפרט לארגן באופן חוקי את המוות הרצוי לו. אינני מאמין שהילדים או הקרובים של אנשים שהולכים לעולמם צריכים לשאת את תחושת המועקה והאשמה שמתלווה לא פעם במקרה כזה.

איך ניגשת לעיבוד הספר?

עמנואל כתבה את הספר בגישה התנהגותית. הוא מלא שיחות וויכוחים, כך שהעיבוד היה יחסית פשוט, זורם וכרונולוגי. אבל בעלילה היו חורים, והרגשתי שאני יודע מה קרה שם, גם אם לא הייתי משוכנע עד הסוף. לכן, כמו שנהגתי ב"תודה לאל", ערכתי תחקיר משלי, בעיקר בעזרת בני המשפחה שהם עדיין בחיים: בן זוגה של עמנואל, סרז' טוביאנה, ואחותה, פסקל ברנהיים. מה שלא מצאתי כלל בספר היה דמות אִמהּ של עמנואל, קלוד דה סוריה, שהיא בקושי הזכירה בכל השיחות שהיו בינינו כשהייתה עדיין בחיים. כל מה שידעתי עליה היה, שהאֵם הייתה אשה חולנית שסבלה מהרבה דיכאונות.

בסרט מתברר שהייתה אמנית.

גם אני גיליתי זאת בשלב מאוחר, אחרי מותה של עמנואל. קלוד דה סוריה הייתה פסלת בעלת עמדה חשובה בעולם האמנות. הופתעתי למצוא במשפחה עוד אמנית, מלבד עמנואל. פסקל ברנהיים מסרה לי ספר על אִמהּ, הראתה לי כמה מן העבודות שלה, וצפיתי בסרט על העבודות שעשתה בבטון. קלוד דה סוריה סירבה להפליג בדיבורים במונחים אינטלקטואליים או קונספטואליים על עבודתה. היא מדברת עליהם בשפה ישירה ומעשית, ממש כמו שעמנואל נהגה לכתוב. מה פלא ששֵם ספרה הראשון של עמנואל הוא "להב של סכין"? לא יכולתי שלא לראות קשר בין הספר הזה לבין עבודותיה של קלוד דה סוריה, שמזכירות לרוב סכינים ולהבים שלופים. הקשר בין העבודות שלה לבין הכתיבה של בתה הפעיל את הדמיון אצלי, ובדרך זו, הניכור בין אם לבת הפך להיות מעניין עוד יותר. עמנואל מעולם לא החזיקה בביתה פסל כלשהו מעבודותיה של אמה.

עוד שאלה שמתבקשת: יש בספר דמות בשם GM שקיבלה שם שונה בסרט, שם קוראים לו ז'ראר.

אכן, בספר יש לכל הדמויות שם משלהן, מלבד אותו GM שהיה המאהב של אבי הבנות, אנדרה. שתי האחיות הסתייגו ממנו מאוד, ומשום כך המציאו לו שם גנאי, קראו לו GM, ראשי תיבות של "חרא גדול" בצרפתית (Grosse Merde). עמנואל חששה מן התגובה של האיש, ולכן סירבה לקרוא לו בשמו. גם אני המצאתי לו שם, כי ז'ראר אינו שמו האמיתי. עמנואל ואחותה היו משוכנעות שהוא היה זה שהלשין עליהן במשטרה, כדי למנוע מהן להעביר את אביהן, מאהבו, לשווייץ. בגללו נאלצו השתיים לוותר, ולא ללוות את אביהן בדרכו האחרונה לקליניקה שבה שם קץ לחייו. הדמות של האיש הזה, שלא פגשתי מעולם, עניינה ושיעשעה אותי גם יחד. לדעתי, הוא באמת אהב את אנדרה ורצה להציל אותו בכל מחיר. בסוף הסרט, עמנואל יוצאת להגנתו של ז'ראר, ומסבירה שעשה את אשר מה שעשה רק מתוך אהבה.

האם שינוים מן הסוג הזה אינם פוגמים באותנטיות של הסרט?

מובן שלא הייתה לי כוונה לבגוד בעמנואל. אבל מצד שני, הרגשתי צורך להפוך את הסיפור הזה לסיפור שאני מספר. הכרתי אותה מספיק טוב כדי לדעת שלא הייתה נעלבת או מתנגדת לשינוים האלה. ייתכן שאפילו הייתה נהנית לראות ש-GM אינו דמות שלילית כל כך. כתיבתה הייתה נדיבה ושופעת חום, היא נהגה לעדן את האלימות, ולהתרכז באנושיות וביופי שבאנשים ובמעשיהם.

עמנואל ואחותה היו קרובות מאוד זו לזו, אבל הייתה ביניהן גם מידה מסוימת של תחרות.

אנדרה ביקש מעמנואל, ולא מאחותה פסקל, עזרה כדי למות. עובדה זו רומזת על היבטים פסיכולוגיים ביחסים המשפחתיים שהספר אינו נוגע בהם. האמת היא, שעמנואל הייתה בגפה כאשר הגיע הטלפון מן הקליניקה השווייצרית שבישר על כך ש"הכל עבר בסדר". אבל רציתי ששתי האחיות יהיו יחד באותו מעמד, גם אם עמנואל שמרה לעצמה את מה שנאמר לה בטלפון.

אנדרה דורש מבתו דבר שהוא למעשה בלתי-אפשרי, אבל בזכות אישיותו שובת-הלב והקונדסית קשה לעמוד בפניו.

יש אנשים כריזמטיים כל כך שקשה לעמוד בפניהם. הם מעצבנים וציניים, אבל בו בזמן הם כל כך אינטליגנטיים, מקסימים ומצחיקים. אנדרה היה איש אנוכי ביותר, אבל גם תוסס ומלא חיים. הוא נשא לאשה את קלוד דה סוריה כחלק מן הכניעה שלו למוסכמות של הבורגנות, אבל חי את חייו בדיוק כפי שהתחשק לו, בלי שום מעצורים, שלם לחלוטין עם ההומוסקסואליות שלו. הוא עשה כל מה שעלה על דעתו, בלי להתחשב באיש או לחוס על איש, מלבד אולי נכדו. עמנואל הירבתה לדבר על אביה. היא אהבה אותו והעריצה אותו, הם צחקו הרבה ביחד, אפשר לחוש בכך תוך כדי קריאת הספר, וחשוב היה שזה ימצא את מקומו גם בסרט.

החולה ששוכב בחדר אחד עם אנדרה בבית החולים (השחקן ז'אק נולו), הוא אב מסוג שונה לגמרי.

בהחלט. הוא רואה בעמנואל את הבת הנאמנה. "לאביך יש מזל שיש לו בת כמוך", הוא אומר לה. לעומתו, לאנדרה זה בכלל לא איכפת. הוא אינו נוהג להודות לבנותיו על שום דבר הן עושות למענו. באמבולנס שמוביל אותו אל הקליניקה בשווייץ, שם יקבל את מבוקשו, המתת החסד שהוא כל כך רוצה בה, הוא יכול היה להודות לבנותיו על כל המאמצים שעשו כדי למלא את דרישותיו, אבל הוא אינו עושה זאת. הוא היה ללא ספק איש מבריק, אי-אפשר היה לסרב לבקשותיו, אבל הוא לא היה אב טוב. הוא נהג להתעלל בעמנואל כשהייתה ילדה, לומר לה שהיא שמנה ומכוערת. עמנואל נהגה לומר שהייתה מעדיפה להיות ידידתו ולא בתו.

סופי מארסו היא שחקנית שרצית לעבודה עימה כבר הרבה זמן.

סופי מארסו היא שחקנית בת דורי. גדלנו שנינו באותה התקופה, והיא תמיד עניינה אותי. מאוד נהניתי לצלם אותה עכשיו, כשהיא בתחילת שנות החמישים שלה. אפשר לומר שהסרט הזה הוא מעין סרט תעודה עליה, בדיוק כפי שאפשר היה לומר בזמנו ש"מתחת לחול" הוא סרט תיעודי על שרלוט רמפלינג. היא אינה ממציאה שום דבר בסרט. היא נוכחת מול המצלמה, הרגישות שלה חשופה לעדשה. באחת הסצינות האחרונות, כשהיא במטבח יחד עם בן זוגה, סרז', היא נופלת לתוך זרועותיו. לא כתבתי את הסצינה הזאת כפי שהיא משחקת אותה, לא רציתי שתבכה, כי את זה שמרתי לרגע שבו היא תקבל את ההודעה הסופית מן הקליניקה בשווייץ. אבל היא חשבה אחרת, ובסופו של דבר צדקה.

מה יש לך לומר על אנדרה דוסוליה שמגלם את "האב חסר התקנה"?

אני מאוד אהבתי את אנדרה, הן בסרטים של אלן רנה והן ב"נישואים הטובים" של אריק רוהמר. הוא התלהב כאשר הצעתי לו את התסריט, והבין מייד את הדמות. הוא אהב את האירוניה שבה, וידע איך להדגיש את הצד המתגרה של התפקיד. הראיתי לו סרטי וידאו של אנדרה ברנהיים בחייו, כדי שיתרשם מן האישיות ומן הצורה שבה הוא נהג לדבר. הספר דייק בכל פרטי המחלה, והרופאים הסבירו לנו את כל השלבים של התאוששות משבץ, כדי שנוכל לקבל תמונה ריאליסטית ככל האפשר. הדיוק שבו אנדרה גילם את כל השלבים השונים של ההתקף והדרך שבה בחר לדבר באותן הסצינות, תרמו הרבה לדמות. הוא לא חשש לרגע מן הדיוקן שיצטייר לו בציבור, לא הייתה לו שום התנגדות שנגלח את ראשו ונעוות את פניו בחדר האיפור. הסברתי לו שהייתי רוצה שהצופה לא יזהה אותו כלל במבט ראשון, ולא יידע מי הוא. רציתי להדגיש את השיתוק שפגע בו בחלק הראשון של הסרט. ככל שהוא מתקרב אל הסוף, השיתוק משתחרר, וחדוות החיים חוזרת אליו בהדרגה.

זאת הפעם השלישית שאתה עובד עם ג'רלדין פייאס, המגלמת את אחותה של עמנואל.

חשבתי מן הרגע הראשון שהיא מתאימה לתפקיד הזה. יש קווים מקבילים בקריירה של שתי השחקניות הללו שמוסיפים אמינות לקשר ביניהן בסרט. שתיהן התחילו את דרכן בקולנוע אצל קלוד פינוטו, ועבדו עם מוריס פיאלה כשהיו צעירות. מבחינתי, זאת הנאה צרופה לעבוד עם ג'רלדין. היא הבינה מייד כל מה שביקשתי ממנה. היא נכנסה מיד לתפקיד של פסקל, ובינה לבין סופי נוצרה מייד כימיה. יש לה אמנם תפקיד קטן, אבל חשוב ביותר. ודבר נוסף: רציתי מאוד להאיר את דמותה של קלוד דה סוריה, אמן של האחיות. שארלוט רמפלינג השתכנעה מייד, מה עוד ששנינו זוכרים בחיבה רבה את עמנואל מאז הסרטת "מתחת לחול".

מה הניע אותך לבחור בחנה שיגולה בתפקיד מנהלת הקליניקה השווייצרית?

פגשתי אותה לראשונה לפני כמה שנים בפסטיבל המבורג, כאשר העניקה לי את הפרס על שם דאגלס סירק. אני מעריץ אותה כשחקנית, במיוחד בסרטים של פאסבינדר. תחילה חשבתי שתוכל לשחזר בסרט שלי מבטא גרמני-שווייצרי, אבל זה לא נשמע טוב. ומאחר שאני אוהב מאוד את צליל הקול ואת המבטא הגרמני הרך שלה, כשהיא מדברת צרפתית, אמרתי לה שתשכח את עניין המבטא השווייצרי-גרמני. היא אשה גרמנייה שעובדת בשווייץ. בספר, עמנואל מחבקת שוטרת, אבל אני רציתי שהיא תחבק את האשה השווייצרית, שהיא בעיני דמות נפלאה, קורנת אהבת אדם אניגמטית.

סרט שבמרכזו אדם השוכב במיטת בית חולים ודאי יוצר בעיות מבחינה ויזואלית לבמאי.

כמובן. אדם ששוכב במיטת בית חולים צריך לצלם במצלמה קבועה על חצובה, צילומים וצילומי-נגד בשיחות. למזלנו, עברנו כמה פעמים מאתר צילומים אחד לשני. אנדרה ברנהיים החליף כמה בתי חולים, וכך עשינו גם אנחנו, וזה איפשר לנו לגוון את הרקע בכל פעם.

סצינת השחייה אופיינית לנטייה שלך להשחיל קטעי חיים רגילים לתוך הסיפור.

הסרט יכול היה להתרחש כולו בתוך חדרי בתי חולים, אבל לא רציתי לעשות סרט מורבידי וסגור כל כך. אנדרה ברנהיים היה איש שאהב מאוד את החיים, וזה בולט גם בספר. זאת הסיבה שבכל פעם שניתנה לי ההזדמנות, שילבתי בסרט קצת הומור ואירוניה. זה נראה לי טבעי בסיטואציות ועם הדמויות שבהן עסקתי. כשעושים סרט שעוסק בחיים, צריך קצת עליצות. עמנואל עצמה אהבה לצחוק ולהתבדר. אני משוכנע שהייתה מאוד נהנית מן הסצינה שאותה סיפרה לי פסקל, המתרחשת במסעדה: האות Q נופלת משם המסעדה (Coquille), ומה שנותר זה Couille (בצרפתית: איבר מין).

יש הרגשה שהסרט הוא מעין יומן המתנהל לפי תאריכים.

העלילה היא מעין ספירה לאחור לקראת המוות, לכן חשוב להתעכב על התאריכים. לאנדרה זה חשוב מאוד. הוא זה שמבקש לקבוע תאריך חדש להמתתו, אחרי שהוא מבטל את התאריך הראשון. החשש שמטריד אותו הוא שלא יהיה עוד בהכרה מלאה, ולא יתנו לו לקבוע את המועד בעצמו. בנותיו לא יוכלו עוד לארגן את כל הנסיעה לשווייץ, שם המתת חסד מותרת, אם הוא לא יהיה בהכרה מלאה כשידרוש זאת. ככל שמתקרבים לתאריך, הולך המתח ועולה – האם יצליח להגשים את תוכניתו, או שמא ישנה את דעתו ברגע האחרון.

הפלאשבקים מוסיפים מימד מוזר ופנטסטי לכל הסיפור.

זה היה מפתיע מאוד בספר של עמנואל, שונה מכל סגנון הכתיבה הרגיל שלה. קשה היה לי להחליט אם לשמור עליהם וכיצד לצלם אותם. רציתי שאֵלֶה יהיו פיסות זיכרון יותר מאשר פרטים המסבירים את הסיפור, שביבים מן ההתנהגות האנוכית, ולא פעם אכזרית, של האב לבנותיו.

הדת היהודית זוכה גם היא לתשומת לב, בעיקר כאשר קרובת משפחה מאמריקה זועמת על כך שאנדרה מבקש לשים קץ לחייו, אחרי שרבים כל כך מבני משפחתם קיפחו את חייהם בשואה.

במציאות, אחותו של אנדרה שרדה אחרי שנשלחה למחנות השמדה, והשתמשתי בפרט הזה כדי להמציא את דמות הדודנית מאמריקה. זאת הייתה עוד תוספת שלי לספר, שנועדה להדגיש עד כמה חריגה הייתה החלטתו של אנדרה במסגרת תולדות משפחתו. עמנואל אף פעם לא הזכירה בפנַי את הצד הזה של הסיפור. אנדרה אמנם מבקש שיגידו "קדיש" על קברו, אבל הוא עושה זאת משום היופי שבתפילה עצמה, ולא מתוך אמונה דתית.

ומה תאמר לסיום?

אני שמח שניתנה לי ההזדמנות לספר את הסיפור הזה, אבל הייתי מעדיף שעמנואל תהיה איתנו. היא הייתה תמיד כל כך גלויה, הוגנת, ותמיד קולעת בדיוק למטרה בדבריה. היא הייתה ודאי אומרת לי מה דעתה על הסרט, וזה חסר לי. מה שמשמח אותי עוד בהקשר לסרט הזה, הוא העובדה שיהיו כאלה שיגלו, בהזדמנות זו, את קלוד דה סוריה, ובעיקר, שיחזרו לקרוא את ספרֶיהָ של עמנואל.