לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


פליני שלפני פליני

תסריטים לאחרים לפני שנזקק להם בעצמו

דן פיינרו

"אם אני מנסה לחזור לזיכרונות המוקדמים ביותר של שנינו, אני תמיד רואה את פדריקו עם עיפרון ביד, משרבט משהו", נהגה לומר מאדאלנה פליני, אחותו של פדריקו הגדול, בכל פעם שנשאלה על ימיו הראשונים של מי שעתיד היה להיות גדול קולנועני איטליה. רוב הביוגרפים שלו, וכאלה יש רבים מספור, מסכימים שכדי להבין נכונה את סרטיו של פדריקו פליני, צריך ללכת אחורנית בזמן, לימים המוקדמים שקדמו לקריירה שלו כבמאי קולנוע. לא רק לילדוּתו, אליה הוא עצמו חוזר פעם אחר פעם בסרטיו — ולא חשוב אם כדבריו הוא "שקרן גדול", משום שנהג לקשט מעט אמת בהרבה פנטזיה — אלא גם לימים שבהם ניסה לפלס את דרכו החוצה, אל העולם הגדול, הימים שבהם כתב, אייר וסיפק קריקטורות לירחונים סאטיריים שונים, שהיו אז מאוד באופנה. וגם לאותם סרטים ראשונים, שלא הוא ביים, סרטים שבהם הצטרף ללהקות של תסריטאים שנהגו לעבוד בצוותא על כתיבת רעיונות ותסריטים, כשלא מעט משותפיו דאז הפכו בעצמם לבמאים מפורסמים.

על פליני הבמאי נכתב כבר רבות, אולי יותר מדי. על פליני התסריטאי, שקדם לבמאי, נכתב מעט מאוד או בכלל לא. מזכירים לא פעם את העובדה שהוא צמח מן הניאו-ריאליזם, וקל לראות מן הרשימה הבאה עד כמה קרוב היה ליוצרים כמו רוסליני, לטואדה או ג'רמי. אבל הוא היה שותף לא רק לסרטים ניאו-ריאליסטיים, אלא גם לקומדיות, לדרמות, ואפילו לסרטים היסטוריים, מן הסוג המסחרי ביותר. לכן מן הראוי לבדוק, לשם שינוי, מה הם באמת הסרטים שהיה מעורב בהם בטרם ניגש לעשות את "אורות הווארייטה" (Luci di Varieta) בשנת 1950, סרט עליו הוא חתום יחד עם אלברטו לטואדה. מתוך רשימת הסרטים הזאת אפשר להתרשם כיצד צמח ענק קולנוע זה, שרבים ניסו לחקות, ללא הצלחה, והיה לאחד היוצרים הייחודיים ביותר של האמנות השביעית. ההתחלה הייתה בשנת 1939, כשפליני היה בן 20 בלבד, עיתונאי וקריקטוריסט שגויס לקולנוע, ואחר כך הוא המשיך לעבוד בו מאחורי הקלעים, גם אחרי שהשלים את סרטו הראשון כבמאי, וגם כשלא תמיד זכה לראות את שמו מצורף לכותרות בעותק הסופי של הסרט.

פדריקו פליני בתחילת דרכו

**

1939 - תראי איך שאת

Lo Vedi Come Sei

במאי: מאריו מאטולי

1940 - אל תגיד לי

Non Mi Dire

במאי: מאריו מאטולי

1940 - אני הפיראט

Il Pirata Sono Io

במאי: מאריו מאטולי

שלוש קומדיות עממיות עם שחקן פופולרי בשם מאקאריו בתפקיד הראשי, שבהן לא הוזכר כלל שמו של פליני, שלדעת הביוגרפים שלו, שימש בתפקיד "גאגמן" — משמע, סיפק הצחקות שמשבצים מדי פעם בתסריט הסופי.

1942 - נא להתקדם, יש מקום

Avanti' C'e Posto | במאי: מאריו בונאר

הסרט הראשון שבו הוזכר שמו של פליני בין כותבי הסיפור המקורי, קומדיה רומנטית על משולש אהבה בין כרטיסן בחשמלית, חדרנית במלון, ונהג החשמלית. אלדו פאבריצי העגלגל והחביב, שמגלם את הכרטיסן, הפך עם הזמן לא רק לאחד השחקנים האהובים ביותר באיטליה, אלא גם לכותב תסריטים ולבמאי בזכות עצמו, הזכור בעיקר בזכות תפקיד הכומר ב"רומא, עיר פרזות". הוא עבד לעיתים קרובות עם פליני, והיה אחד השחקנים הראשיים ב"אורות הווארייטה".

1942 - פרשי המידבר (הטוארגים האחרונים)

I Cavalieri Del Deserto

במאים: ג'ינו טאלאמו, אוסבלדו ולנטי

סרט הרפתקאות שאמור היה להיות מצולם בלוב, כשזאת הייתה עדיין בשליטה איטלקית. ההפקה כולה נשלחה לאפריקה, והצליחה למלט את עצמה בשן ועין ברגע האחרון לפני פרוץ הקרבות שם. הצילומים אמורים היו לעבור לאיטליה עצמה, אבל הסרט לא הושלם מעולם. בביוגרפיה שכתב ידידו של פליני, המבקר טוליו קזיץ', מספר פליני שהוא ליווה את הסרט בהרפתקה האפריקאית, וכאשר הבמאי טאלאמו חלה, התבקש למלא את מקומו ולביים כמה מן הסצינות.

1942 - מסמך

Documento Z3

במאי: אלפרדו גואריני

זה הסרט הראשון שבו פליני תרם לא רק רעיונות, אלא גם השתתף בכתיבת התסריט. במקרה או שלא במקרה, שמו הושמט מן הכותרות. סרט ריגול בהשתתפות שניים מן הכוכבים בגדולים של איטליה באותה התקופה, איזה מירנדה וקלאודיו גורה.

1942 - רבע עמוד

Quarta Pagina

במאי: ניקולה מאנזארי

סרט המורכב משש אפיזודות. פליני היה שותף הן לכתיבת הסיפור והן לכתיבת התסריט.

1942 - ארבעה צעדים בין העננים Quattro Passi Fra Le Nuvole

במאי: אלסנדרו בלאזטי

מן הסרטים החשובים ביותר שהופקו באותה שנה באיטליה. סוכן נוסע אומלל בנישואיו מתבקש להעמיד פנים שהוא בעלה של נערה שפותתה ונעזבה. מן הסנוניות הראשונות של הניאו-ריאליזם האיטלקי. את התסריט כתב צ'זארה זוואטיני, אבל פליני טען בפני טוליו קז'יץ' שגם הוא היה שותף לכתיבה.

אנה מניאני ב"קאמפו די פיורי" של מריו בונאר

1943 - אורח לא קרוא

L'apparizione

במאי: ז'אן דה לימור

קומדיה רומנטית בהשתתפות הצמד המוביל בקולנוע הרומנטי האיטלקי, אמדיאו נאזארי ואלידה ואלי. מכוניתו של שחקן קולנוע מפורסם (נאזארי שמגלם את עצמו) נתקעת באמצע הדרך, הוא פונה לבית מלון קרוב, שם חוגגת אשה צעירה (ואלי) את אירוסיה לבחיר ליבה (מאסימו ג'ירוטי, עוד אחד מכוכביה הגדולים של איטליה דאז), שאינו שׂשׂ כלל לראות במקום אליל קולנוע, וחושד שהוא יגזול ממנו את אהובתו. שמו של פליני הושמט מכותרות הסרט, אבל רבים מעידים שהוא אכן השתתף בכתיבה, ורמז לכך יש גם בשימוש שנעשה בנאזארי, המגלם את עצמו, ממש כמו בסרטו של פליני, "לילות כביריה".

1943 - קאמפו די פיורי | Campo De' Fiori

במאי: מאריו בונאר

מוכר דגים (אלדו פאבריצי) בשוק הרומאי בקאמפו די פיורי מתאהב בבת מעמד גבוה, אבל כאשר מתברר שאין לו כל סיכוי לזכות בה, הוא חוזר אל בת העם התוססת אבל יפה פחות (אנה מאניאני) העובדת לצידו במכירת דגים. זה היה סרטו השני של אלדו פאבריצי והראשון של מאניאני בתפקיד מן הסוג הזה. השניים עתידים היו תוך זמן קצר לזכות בתהילה אחרי "רומא, עיר פרזות".

1943 - הכרכרה האחרונה

L'ultima Carrozzella

במאי: מאריו מאטולי

הנושא לסרט נתרם על-ידי אלדו פאבריצי, שהיה בנעוריו רַכָּב בכרכרה, והוא גם כתב את התסריט יחד עם פליני. הרַכָּב, אותו מגלם פאבריצי עצמו, שונא מכוניות עד כדי כך שהוא אוסר על בתו לבלות עם נהג מונית, אבל בסופו של דבר, נהג המונית הוא זה שיציל את הרכב בפרשת יהלום שנגנב מזמרת פופולרית (אנה מאניאני). בשל החלטת המפיקים לצלם חלק גדול מן הסרט בצילומי חוץ, במקום להעביר את הכל לתוך אולפן, גם סרט זה נחשב לאחד מניצני הניאו-ריאליזם המוקדם.

1943 - מי ראה אותו | Chi L'ha Visto במאי: גופרדו אלסנדריני

זר שמתקבל כקרוב במשפחה שבה הוא פוגש במקרה, מוצא את עצמו מתעמת עם קרוב משפחה אמיתי, אשר מנסה לנשל את כל שארי בשרו מרכושם. קומדיה שהזכירה לרבים את "ארבעה צעדים בין העננים", אבל מוצלחת פחות, אחד הסרטים הראשונים של אלברטו סורדי.

אלדו פאבריציו ב"רומא, עיר פרזות" של רוברטו רוסליני

1945 - רומא, עיר פרזות

Roma Citta Aperta | במאי: רוברטו רוסליני

לדעת רבים, ההצהרה הברורה הראשונה של הניאו-ריאליזם, וללא ספק, אחת החשובות שבהן. שיתוף הפעולה הראשון של פליני עם רוברטו רוסליני. זהו אוסף סיפורים שזורים זה בזה על אנשים פשוטים ברומא, בימים האחרונים של הכיבוש הנאצי שם, מרגש מבלי להיות פאתטי, ריאליסטי עד כאב, עם שחקנים מקצועיים שנראים אותנטיים כמו עוברי אורח שלא ראו בחייהם מצלמה. מחוסר תקציב ראוי, הסרט צולם כולו בשאריות של חומר גלם ישן, ומכאן הגוונים המיוחדים של התמונה. הוא זכה לקבלת פנים צוננת כאשר הוצג לראשונה באיטליה, שם טענו כי רוסליני חטא בפשרות למלודרמה הפופולרית. רק לאחר הצגתו בעולם הוא זכה להכרה לה היה ראוי, והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. לא מעט קולנוענים, כמו אוטו פרמינגר לדוגמא, טענו שתולדות הקולנוע מתחלקים לשניים, לפני ואחרי "רומא, עיר פרזות".

1945 - כל העיר מזמרת

Tutta La Citta Canta | במאי: ריקרדו פרדה

שיתוף פעולה מוזר בין ריקרדו פרדה, במאי שהתמחה בסרטי פעולה ואימים למיניהם, לבין סטפאנו ונזינה, שנודע מאוחר יותר בכינויו סטנו, והתפרסם כבמאי מצליח של דור הקומדיה האיטלקית בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. גם הפעם השמיטו את שמו של פליני, אם כי מוסכם על הכל שהוא תרם את חלקו, מה עוד שהנושא קרוב מאוד לסרטו הראשון כבמאי, "אורות הווארייטה". נינו טארנטו, בדרן מצליח בשנות ה-40, מגלם כוכב מוביל של להקת בידור העומד בפני סכנה של פשיטת רגל ונישול מכל נכסיו. הוא ניצל בזכות העזרה שמושיטים, בסופו של דבר, חבריו לעבודה, שהיו עד אז שכיריו. הצילומים התחילו בשנת 1943, נתקלו בקשיים רבים בימים של סוף מלחמת העולם השנייה, והבכורה נערכה רק באוגוסט 1945.

1946 - פאיזה | Paisa

במאי: רוברטו רוסליני

שיתוף פעולה שני בין מי שנחשב לענק הניאו-ריאליזם לבין הענק שצמח בעקבות הז'אנר הזה. שישה סיפורים נפרדים על ימי סוף מלחמת העולם השנייה, ועל התקדמות צבאות בנות הברית מן הדרום אל צפון המגף האיטלקי. אחד השיאים של עידן הניאו-ריאליזם האיטלקי, סרט שאינו עוסק במלחמה, אלא במה שהיא מעוללת לבני האדם שבצידי הדרך, סיפורים שהמציאות הקודרת כתובה על פניהם, וההומניזם של רוסליני אינו מנסה למנוע אף לרגע את האווירה הקשה השולטת בכל ששת הפרקים. למרבה הצער, לא פעם שומטים מן הסרט סיפור אחד או שניים, וזה עוול שאין לעבור עליו בשתיקה. פליני ביים כמה סצינות בפרק "פירנצה", והיה מועמד, יחד עם שותפיו לתסריט, לפרס האוסקר על הנושא והתסריט הטובים ביותר לשנת 1949 (רק אז הגיע הסרט לאמריקה).

פליני כשחקן בסרטו של רוברטו רוסליני, "אהבה"

1947 - החטא של ג'ובאני אפיסקופו

Il Delitto Di Giovanni Episcopo

במאי: אלברטו לטואדה

סרט ראשון בו עבד פליני עם מי שעתיד היה להיות שותפו לבימוי ב"אורות הווארייטה". עיבוד לרומן של גבריאלה ד'אנונציו על פקיד קטן שסובל קשות מזוגתו הרודה בו ומשפילה אותו בלי הרף, ומתחבר לעובד שתלטן שאינו חדל לרדת לחייו. הוא מסתבך כספית כשהוא מנסה להשתחרר מן המציאות שבה הוא נתון, ומחזר אחרי צעירה שתינשא בסופו של דבר לבנו הצעיר. זהו סרט אפל, שזיכה את הבמאי לטואדה בהרבה ביקורות חיוביות. אלדו פאבריצי, שעבד על התסריט יחד עם פליני, הופיע בתפקיד הראשי. בנו, אמדיאו, גילם את תפקיד הבן בסרט.

1947 - מחששת האופיום

Fumeria D'oppio

במאי: רפאלה מאטאראצו

לא ברור לגמרי עד כמה תרם פליני עצמו לתסריט של המלודרמה הזאת, על סנדק של עולם הפשע השולט בעיר שלמה, וטופל אשמת רצח על צעיר תמים המכור לסמים. ארוסתו של הצעיר מבקשת להציל אותו בעזרתו של מעין "רובין הוד" תוצרת איטליה, זה-לה-מורט, דמות שהייתה פופולרית בתקופת הסרט האילם, והסרט אמור היה להחזירה לאופנה. הבמאי מאטאראצו, הנחשב למלך המלודרמה האיטלקית, נמלט לספרד בזמן המלחמה, והסיפור הזה, המתרחש כולו בשכונות עוני מרודות, סימן את שובו הביתה. בין השותפים האחרים לתסריט גם מריו מוניצ'לי, שעתיד היה להיות תוך זמן קצר אחד הבמאים המצליחים באיטליה.

1947 - השודד | Il Passatore

במאי: דוליו קולטי

דרמת הרפתקאות רומנטית באווירה כפרית. צעיר מאוהב הורג צעיר אחר שמנסה לגזול ממנו את אהובתו, ואת דודהּ הכומר של האהובה, שמונע ממנה להינשא לו. הוא נמלט להרים ומתחזה לדמות אגדית בשם Il Passatore, אחד שגונב מעשירים ומחלק לעניים. זה היה אחד התפקידים הראשיים המוקדמים של רוסאנו בראצי. הסרט מבוסס על רומאן באותו שם, ואחד משותפיו של פליני לכתיבה היה צ'זארה זוואטיני, שלא הוזכר בסופו של דבר בכותרות.

1948 - אהבה | Amore

במאי: רוברטו רוסליני

רוסליני ופליני משתפים שוב פעולה, בסרט בן שני חלקים, האמור להציג שתי גירסאות של אהבה מטורפת. אחד מהם, "הקול האנושי", הוא עיבוד מחזה באותו שם לשחקנית אחת, שכתב ז'אן קוקטו, ואנה מאניאני (שהייתה אז בת זוגו של רוסליני) מופיעה בו. החלק השני, "הנס", מבוסס על סיפור דרום-אמריקאי אותו עיבד פליני לתסריט, ובו הוא גם מופיע בתפקיד הראשי, לצדה של אנה מאניאני. נווד נתקל ברועת צאן תמימה, היא משוכנעת שהוא קדוש שירד מן השמיים כדי לשוחח איתה, והגבר אכן מנצל את תמימותה עד הסוף.

1948 - ללא רחמים | Senza Pieta

במאי: אלברטו לטואדה

אלברטו לטואדה שוב מציג את הצד האפל והקודר של איטליה המתקשה להשתקם אחרי מלחמת העולם השנייה, נושא מרכזי שהעסיק מאוד את כל הזרם הניאו-ריאליסטי. נערה שמחפשת את אחיה הנמלט מן החוק, יוצרת קשר עם קצין אמריקאי שחור המוצב באיטליה. היא מבקשת את עזרתו בעסקה עם כנופיית פשע מקומית. תחילה הוא מסרב, אבל בסופו של דבר נכנע להפצרותיה. הוא נופל לידי החוק ונשלח לכלא, ואילו היא מידרדרת לעולם של זנות וסמים. דרמה חסרת פשרות על מציאות שאין ממנה מוצא. פליני כתב את התסריט יחד עם הבמאי והסופר האיטלקי טוליו פינלי. השחקן האפרו-אמריקאי ג'ון קיצמילר, שהופיע בכמה סרטים ניאו-ריאליסטיים, עזר למפיקים להשיג את אישורי ההסרטה הדרושים בשטחים שהיו בפיקוח הצבא האמריקאי.

"הפרחים של סט. פרנסיסקוס" של רוברטו רוסליני

1949 - העיר המתאבלת

La Citta Dolente

במאי: מאריו בונאר

אולי הסרט היחיד שעוסק בגירוש האוכלוסייה האיטלקית מחצי האי איסטריה, שהועבר לרשות יוגוסלביה בתום מלחמת העולם השנייה, נושא כאוב שהאיטלקים לא השלימו איתו אף פעם. הסרט משלב חומר תיעודי רב שצולם בתקופת הגירוש עם עלילה שאמורה להדגיש את הטרגדיה של הקורבנות. הסרט צולם בשנת 1947, אבל יצא לאקרנים רק שנתיים לאחר מכן. השלטונות באיטליה השתדלו לא להקדיש לו יתר תשומת לב, אולי משום שהגישה הפוליטית של הסרט לא עלתה בקנה אחד עם זאת של ממשלת רומא.

1949 - בשם החוק | In Nome Della Legge

במאי: פייטרו ג'רמי

הסרט שקבע את מעמדו של הבמאי-שחקן פייטרו ג'רמי, בתקופה שבה תקף בזעם ובחריפות את שלטון המאפיה בדרום איטליה. משפטן צעיר שנשלח לכהן כשופט שלום בעיירה דרומית נתקל שם בטרור שמשליטים האציל המקומי וראשי המאפיה על האוכלוסייה, הנכנעת למסורת ה"אומרטה" אשר כופה עליהם שתיקה. פליני, יחד עם לא מעט שותפים, אחראי לעיבוד רומאן בשם "בית משפט קטן", וג'רמי שאל מן הקולנוע האמריקאי את השילוב של שפה קולנועית פשוטה, מובנת ומושכת צופים, עם גישה מוסרית בלתי-מתפשרת. סארו אורזי, המגלם את מפקד המשטרה בעיירה, יחזור עוד פעמים רבות להופיע בסרטיו של ג'רמי.

1949 - הטחנה על נהר פו

Il Mulino Del Po | במאי: אלברטו לטואדה

עוד פרק של לטואדה בתיאור מצבה של איטליה בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20. בתה של בעלת טחנת קמח מתארסת עם בנו של איכר אמיד, אבל אחיה המטורזן מעלה באש את טחנת הקמח המשפחתית כדי להסתיר את עבירות המס שבהן היה מעורב. המשפחה מידרדרת לעוני מחפיר, הנישואים נדחים למועד לא-ידוע, והכלה המיועדת הופכת להיות עוזרת בית אצל הוריו של מי שאמור היה להיות בעלה. התעמולה של מפלגות השמאל גורמת חוסר שקט בקֶרֶב בני הכפר, ואלה מתעמתים עם בעלי הקרקעות העשירים במקום, ומכריזים על שביתה. הצבא מוזמן להשליט את הסדר, ובתוך המהומות, אחיה של בת הטוחן רוצח את ארוסהּ. לא פחות משמונה תסריטאים חילקו ביניהם את העבודה על הסרט, ביניהם הבמאי לטואדה, במאי נוסף, לואיג'י קומנצ'יני, וכמובן פליני עצמו.

1950 - דרך התקווה

Il Cammino Della Speranza

במאי: פייטרו ג'רמי

חבורת כורים מובטלים מן הדרום מבקשת לעבור את הגבול לצרפת ולמצוא שם עבודה. אלא שהמתווך, שאמור היה להעביר אותם בגבול, מלשין עליהם למשטרה. הם נעצרים ונשלחים חזרה הביתה. רק כמה מהם, שאינם מוכנים להיכנע, יוצאים למסע רגלי, מרומא צפונה, כדי להגיע לצרפת בכוחות עצמם. הסרט הוא מעין בלדה שבודקת את המצב ברחבי איטליה באותם ימים, והטון הביקורתי שלו נתקל בבעיות רבות עם הצנזורה, בעיקר בשל הדרך בה תואר יחס המשטר למובטלים. פליני עבד עם ג'רמי על עיבוד הרומאן המקורי.

ג'ולייטה מסינה ואלברטו סורדי ב"פורטונלה" של אדוארדו דה פיליפו

1950 - הפרחים של סט. פרנסיסקוס

Francesco Giullare Di Dio

במאי: רוברטו רוסליני

אוסף של אפיזודות המתארות מפגשים של נזירים פרנציסקנים, שבהם דנים בעיקר על תורתו של פרנסיסקוס הקדוש ועל יישומה בחיי היומיום. רוסליני ופליני כתבו את התסריט יחד, כשהם מתבססים על "הפרחים הקטנים של פרנסיסקוס הקדוש", ספר שהופיע במאה ה-15, ומספר ב-53 פרקים קצרים את קורות חייו של הקדוש הנוצרי. מלבד השיחות בין הנזירים, פס הקול של הסרט מורכב אך ורק מקולות הטבע ושירת הציפורים. הסרט מבשר את אותו קולנוע סגפני ומינימליסטי שרוסליני עתיד היה לפתח בהמשך, ברוח הצהרתו המפורסמת: "אני לא מעוניין לעשות סרטים יפים, אלא סרטים מועילים".

1951 - מבוקשת חדרנית נאת מראהCameriera Bella Presenza Offresi

במאי: ג'ורג'יו פאסטינה

ההיפך המוחלט של הסרט הקודם, קומדיה איטלקית קלילה מן הסוג האופנתי ביותר, ובה ארבעה פרקים שבכל אחד מהם מופיע כוכב אחד לפחות, שכל אחד מהם אמור להוסיף לערך המסחרי של הסרט. עוזרת בית שממתינה שנים לארוסה שיבוא ויישא אותה לאשה, מחליפה תוך כמה ימים ארבעה מעסיקים שונים, כל אחד עם השיגיונות הפרטיים שלו. בין המעסיקים, ויטוריו דה סיקה, אלדו פאבריצי, שני האחים דה פיליפו, אדוארדו הידוע גם כמחזאי, סופר ובמאי, ופפינו, שהוא בעיקר שחקן.

1951 - העיר מתגוננת

La Citta Si Difende | במאי: פייטרו ג'רמי

שנה לאחר הצגת הבכורה של סרטו הראשון, "אורות הווארייטה", פליני חתום, יחד עם קומנצ'יני, ג'רמי וטוליו פינלי, על סרט פשע נוסח הקולנוע האפל האמריקאי, סרט המצביע על נטייה של ג'רמי לבטא את הביקורת החברתית הנוקבת שלו באמצעות סרטי פשע מן הסוג הזה. ארבעה שותפים, אב משפחה, כדורגלן לשעבר, צייר מובטל ונער מתבגר, שודדים את הקופה של איצטדיון כדורגל. שניים מהם נופלים לידי המשטרה, השניים האחרים מוצאים את מותם במנוסה, והעלילה כולה מוצגת מנקודת המבט של השודדים הלא-יוצלחים, שכישלונם הוא בלתי-נמנע. הסרט זכה בפרס ההפקה האיטלקית הטובה ביותר של השנה בפסטיבל הסרטים בוונציה.

1951 - מאחורי התריסים המוגפים

Le Persiane Chiuse | במאי: לואיג'י קומנצ'יני

אשה מקבלת מידע שמוביל אותה דרך כל ביבי האשפתות של שכונות הפשע והעוני בג'נובה ובטורינו, במאמציה לגלות את עקבות אחותה, שנעלמה מן הבית לפני שנים. מפגש בין שני עולמות מנוגדים לחלוטין, תוך שימת דגש במעמדן של נשים בחברה האיטלקית, והיחס לו הן זוכות מצד הגברים סביבן. הפעם הבמאי הוא קומנצ'יני, שותפו של פליני בכתיבת לא מעט תסריטים. פליני עצמו, ששמו לא מוזכר בין כותבי התסריט, טען בפני אחד הביוגרפים שלו, טוליו קזיץ', שהוא ביים סצינה אחת בסרט, בה נמשית גופה מנהר הפו, כדי למנוע את הפסקת הצילומים ברגע של משבר. זה הסרט הראשון בו עבד פליני עם מי שתהיה רעייתו, ג'ולייטה מסינה, המגלמת בו תפקיד של זונה קטנה ותמימה, דמות ששימשה, אולי, בשלב מאוחר יותר, השראה לסרט "לילות כביריה".

1952 - השודד מטאקה די לופו

Il Brigante Di Tacca Di Lupo

במאי: פייטרו ג'רמי

פליני חוזר לעבוד עם ג'רמי, בעיבוד לסיפור על המצוד שערך הצבא האיטלקי אחרי שודד דרכים מפורסם במאה ה-19. אמדיאו נאזארי מגלם קצין שמפקד על יחידת צבא היוצאת ללכוד את רפה רפה, הפושע שמטיל את חתיתו על כל החצי הדרומי של המגף איטלקי. בני המקום, הנשמעים למסורת ה"אומרטה", אינם מעזים לחשוף את מקום מחבואו, עד אשר נערה צעירה שוברת את השתיקה ומושיטה עזרה לאנשי החוק. ג'רמי ביים את הסרט לפי מיטב המסורת של המערבון האמריקאי.

1952 - אירופה 51

Europa 51

במאי: רוברטו רוסליני

אשתו של תעשיין אמריקאי המתגוררת ברומא חוֹוה משבר נפשי אחרי שבנה הקטן מתאבד, וכדי להשתקם היא משתכנעת להקדיש את כל זמנה לעזרה לנזקקים. היא מתמסרת למשימתה החדשה, המומה מן הסבל, העליבות והעוני שבהם היא נתקלת, ונתקפת ייאוש ככל שהיא מתוודעת יותר למצבם של אלה שהיא אמורה לסייע להם. היא נחרדת מן הצביעות והשחיתות של החברה שבתוכה היא חיה, מאבדת את שפיותה, ומאושפזת במוסד לחולי נפש. רוסליני ופליני הגו יחד את התסריט תוך כדי עבודתם המשותפת על "הפרחים של סט. פרנסיסקוס". רוסליני ראה בסיפור נושא אידיאלי לרעייתו החדשה, אינגריד ברגמן, אותה נשא לאשה אחרי הפרידה מאנה מאניאני, שהסעירה את איטליה כולה. לעומתו, פליני טען שככל שעבר הזמן (אולי גם ככל שהוא היה מעורב יותר בסרטים שהוא עצמו עשה), הוא עצמו התרחק מן הנושא, הסתפק במתן כמה עצות ידידותיות, ובסופו של דבר ויתר על צירוף שמו לרשימת התסריטאים.

1954 - איפה החופש?

Dov'e La Liberta…?

במאי: רוברטו רוסליני

קומדיה מרירה וארסית על סַפָּר שנידון ל-22 שנה בשל רצח על רקע רומנטי. עם שחרורו, הוא מנסה להשתלב חזרה בחיי המשפחה והחברה, אבל כל מה שהוא מגלה דוחה אותו עד כדי כך שהוא מעדיף לשוב אל הכלא. רוסליני, שיזם את הפרויקט, נטש אותו באמצע. מריו מוניצ'לי ופליני היו אחראים בסופו של דבר לצילום סצינות המשפט בסרט, שאחרי גלגולים רבים ובעריכה הסופית של חברת ההפקה, רוּקן מרוב הכוונות המקוריות שהיו בו.

1958 - פורטונלה | Fortunella

במאי: אדוארדו דה פיליפו

סרט תפור על מידותיה של ג'ולייטה מסינה, שהופיעה בתפקיד הראשי, אבל חסר את ההשראה המיוחדת במינה אותה הוסיף פליני בסרטים שעשו יחדיו. פליני השתתף בכתיבת הנושא והתסריט, אבל לא בבימוי. מסינה מגלמת אשה תמימה אשר מתייסרת במערכת היחסים שלה עם מאהב בוגדני, ומאמינה בעמקי ליבה שהיא בתו של מיליונר עשיר ויפה תואר. //