לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


עשר הערות על מרק רוזנבאום, אבא שלי

דני רוזנברג

לכתיבה מסוג זה נדרש מרחק הזמן שיאפשר לשברי זכרונות להפוך לסיפור סדור. בחורף צילמתי סרט בו מרק רוזנבאום הגיבור. הסרט עתיד לצאת בשנה הבאה, ותהליך העבודה עדיין בעיצומו. מרחק אין לי. לא מהדמויות, לא מהאירועים ולא מעצמי. כל שנותר הוא לתאר מספר רגעים מתוך עשיית סרט שטרם יצא לאור.

1.

ארבע לפנות בוקר. סצינה בה יואל, הגיבור אותו משחק מרק רוזנבאום, רוכב על אופניו. המצלמה מותקנת ברכב שמתחיל לנסוע, מרק אמור לצאת מחניית הבניין בן שלוש הקומות בו נמצאת דירתו של יואל. בבניין הזה גרו הורי כל חייהם, אבי היה רוכב בלילות לבדו על אופניו לכיוון הים. מרק משחק את דמותו. המצלמה מתחילה לרוץ, ומרק מגיח לתוך השוט הפתוח. אולי זו התאורה העמומה, ואולי זהו חוסר שעות השינה באחד הימים האחרונים של הצילומים, אבל אני די משוכנע שראיתי את בבואתו של אבי רוכב מולי.

2.

שלוש שנים קודם לכן נפטר אבי, שהיה מעשן כבד, לאחר שחלה בסרטן ריאות. כשרק התגלתה המחלה כתבתי עבורו תסריט, בו לילה אחד הוא מקבל בשורה על כך שעומדת להתחיל מלחמה עם איראן, והוא יוצא להציל את משפחתנו מהטילים המתקרבים. הספקתי לצלם רק את הפתיחה בה אבי מעיר את אמי ומנסה לשכנע אותה לברוח. מצבו התדרדר במהרה, וכעבור כמה חודשים הוא מת. לא ראיתי טעם להמשיך את אותו סיפור שבראתי עבור אבי כדי להפוך אותו לגיבור. כתבתי את התסריט מחדש, ובו סיפור על בן שמנסה ליצור סרט עם אביו כדי לנסות לנצח את הזמן ואת המוות, להקפיא את הזיכרון. בשלב זה התחלתי לחפש את מי שישחק, או למעשה יחליף, את אבי. אל מרק הגעתי בסופו של תהליך ארוך של אודישנים לעשרות שחקנים, אבל למעשה תמיד, בתוך תוכי, ידעתי שזה יהיה הוא.

3.

שיחת טלפון ראשונה. מרק סקפטי. הציע שאבחר שחקן, אבל הבהיר שאם בעינַי הוא מתאים, הוא יבוא. מרק, כך חשבתי אז, לא פעל מחדוות המשחק, אלא בגלל הערבות ההדדית שלנו, יוצרי הקולנוע, זה לזה. המידבר האינסופי של עשיית סרט הצטמצם כשהאקדוחן הוותיק בעיירה מציע לרכב לצידך.

4.

המשרד של מרק. אני ממתין למפגש השלישי בתוך החדר הריק. מרק חוזר עם בניו, מיכאל, דניאל ויונתן, מארוחת צהריים. לרגע דרום תל אביב הפכה לשטעטל ובה בית מלאכה משפחתי, מ. רוזנבאום ובניו. גם לסבי היה בית מלאכה כזה, לייצור מברשות, שפתח אביו ועבר בירושה לאבי. בית החרושת למברשות קרס בשנות ה-90, מאז אבי לא חזר לעצמו. הפחד מהקריסה התחבר בשנה האחרונה של חייו לפחד המוות. האם מרק יוכל לשחק זאת? בשני המפגשים הקודמים פרצו החוצה הכריזמה והעוצמות של מרק וגם יכולת המשחק הריאליסטית עד כאב, לא באופן מפתיע. אותה נוכחות, אותה סמכותיות או גבריות או אלפא מייליות, או כל שם תואר אחר שנועד לתאר את "דמות האב" – יש לו. ועשרות סרטים שלהם הוא אב מעצימים הילה זו.

5.

זיכרון ראשון ממרק. פסטיבל ירושלים 2004, "ולקחת לך אשה". אפשר היה אז להכניס גם קהל שישב על המדרגות, וכל אותם יושבי כסאות, מדרגות ושטיחים עצרו את נשימתם בשוט הראשון שמתמקד ברונית אלקבץ, ולא חזרו לנשום עד השוט האחרון של דנה איבגי יושבת על המיטה בסיום של "אור". גל חדש נולד לקולנוע הישראלי, ומרק שוחה מעליו. שנים רבות לאחר מכן, בשבת בשמונה בבוקר, התקשר אלי חברי איתי טיראן, שבישר לי כי מרסין ורונה, במאי פולני שהיה חבר שלי, התאבד. איתי שיחק בתפקיד הראשי בסרטו של מרסין, "דיבוק", על נשמתה של רבקל'ה שמתגלגלת הפעם לגופו של גבר. שתינו וודקה פולנית בדירתי כשמרסין הגיע לראשונה לארץ. בלילה הוא הקרין לי ולזוגתי אז קטעי יוטיוב בהם מתועדים אנשים אמיתיים שנכנס בהם דיבוק. בבוקר המחרת פגש במרק רוזנבאום, שהפך לאחד ממפיקי הסרט. כעבור שנתיים צילומים, פרמיירה בינלאומית, וכעבור שבוע – סיים את חייו, לא משתחרר מהשדים שבנפשו-שלו. שבוע לאחר מכן התקיימה הפרמיירה הישראלית. מדוע אני מספר את הסיפור הזה, על דיבוק ובמאי פולני? כי באותו לילה, בפסטיבל חיפה, כשמרק עלה על הבמה, ראיתי אותו נשבר לראשונה. תועפות של רגש פרצו ממנו, הגבר החזק הזה התגלה כמעיין נובע של אמת וכאב. רציתי לחבק אותו כפי שלא חיבקתי את אבא שלי מימי. ועכשיו, במשרד של מרק, כשאני בצד אחד של השולחן שעליו הררי מסמכים, תסריטים, קלטות, כוסות קפה ומאפרות, יושב מולי מרק, מקריא סצינה בה הגיבור אמור להישבר – ומתקשה. הזכרתי לו את הרגע ההוא על הבמה. טכניקת הזיכרון החושי אמורה לעבוד. לא כך טענו ב"אקטור'ס סטודיו? "אני לא יכול לשחזר את זה" – פסק מרק. בשלב זה לא ידעתי אם מרק יוכל להסיר את החציצה בין עיניו הגדולות לבין הרגש שהן מחביאות.

חזרה ראשונה של מרק ואמי, הניצולה היחידה מהקאסט המקורי של הסרט. מרק בחדר הטלוויזיה, אמא שלי על יד המחשב בסלון. הסצינה מתחילה בדיאלוג שלהם בצעקות מחדר אל חדר. לפעמים זיכרון הוא קול. קולו של מרק, שמגיע בזווית המדויקת מחדר הטלוויזיה, חוצה את המטבח ומגיע לסלון, כמו מעיר את הבית ממצב של קיפאון בו הוא שרוי שלוש שנים. הבטתי באמי מקשיבה לקול, מביטה בחצי מבט בפרופיל של מרק יושב על הספה שמול הטלוויזיה. מהשלב הזה אמא שלי הפסיקה לשחק, והמשיכה לדבר עם אבא שלי.

מרק רוזנבאום בעבודה. צילום: ניקול דה קסטרו

6.

זריחה, יום צילומים ראשון. מגרש חנייה. הצוות מכין את השוט, פינת הפקה דלה, ריח של קפה שחור. מרק לעולם לא יבקש הסעה, תמיד מגיע עם הרכב שלו. הנוכחות שלו על הסט מרגיעה, הוא מגיע עם מאות זריחות וימי צילום ראשונים מאחוריו. שואל היכן נכון להחנות את הרכב כך שלא ייכנס לשוט, פוגש את זיו קטנוב, המאפרת שעבדה איתו בעשרות סרטים ועומדת לאפר את פניו, ומבין איך לייעל את התהליך כדי למצות כל סצינה וסצינה. מיום זה ועד יום הצילומים האחרון, כשיצא מהים ברגעי ה-magic hour האחרונים, ידעתי ששום דבר רע לא יכול לקרות לי ולסרט כשהוא שם (ואולי זאת בעצם ההגדרה של אבהות?).

7.

הדמות של יואל מעשנת, משתעלת, מדממת ומעשנת, אבא שלי עישן. מרק מעשן בכל מקום וכל רגע. הריח מתפשט בחדרים הסגורים, דבק בבגדים, נכלא ברכבים, האש אוחזת בסיגריה בלילה, ומאכלת אותה בחצר החשוכה של הבניין. בסצינה אחת בסרט, לאחר שכמעט טבע בים ורגע לפני שהוא מעשן בחצר כשהשמש כבר שקעה, יואל מביט במראה ורואה שם את המוות לראשונה. אני ראיתי את אבא שלי. מרק הביט בפריים, ואמר שהוא נזכר באבא שלו.

8.

נותר קצת זמן באחד מימי הצילום במעבר בין יום ללילה, והצעתי סצינה קטנה בה יואל שומע מוסיקה ומתחיל לרקוד בסלון בתחתוניו. יואל אוהב את אלביס, מרק פחות. ובכל זאת, כשהתחיל לרקוד ולשיר, כמו היה על במה, נראה היה שהוא מעט מרחף באוויר, לא עף, אבל כמה סנטימטרים לפחות. מעבר לערבות ההדדית, מעבר לעקרונות העבודה עם נון אקטורס, מעבר לריאליזם ושברו, מרק רוזנבאום אוהב לשחק, אלביס שר והוא פורח.

9.

לילה, יום הצילום האחרון. כפור אימים בהרי ירושלים מתחת לגשר הרכבת העצום. מרק חולה אך הוא מסתיר זאת, רועד מקור ברכב בין טייק לטייק, רץ שוב ושוב אל תוך החשיכה. בסצינה הבאה, יואל עוזר לבנו להעמיס את הציוד לרכב, הצילומים מסתיימים. מרק מסרב ללכת הביתה עד שכל הציוד על המשאית. שהוא כבר ברכבו, הוא עושה עוד סיבוב בשדה הרטוב. "סריקה, שלא שכחנו כלום".

10.

חזרה לתקופת החזרות. אנחנו עובדים על סצינת מפתח בה יואל רב עם בנו שמנסה לשכנע אותו להצטלם, מבוסס במידה כזאת או אחרת על שיחה שהייתה לי עם אבי. אסף, בן דמותי בסרט, אינו מרפה מניסיונות השכנוע אל מול גסיסתו והיעלמותו של אביו: "הימים האלה בורחים לי, אבא, ואני לא יודע מה לעשות. וככה לפחות יהיה לי חומר שאני אוכל להחזיק". מרק מקשיב לטקסט ומשיב שבתסריט כתוב: "קרוב לוודאי שגם חומר לא יהיה לך, כי אתם כבר לא מצלמים על חומר". מרק משנה מעט את הטקסט, ואומר: "כי אתם לא מצלמים על פילם". כשהמילה פילם יוצאת מפיו, לפתע שפתיו רועדות וקולו נשבר. אולי עברו לו באלפית שנייה עשרות אלפי מטרים של פילם שעברו תחת ידיו, חדרי סטינבק, מעבדות בהונגריה, ניסיון לנצח את השעון ולהגיע מיוזע לחדר הקרנה בפסטיבל כזה או אחר, אולי זה הקסם שמתרחש שכשאור פוגש תמונה באולם חשוך, אולי הזיכרון הפונטי של מלה שכבר אינה נאמרת, אולי הייתה זאת בכלל מחשבה אחרת שהפעילה את המנגנון שהפיל דמעה מעינו. לאחר רגע, אולי שנייה, מרק מתעשת וממשיך.

דני רוזנברג הוא במאי, תסריטאי ומפיק