עשרה סרטים מוונציה

ונציה העזה השנה להציע פסטיבל קולנוע שהציג את כל סרטיו באולמות, וזאת למרות הקורונה. הגירסה הייתה מצומצמת יותר, וכל תנאֵי הזהירות שהמחלה דורשת נשמרו בקפדנות, כולל צמצום לא רק של הסרטים אלא גם של מספר האורחים, שנשמר ביניהם מרחק במקומות הישיבה. הצלחת המבצע, כפי שאפשר להבין מן התקשורת בכל עולם וגם מן הדיווח של דני מוג'ה המתפרסם כאן, הפיחה תקווה בלב תעשיית הקולנוע, שהסיכוי לחזור למציאות קודמת של פסטיבלי קולנוע הוא ריאלי, אפילו במדינה שהווירוס הסיני עשה שָמות בתושביה. מתוך התוכנית של ונציה דלינו כאן, בדרכים שונות ומשונות (אבל כולן חוקיות),  10 סרטים. הנה התוצאה.

חברים יקרים – במאי אנדריי קונצ'לובסקי

Dear comrades – dir. Andrey Konchalovsky

יורשה לי להזכיר לקוראים מי הוא בדיוק אנדריי קונצ'לובסקי (יליד 1937). הוא נצר למשפחת אצולה רוסית מכובדת ביותר. שמו במקור היה אנדריי מיכלקוב, אבל מאחר שגם אחיו, ניקיטה, בחר ללכת לקולנוע, הם חילקו ביניהם את שם המשפחה: אנדריי נטל את שם משפחת האם, ואילו ניקיטה קרא לעצמו מיכלקוב. גם אם כיום הם נמצאים במחנות פוליטיים שונים ברוסיה, השניים שיתפו פעולה במשך לא מעט שנים. שמו של קונצ'לובסקי משך תשומת לב לראשונה כאשר החל לעבוד עם במאי אחר, אנדריי טרקובסקי. השניים כתבו יחדיו את התסריטים לשני הסרטים הראשונים והמפורסמים של טרקובסקי, "אנדריי רובלב" ו"נעורי איבן". סרט הבכורה של קונצ'לובסקי כבמאי, "המורה הראשון" (1964), זכה להכרה וקיבל את מלוא התמיכה של הממשל הסובייטי, אבל סרטו השני, "סיפורה של אסיה" (1967), נאסר להצגה, והאיסור הופשר רק כעבור 25 שנה. למרות זאת (אולי משום שאביו, סרגיי מיכלקוב, היה המחבר של המנון ברית המועצות), הותר לו להמשיך, והוא הצטיין בעיבוד יצירות ספרותיות של טורגנייב וצ'כוב לקולנוע. אחר כך עשה סרט ראווה גדול ממדים בשם "סיבריאדה", שקיבל  פרס בפסטיבל קאן. התהילה הבינלאומית עזרה לא מעט במציאת עבודה במערב, שם הוא הירבה לשתף פעולה עם מנחם גולן, בימים שבהם היה מפיק הוליוודי, ובין סרטיו היותר ידועים מאותה התקופה היה "רכבת לחופש" (1985) לפי תסריט מקורי של אקירה קורוסאווה. חיסול ברית המועצות החזיר אותו הביתה, למוסקבה, אבל הוא ממשיך לביים, לא רק קולנוע אלא גם תיאטרון ואופרה, הן במזרח והן במערב. מה עוד שהיום מותר לו לומר כל מה שהוא חושב על המשטר הסובייטי בפה מלא וללא חשש של ממש.

ומה שהוא חושב בנושא זה אכן בא לידי ביטוי מלא בסרטו החדש, המבוסס על פרשה אמיתית שהתרחשה בשנת 1962 בעיר נובוצ'רקאסק, בימים בהם חרושצ'וב עמד בראש ברית המועצות. יוקר המחיה היה באותם ימים בעלייה מתמדת, המשכורות התכווצו, הפועלים במפעל מקומי ליצור קטרים חשמליים הכריזו על שביתה ויצאו בהפגנת מחאה נגד המצב הבלתי-נסבל, ואיימו לפרוץ למזכירות המפלגה הקומוניסטית בעיר כדי לדרוש שינוי. ואז הצבא נקרא למקום כדי לשמור על הסֵדֶר. במקביל, שליחי המשטרה חשאית (NKVD), שהסתתרו בעליות הגג של בתים בכיכר המרכזית של העיר, פתחו באש על המפגינים והרגו רבים מהם. על מנת שהידיעות על השביתה ועל דיכויה האלים לא יופצו ברחבי האומה הסובייטית, ניתקו השלטונות את כל אמצעי התקשורת בעיר, והצבא סגר את כל המבואות, כך שאיש לא ייצא ממנה או ייכנס אליה.

אנדריי קונצ'לובסקי מציג את הפרשה בסרט שחור-לבן, המזכיר את יומני החדשות בבתי הקולנוע דאז, כאשר העלילה כולה עוברת דרך עיניה של לודמילה, אותה מגלמת יוליה ויסוצקאיה, רעייתו של קונצ'לובסקי, שחקנית מוּכרת היטב ברוסיה ומגישת טלוויזיה פופולרית. לודמילה היא חברת המזכירות בסניף המקומי של המפלגה הקומוניסטית, נאמנה לשלטונות, ומוכנה להגן בחירוף נפש על המשטר אותו היא משרתת על כל צעד ושעל. כמו כל חברי המזכירות, היא מתרעמת על הפועלים שמעזים להפר את ההוראות של ההנהגה. קונצ'לובסקי מציג את ישיבות המזכירות שבהן היא משתתפת כסאטירה חסרת-רחמים על מי ששלטו אז ברוסיה.

לודמילה איתנה בהשקפותיה וניצבת לצד השליטים עד הרגע שמתברר לה כי בתה בת ה-18 נעלמה במהומות. איש אינו יודע אם נאסרה, נפצעה, או אולי גרוע מזה. היא יוצאת לחיפושים נואשים אחרי הבת, ותוך כדי כך חושף הסרט את מנגנון הרֶשע המניפולטיבי אשר מטיל את אימתו על המדינה כולה, אותו שלטון שעד אותו שלב היא הייתה שותפה לו.

הטון האירוני המשולב בדוקו-דרמה האמיתית הזאת עשוי אולי להפריע לחלק מן הצופים להזדהות כליל עם הסיפור, אבל למען האמת, אם חושבים על כך היטב, כל משטר טוטליטרי שואף להתנהג כמו האחראים לטבח בנובוצ'רקאסק, ותמונות של משטרה שפותחת באש לא נעלמו מן עולם, למרבה הצער.

 ישימון - במאי: אחמד בהרני

Wasteland – dir. Ahmad Bahrani

סרט זה נועד מראש להצגה בבתי קולנוע המקדישים את עצמם לאמנות ולאמירות חברתיות, בסינמטקים ובפסטיבלים, שהרי במקומות אחרים, בהם מעריכים סרט לפי מצבורי הבידור שבו, קשה להניח שיימצא לו מקום. מדובר בסרט איראני סגפני במיוחד, שצולם באחד האזורים הפחות מרנינים של מדינת ענק זו, שממה רחבה וריקה ובתוכה מפעל לייצור לבֵנים בשיטה הישנה. שופכים מים על האדמה, שהופכת לבוץ, יוצקים את הבוץ לתוך תבניות, אחר כך מייבשים את הלבֵנים שנוצרו בתבניות בתנור, וכשהלבנים הופכות מוצקות, מסדרים אותן בערימות והן מוכנות למכירה. זו עבודה קשה ומתישה שהשכר תמורתה הוא פרוטות מעטות בלבד.

הפועלים לנים במגורים עלובים בצמוד למפעל, חולמים על יציאה למרחב, אבל ברור לכולם כי זו לא תגיע, לא היום ולא מחר. בעל הבית, המתגורר בעיר הקרובה, מנהל אותם בעורמה המקובלת, בשיטה הידועה "הפרד ומשול", עם יד ברזל הנתונה בכפפת משי. הוא מתיימר לדאוג למי שהם למעשה עבדיו, ובפועל דואג רק לעצמו. הבמאי בהרני טוען שהוא בחר לעשות את הסרט הזה, כי אביו עבד במשך שנים כפועל במפעל לבנים שכזה, לצד רבים כמוהו.

כפי שמתבקש במקרה זה, הצילום הוא בשחור-לבן, כי אין בשממה הזאת שום צבע אחר. כל מה שרואים נע בין גוונים שונים של אפור, מן הכהה של הלילה ועד לאפור הבהיר של האבק החודר לכל מקום. הקצב הוא איטי, כמו העבודה עצמה וכמו השיממון של חיי הפועלים. סצינות חוזרות על עצמן במהלך העלילה, בכל פעם בשינויים קטנים שאינם מקריים, ומצביעים על הדרך שבה שליט כל-יכול – כאן בעל המפעל – שולט בעדר האנושי. אולי הבולטת מכל הסצינות הללו היא סידרת האסיפות הכלליות של הפועלים, בהן מסביר בעל הבית לאומללים הניצבים מולו, שמשום שאין ברירה אחרת והמציאות היא כמו שהיא, יילכו חייהם ויהיו  עלובים עוד יותר, עד לאסיפה הסופית שבה הוא מפטר את כולם, משום שלדבריו, שוק הלבֵנים אינו משתלם עוד, אבל שוכח להזכיר שהוא מכר את המקום למישהו אחר, ומשום כך הוא סוגר את המפעל.

יש גם סיפור אהבה שמתגנב פנימה במהלך העלילה, קודר ומאכזב לא פחות מכל השאר. אפשר לראות בסרט תמונה ריאליסטית של מציאות פרימיטיבית אשר קיימת עדיין היום, אבל מצד שני, כל מי שרגיל לראות בסרטים האיראניים הצהרה פוליטית בעקיפין, עשוי בהחלט להבחין שיש כאן מטאפורה למשטר הטוטליטרי ששולט היום באיראן.

200 מטר – במאי: אמין נייפה

200 meters – dir. Ameen Nayfe

עלילתו של סרט פלסטיני זה מתרחשת בהווה, והוא עוסק במצבה הקשה של משפחה חצויה ממזרח ירושלים. האב, מוסטפא, חי בצד אחד של העיר בבית אמו, אבל עיקר פרנסתו היא בכל זאת בצד השני של הגבול, אצל הישראלים שתנופת הבנייה שלהם היסטרית. אשתו וילדיו נמצאים מן הצד השני של הגבול, בירושלים הישראלית. בערבים הם יכולים לראות זה את זה מן המרפסות כשהם מדליקים שם את האור, אבל במצב חריג, למשל כשלאב אין תעודת מעבר מעודכנת, הדרך מאחד לשני יכולה להיות אינסופית ומטרידה, גם אם נדמה שיש בצורה כזאת אפשרות לחיים כלשהם, מסודרים פחות או יותר, כשהבעל יכול מדי פעם לבוא ולבקר את האשה ואת הילדים. כאשר צריך לאשפז את בנו הקטן של גיבור הסרט בבית חולים ישראלי, לאחר קטטה בבית הספר, האב מנסה להגיע אל הבן. או אז הוא נאלץ לצאת למסע ארוך ומסובך ממזרח ירושלים צפונה, עד למקום שבו הובטח לו כי שם אפשר לחצות את איכשהו את הגבול לתוך ישראל, ואז לנסוע בצד הישראלי כדי להגיע לירושלים המערבית, לאותו מקום שהיה בסך הכל במרחק 200 מטרים מנקודת המוצא שלו.

כידוע, העיקר בסרטי מסעות אינו בהכרח המסלול שהדמויות עוברות במהלכו, אלא האירועים והדמויות שבהם הן נתקלות במהלך הדרך. ואכן, גם כאן המצב דומה. השלד העלילתי הוא בסך הכל סכמתי למדי, והעיקר הוא מה קורה לדמות של מוסטפא במאמציו להגיע מהר ככל האפשר ממזרח ירושלים למערב ירושלים, אל בית החולים בו אישפזו את בנו. המעבר המסודר בין שני חלקי העיר נמנע ממנו, משום שלא הספיק לחדש את האישור הקבוע שלו בזמן. התסריט הוא קצת דליל פה ושם, והאבסורד שבמסע של עשרות קילומטרים רבות כדי לעבור מרחק של 200 מטר מבית אחד לשני יהיה ברור הרבה יותר לישראלים ולתושבי השטחים, ולא תמיד נהיר עד הסוף לזרים שאינם מכירים את הגיאוגרפיה של המקום.

משמעותי יותר הוא תוכן השיחות עם הנוסעים לצד מוסטפא, אלה שמצטרפים למסע ואחרים שיורדים בדרך. מראה המחסומים שהוא צריך לעבור והשמירה עליהם, לא תמיד לפי החוק היבש, והחרדה המלווה אותו לכל אורך בדרך הנפתלת שהוא נדרש לעבור כדי לחצות מרחק שבמעוף ציפור אינו עולה על שני מגרשי כדורגל, כל אלה מדגישים את המציאות הבלתי-נסבלת שבה חיים אנשים אשר נאלצים להשלים איתה משום שאין להם הרבה מה לומר על ההחלטות מלמעלה. וזאת בעצם מטרת הסרט.

שום מקום במיוחד – במאי: אוברטו פאזוליני

Nowhere Special – dir. Uberto Pasolini

זה עוד אחד מבין כמה סרטים שנושאו הוא משפחות אומנות, ומן הסתם אחד הסרטים העצובים ביותר שראו אור לאחרונה. אוברטו פאזוליני הוא במאי איטלקי שמרבה לעבוד באיים הבריטיים, והפעם הוא מיקם את סיפורו בצפון אירלנד, אבל לא כדי לשוב ולדון שוב בסכסוך הפוליטי או הדתי שם, אלא כדי לעקוב אחרי מנקה חלונות בן 35 שבת זוגו, ילידת מזרח אירופה, נטשה לאנחות אחרי שילדה לו בן, משום שקצה בחיי העוני השונים כל כך מחלומות השפע שהמהגרים מצפים למצוא במערב. האב יוצא מדי בוקר לעבודתו, מפקיד את הבן הקטן בידי שכנה שהיא בהריון, אוסף אותו כשהוא חוזר הביתה, ומשתדל לשמש לו אב ואם גם יחד. עד היום שבו הוא מתבשר שחלה במחלת הסרטן, ונותר לו רק זמן קצר לחיות. מאותו רגע ואילך, תוך פנייה לעובדת סוציאלית המלאה רצון טוב ותמיד סבלנית, הוא מנסה למצוא את הבית המתאים ביותר שבו יפקיד את בנו כל עוד הוא בחיים.

הסרט כולו הוא השתלשלות הפגישות את האב, ללא ידיעת הבן בכלל, אצל משפחות שונות ומשונות, שהצהירו על נכונותן להיות משפחות אומנות, לא מעט בשל הקיצבה הממשלתית המתלווה לכל ילד נוסף שהן אוספות. עובדת סוציאלית הכואבת את כאבו משתדלת לעזור לו כמיטב יכולתה, ובמקביל הוא מנסה להכין את הבן הקטן, בזהירות רבה ומבלי לומר לו שום דבר מפורש, לקראת הפרידה הבלתי-נמנעת ממנו. אם בשלבים המוקדמים מצבו הגופני הוא עדיין סביר, הרי שככל שהזמן חולף הוא הולך ומחמיר, והזמן שנותר הולך ומתקצר, אבל הוא אינו מוכן להתפשר בציפיות שלו מאלה שיצטרכו בסופו של דבר לשמש הורים לבנו.

הסרט מבוים ברגישות ובעדינות רבה, עם מישחק נוגע ללב של כריס קוריגן בתפקיד הראשי, ועם נוכחות שוברת לב בפשטותה של הילד הקטן המגלם את בנו. פאזוליני (שאינו קרוב משפחה של פייר-פאולו) הוציא מתחת ידיו סרט צנוע, שהצופים בו לא ישכחו במהרה.

קרעים של אשה – קורנל מונדרוצו וקאטה ובר

Pieces of a Woman – Kornell Mundruczo and Kata Weber

זה אחד הסרטים שעוררו ויכוחים רבים ושונים בין המבקרים, הן בפסטיבל ונציה והן בטורונטו. מצד אחד הייתה התפעלות, ומצד שני – הסתייגות. מונדרוצו, במאי קולנוע הונגרי וחביב פסטיבלים, שמתפרנס בשנים האחרונות מבימוי תיאטרון ואופרה ברחבי גרמניה, הציע את רעיון הסרט תחילה לתעשייה ההונגרית, אך זו סירבה לתמוך בו. למזלו, הוא מצא לעצמו מממנים במערב, והסרט, עליו הוא חתום יחד עם התסריטאית קאטה ובר, יצא בסופו של דבר אל הפועל, כאשר מרטין סקורסיזה, אחרי שצפה בו, הוסיף את עצמו (וכמובן, גם את החברה השייכת לו) לרשימת המפיקים. בינתיים התברר שנטפליקס רכש את הסרט להצגה מקוונת, כך שרבים מכם יוכלו לצפות בו בנוחיות מבלי להמתין לפתיחת בתי הקולנוע, שתגיע מי יודע מתי אחרי הקורונה.

לא קשה למצוא פרצות בסיפור הזה, על אשה שמתרסקת אחרי שהתינוק שלה מת מיד אחרי הלידה, ועל תהליך השיקום הארוך והכואב שהיא עוברת. צופה עשוי לתהות איך זה שהגיבורה, מרתה (אותה מגלמת ואנסה קרבי, שזכתה בפרס המישחק בוונציה), שהיא אי-שם בסוף שנות העשרים לחייה, אמורה להיות בתה של אליזבת (אלן בורסטין), שלפי המונולוג המרכזי שלה נולדה לפני מלחמת העולם השנייה, ולכן בהווה היא בת הרבה יותר משמונים. החשבון לא כל כך מסתדר. אלא שמונדרוצו לא הניח אף פעם לפרטים מן הסוג הזה להפריע לו כאשר רצה להעביר מסר לצופיו, והמסר הפעם הוא שטֶבע האדם מסוגל לעמוד גם בטרגדיות האיומות ביותר שנוחתות עליו, ושהנקמה אינה הדרך הנכונה להתגבר עליהן.

מרתה היא אשה צעירה, בת למשפחה יהודית משכילה, שחיה, לדאבון ליבה של האם, עם סוור שאמנם מסור לה ואוהב אותה כמיטב יכולתו, אבל שייך למעמד חברתי שונה. כשהיא עומדת ללדת לראשונה בחייה, מרתה מחליטה ללדת בבית ולא בבית חולים, שבו עשויים לזרז את התהליך ולכפות על התינוק לצאת לאור העולם בטרם עת. כל הסידורים מוכנים לקראת הלידה הביתית, כולל מיילדת שהוזמנה בעוד מועד. כאשר הצירים הראשונים מופיעים, מתקשרים למיילדת, אלא שבאותו זמן היא עסוקה בלידה אחרת שנמשכת מעֵבֶר לזמן הצפוי, ולכן היא שולחת במקומה ממלאת מקום. כאן מגיעה סצינת לידה שנמשכת למעלה מעשרים דקות, מפורטת עד לפרט האחרון, שמסתמנת תחילה כלידה שאין בה שום דבר יוצא דופן. כאשר מתברר שֶיֵש סכנה לסיבוך כלשהו, מציעים למרתה להמשיך את התהליך בבית החולים, אבל היא עדיין מסרבת. בסופו של דבר, התינוק יוצא, נראה כאילו הכל הסתדר, היא מחבקת אותו בזרועותיה, ואז, אחרי כמה דקות, הוא חדֵל לנשום.

המשך הסרט הוא מעקב קפדני אחרי מרתה שנשברת נפשית לרסיסים, ויחסיה עם בן הזוג שאינו יודע בדיוק מה לעשות במצב הזה, הולכים ומתערערים. בני המשפחה סבורים שאחת הדרכים לעזור למרתה היא לתבוע את המיילדת על שלא מילאה את תפקידה כראוי, וגם מרתה שותפה ליוזמה זו, ונאבקת בגפה כדי למצוא את הכוח לשרוד. מונדרוצו אינו נותן לה קיצורי דרך, לא ביחסיה עם בן הזוג, לא עם המשפחה, ובעיקר לא עם עצמה. זה סרט שלא קל לצפות בו, ומי יודע, דווקא העובדה שאפשר יהיה לראות אותו בסביבה אינטימית, על מסך טלוויזיה ובלי זרים בסביבה, תקל על הצופה.

הקשיבו – במאית: אנה רוצ'ה

Listen – dir. Ana Rocha

הסרט הזה מזכיר לא מעט את מה שהבמאי הבריטי קן לואץ' נהג לעשות לפני שנים ובעצם ממשיך לעשות גם היום, אם כי ברמת חיוניות שונה לחלוטין. הנושא הוא עוולות חברתיות שוברות לב, שבעטיין האדם הקטן נדרס באכזריות על-ידי מכונה שלטונית שאינה מוכנה או אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס למשברים פרטיים, ומשום כך מעדיפה להתעלם מהם. במאית הסרט, בת פורטוגל שמציגה כאן את עבודת הביכורים שלה, משתדלת ללכת בעקבות אותו סגנון ריאליסטי שלואץ' היתווה בסרטיו, וניזונה לשם כך ממסע הייסורים הידוע שמצפה למהגרים אשר מנסים למצוא מיקלט, במקרה זה כלכלי, באנגליה. בסרט, אלה מהגרים מארץ הולדתה של הבמאית, פורטוגל, שמצבם אמור להיות פחות חמוּר, בהווה, מזה של מסתננים מארצות העולם השלישי שהרשויות הבריטיות נלחמות בהם בחירוף נפש.

כצפוי, בשל הנושא, הסרט יצא מפסטיבל ונציה עם פרס במסגרת-המשנה שבה הוצג, ומשום כך דרכו סלולה לפסטיבלים רבים גם בעתיד. אמנם התסריט קצת רזה וצפוי, הבימוי הוא קצת הססני, אבל התקינות הפוליטית מחפה על הכל. הנושא, כיום, בוער בכל העולם, ואם הביצוע עצמו אינו יחיד במינו, הטיפול במה שהוא אומר ראוי להישמע.

זה סיפורם של זוג מהגרים מפורטוגל שמשתדלים להתקיים בכבוד במדינה שבה הם זרים. האב פוטר זה עתה מעבודתו בנגרייה מבלי שבעל הבית שילם את המגיע לו, האשה עובדת כעוזרת בית, לזוג שלושה ילדים, אחד מהם תינוק. ילדתם, כבת שש או שבע, היא חרשת-אילמת, ומשום כך זקוקה לטיפול בחינוך מיוחד שעבורו צריך לשלם לא מעט כסף. כאשר ההורים אינם מסוגלים לעמוד בתשלומים, נמסר על כך לעובדים הסוציאליים, ואלה, שכבר שמו עיניהם על המשפחה קְשַת-היום, מופיעים אצלם בבית ומודיעים שאם לא יימצא פתרון מיידי לבעיותיהם הכלכליות, ייאלצו לקחת מהם את שלושת הילדים ולהעביר אותם למשפחות אומנות. ההורים מנסים למנוע את רוע הגזירה, אבל בסופו של דבר הם ניצבים מול קיר אטום. העובדים הסוציאליים, בסיוע המשטרה, לוקחים את שלושת הילדים. העזרה שמנסה להושיט להם פרקליטה מתנדבת שמתמחה בהגשת תמיכה למהגרים, מניבה בסופו של דבר פתרון חלקי בלבד למשבר, שישאיר טעם מר בפה, בעיקר במדינות שאינן שׂשׂות לקבל פליטים זרים. המישחק והבימוי בהחלט ריאליסטיים, אבל לא ישכיחו מלב איש את "ליידיבירד" של לואץ', שדן בנושא דומה. עם זאת, אין ספק שהוא יגע בלבבות רבים.

טורונטו – ונציה

לא יירד עוד שלג – במאית: מלגורזטה שומובסקה

Never gonna snow again – dir. Malgorzata Szumowska

תגידו מה שתרצו, בנושא אחד קשה להתווכח. החוש האסתטי של הגברת שומובסקה, שלא הוטל אף פעם בספק, מגיע כאן לשיאים חדשים, עד כדי כך חדשים, שנדמה כי זאת הייתה אולי המטרה העיקרית מאחורי "לא יירד עוד שלג". התפאורה, התלבושות, בחירת השחקנים, הכל מעיד על קפדנות שאינה פוסחת על הפרט הקטן ביותר, מעיצוב של שכונה שלמה ועד לצבע של חלוק בית. הסרט נפתח בסצינה שבה צעיר, שמתברר תוך זמן קצר כי הוא מעסה ואולי הרבה יותר מזה, מגיע למחסום הכניסה אשר מוביל לטירה רחבת-ידיים. הוא נכנס לטירה, מוצא ערב-רב של גברים ונשים שממתינים לו בגרם המדרגות של הכניסה, נכנס לחדרו של מי שנראה כמנהל המוסד כולו, ומבקש להתקבל, לגור בתוכו ולעבוד שם. המנהל רוצה לדעת מי האיש, אבל שוקע מהר מאוד בתוך הבעיות הפרטיות שלו, ובמה שנראה כסיאנס היפנוטי, הגבר הצעיר עוזר לאיש המבוגר להיפטר מכל המיחושים שהטרידו אותו, ולשקוע בשינה מתוקה. ברגע שהמנהל נרדם, הצעיר מחתים לעצמו את רישיון השהות שלו במקום ויוצא. מאותו רגע והלאה, בכל פעם שיגיע הצעיר שוב לאותו מחסום, זאת תהיה כבר הכניסה לתוך שכונת פאר שבפאתי עיר תעשייתית גדולה שנראית בקו האופק. המחסום נועד למנוע כניסת אנשים לא-רצויים למקום, וברחובות המטופחים עובר מדי כמה רגעים איש ביטחון אחד ולפעמים עוברים שניים, שתפקידם לבדוק שמפירי סדר אינם מסתובבים שם בלי רשות. כל הווילות בשכונה הזאת לבנות, כולן זהות זו לזו, כולן מאוכלסות באנשים מטופחים שונים ומשונים השייכים לבורגנות האמידה. לא קשה לנחש שכאן מדובר במשל ולא במציאות, ובסופו של דבר לא קשה גם לנחש מה המשל הזה מבקש לומר לצופה.

ואכן, כאשר גומרים להתפעל מן השלמות של המראה, מתברר שמדובר כאן במין תערובת מוזרה שבה אפשר למצוא זה לצד זה את "תיאורמה" של פאזוליני, את "עיניים עצומות לרווחה" של קובריק, את "שיני הכלב" של לנטימוס, את "המופע של טרומן" של פיטר וויר, את "עולם חדש ואמיץ" של האקסלי, ועוד דוגמאות רבות נוספות, הכל מתובל באבסורדים האירוניים של בוניואל. הכוונה היא לומר, שהמעסה הצעיר, שהוא אוקראיני, כלומר עובד זר שאינו שייך למקום, משרת לקוחות פולניים בעלי אמצעים, מעין מרפא קסמים של כל תחלואיהם, האמיתיים והדמיוניים. התחלואים הללו אמורים לייצג את כל הניוון שבו שוקעת כל חברת שפע באשר היא (מכאן שהמשל אינו מתייחס לפולין בלבד), וכל מה שהמעסה מעניק להם הוא אשליית רוגע וסיפוק לזמן קצר, אשר מתפוגגים עד לביקורו הבא.

המציאות שבה חיה השכונה הזאת נראית מצוחצחת ומלאכותית. לעומתה, מגוריו של המעסה, בדירת שיכון עלובה ועירומה בעיר השכנה, מצביעים על כך שכל הנחת הגופנית והנפשית של העשירים היא תרומה של עובד זר, שחי כמו כל העובדים הזרים, במשכנות עוני. במקרה זה מדובר באדם שנולד בכפר ליד צ'רנוביל, סמל לאחד האסונות המודרניים האופייניים ביותר, והתנסה באימים של העולם האחר, אליו הוא עתיד להיות מוחזר, אם ירצה בכך ואם לאו.

האמת היא שהמסר אינו בדיוק חדש, הספרות והקולנוע במערב מרבים לדבר על הנושא, אבל יכול מאוד להיות שהכוונה כאן היא להראות שלפחות ארץ נוספת, שעד לא מזמן חיה מאחורי מסך הברזל, הצטרפה לעולמם של אלה שיש להם יותר מכפי שהם יודעים מה לעשות איתו.

נער הלוויתנים – פיליפ יורייב

Whaler Boy – dir Philip Yureiev

קשה לפעמים לדעת מה מניע צוות שופטים להעניק פרס לסרט מסוים. עוד יותר קשה להבין מה מביא כמה צוותי שופטים שונים להעניק פרס לאותו הסרט. האם זה רק עניין של איכות, או שמא השופטים סבורים שמחובתם לתמוך בכישרונות צעירים, לגלות רוח הרפתקנית, לחשוף מקורות הפקה חדשים, להוכיח מקוריות, להתפעל מנושאים כמו אנתרופולוגיה או אתנוגרפיה, להצביע על ערנות ועל תקינות פוליטית, ולהעדיף את כל אלה על סתם תכונות בנאליות כמו איכות וכישרון קולנועי?

"נער הלווייתנים" הוא דוגמא נוחה לכך. הסרט צולם באיזור נידח באמת, אי במצרי ברינג בצפון הרחוק, אותו מעבר צר שמפריד אך בקושי בין סיביר הרוסית לאלסקה האמריקאית, או, כמו שדמות אחת בסרט מסבירה, "בין העבר לעתיד". הבמאי, פיליפ יורייב, הוא רוסי צעיר החותם על סרט הביכורים שלו. רוסיה, פולין ובלגיה העניקו את הכסף להפקה. הצילומים, שנעים בין גוני ירקרק כהה לאפור מחוספס, מציגים נוף צחיח ומזג אוויר קודר. השחקנים נראים כתושבי המקום, בהחלט אותנטיים, אבל תורמים בעיקר נוכחות ולא מישחק. והעלילה, צחיחה כמו הנוף, מתגלגלת לאיטה, דלילה למדי, וציד הלווייתנים שממנו חיים בני הכפר שבו היא מתרחשת, ודאי לא ירנין את לבבות שוחרי האקולוגיה.

אז ככה: ליושקה, שחי עם סבו, מתפרנס, יחד עם כל בני הכפר האחרים, מציד של היונקים הימיים הגדולים ביותר, שהעולם כולו חרד מפני הכחדתם. הרבה בילויים אין במקום הזה, פרט לצפייה באינטרנט בשידורי הפורנו אונליין שנקלטים היטב באי הרוסי, אף שהם משודרים מדטרויט הרחוקה. ליושקה, כמו כולם, צופה ומתאהב בחשפנית אחת שמציגה מדי ערב את מרכולתה על המסך הקטן. הוא מתאהב עד כדי כך שהעניין הופך לאובססיה, הוא משוכנע שהחשפנית מודעת לרגשותיו ואולי אפילו שותפה להם, הוא מוכן לריב עם חברו הטוב ביותר כאשר נדמה לו שהחבר עשוי לחזר גם הוא אחריה, ולבסוף הוא אף מנסה לחצות את המיצר ולעבור לאמריקה, קרוב יותר לאהובת נפשו, למרות הסכנות הכרוכות במפגש עם משמרות הגבול הרוסיים והאמריקאיים, שלא לדבר על המבריחים שהמסלול משמש את פרנסתם הקבועה.

עיקר הסרט מוקדש כמובן לאורח החיים בכפר הדייגים הקטן, לדמויות הציוריות בו – בעיקר סבו של הגיבור, קשיש שמחליט מדי פעם שהוא עומד להחזיר נשמתו לבורא למחרת היום. אבל כאשר מלאך המוות אינו מופיע לפגישה וזמן הארוחה מתקרב, הוא מייד דוחה את פרישתו מן החיים למועד אחר, וחוזר הביתה לסעוד את ליבו בבשר הלווייתנים.

כסרט ראשון וכמסמך על עולם הולך ונעלם (כמו הלווייתנים שמקיימים את העולם הזה), זה בהחלט מתקבל על הדעת. אבל כסרט שזכה במסגרת "ימי היוצרים" בוונציה, מסגרת שאמורה לשמש מעין אלטרנטיבה מאתגרת לתחרות הרשמית, זה מאכזב.

לילה במיאמי – רג'ינה קינג

One Night in Miami – Regina King

במקור זה מחזה שנכתב ב-2013 והיקנה תהילה רבה למחברו, קמפ פאוארס, מחזאי שחום-עור שמרבה מאז לעבוד כתסריטאי בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאית. רג'ינה קינג, שעיבדה יחד איתו את המחזה לתסריט קולנועי, מוּכרת יותר כשחקנית עטורת מחמאות ופרסים (לאחרונה זכתה ב"אמי" הרביעי שלה על הופעתה בסדרת הטלוויזיה WATCHMEN). היא התפרסמה אחרי שגילמה את אשתו של קובה גודינג ב"ג'רי מגווייר", וזכתה בפרס אוסקר על תפקידה בסרט If Beale Street Could Talk. זהו ניסיונה הראשון כבמאית, ולפי התגובות להן היא זכתה, תחילה בוונציה, שם הוצג מחוץ לתחרות, ואחרי זה בטורונטו (אחד הסרטים הנבחרים של הקהל), נראה שהקריירה שלה מובטחת בשני צידי המצלמה.

כפי שניתן היה לצַפות מסרט ראשון המבוסס על מחזה, ובמיוחד סרט שהמחזאי שותף גם לכתיבת התסריט, המקור הבימתי בולט לכל אורכו. תרומתה של קינג מתבטאת בעיקר בהדרכה קפדנית של ארבעת השחקנים הראשיים, בתיאום מדויק ובניית המתח הנכונה, בתזמון ובתיאום נכונים של הכניסות והיציאות הרבות לתוך התמונה והחוצה ממנה, ובשילוב המדוד והנכון של יציאות מחוץ לחדר האחד שבו מתרחשת העלילה, במוטל שבפאתי העיר מיאמי.

מדובר במפגש דמיוני בין ארבע הדמויות השחורות המוּכרות ביותר בסוף שנות ה-60 בארצות הברית. הן מגיעות לאותו חדר במוטל, בעקבות הזמנתו של מי שהיה אחד המנהיגים הנחרצים ביותר של "הכוח השחור" באותו זמן, מלקולם אקס (קינגסלי בן-אדיר). המפגש נערך אחרי קרב האיגרוף ההיסטורי שבו נטל קאסיוס קליי (אלי גורי) את כתר אלוף העולם המשקל כבד מסוני ליסטון. נוסף על קליי, שעמד לשנות בקרוב את שמו למוחמד עלי, נוכחים במקום גם ג'ים בראון (אלדיס הודג'), כוכב הכדורגל האמריקאי הגדול ביותר של אותה התקופה שעמד לפני פרישה מן המגרש לקראת מעבר לקריירה של שחקן קולנוע, וסם קוק (לסלי אודום ג'וניור), אליל מוסיקת הפופ והנשמה בארצות הברית, שלהיטיו שוברי השיאים פירנסו תעשיית תקליטים שלמה. מבין הארבעה, רק ג'ים בראון עודנו בחיים.

השיחה, איך לא, כאשר מלקולם אקס הוא היוזם שלה, עוסקת בתפקידם של מפורסמים שחורי עור במאבק לשוויון זכויות, ובתרומה של כל אחד מן השלושה האחרים, שעד אותו שלב היו עסוקים בעיקר בקידום הקריירה הפרטית שלהם, למאבק זה, ואם אכן יעמדו באחריות האישית המוטלת עליהם. כדי להוכיח שלמרות תהילתם הם עדיין נחשבים לנחותים בעיני לבני העור, יש בסרט סצינה מקדימה ובוטה במיוחד, שנועדה מן הסתם לצופים שאינם עֵרים למצב הנתון: מעריץ גדול של ג'ים בראון מוכן לשתות איתו לימונדה במרפסת הכניסה לביתו, אבל מסרב להכניס אותו לתוך הבית פנימה, שבו אין כמובן כניסה לשחורים. חלק גדול מן הנימוקים שמעלה מלקולם אקס ומן התשובות שהוא מקבל מן השלושה, שייך כבר מזמן למדורי החדשות, אשר דשים בנושא זה השכם והערב, במיוחד בימים אלה, אבל מישחקם של הארבעה מעניק לדברים תוקף נוסף, ומזכיר למי ששכח עד כמה הנושא כאוב, ולא בארצות הברית בלבד.

אבן דרך – במאי: איוואן איר

Milestone – dir. Ivan Ayr

המציאות העגומה והקשה של נהג משאית החושש לפרנסתו עומדת במרכז הסרט. אבל תוך מעקב אחריו מצטיירים כמה מן ההיבטים הפחות מחמיאים של המציאות בהודו, בין אם מדובר במעסיקים שעושקים את עובדיהם, במנהגים עתיקים שחונקים את מי שמתמודד איתם, או במשטרה המושחתת שגובה שוחד כדי להתיר לנהגים לעבור מאיזור אחד לשני של מדינת הענק עם המטען שלהם.

העלילה מתרכזת כולה בחברת הובלה שמפעילה משאיות רבות, ובעיקר בתא הנהג של אחת המשאיות הללו, בה נוהג גיבור הסרט, גאליב (סובינדר ויקי), אלמן בשנות החמישים לחייו. מי שיראה במערב את המשאיות שבסרט הזה, עשוי לתהות כיצד הן מחזיקות בכלל מעמד, ומי שרואה את מצב הדרכים בהן צריכות המשאיות הללו לעבור ממקום למקום, לא יבין איך הן אינן מתפרקות בדרך. לכן, אין פלא שכאשר המשאית של גאליב משלימה 500 אלף קילומטר ועדיין נושאת את מטעניה, הוא זוכה לציון לשבח ממעסיקיו. אבל כאשר מתברר שאולי בשל הגיל ואולי בשל השנים הרבות שישב מאחורי ההגה הגב מתחיל לכאוב והוא אינו מסוגל עוד לעזור לסוורים, כפי שהוא אמור לעשות, בהעלאת המשאות לרכב שלו, הוא חושש לעתידו. בעל הבית מציע לו עוזר צעיר, אותו הוא צריך להדריך בנהיגת המשאית, אבל זה רק מגביר את חששותיו שמא הכוונה היא שהצעיר יתפוס את מקומו. ואם לא די בכך, בני משפחת אשתו המנוחה דורשים את חלקה בבית שהיה להם בכפר, זקני הכפר מצדיקים את דרישתם, ועליו להמציא את הסכום הדרוש תוך זמן קצוב. הפתרון האפשרי היחיד שהוא יכול להעלות על הדעת הוא לעשות צעד המנוגד לכל מה שמכתיבים צווי המוסר שמוטבעים בו.

הבמאי איר טוען שבחר לספר דווקא את הסיפור הזה, כי נראה לו שהדילמות של גאליב והמציאות שבתוכה הוא חי מאפיינות את הקפיטליזם המעוּות והמתמוטט ששולט בכלכלה ההודית. לדבריו, הבחירה דווקא בנהג משאית נועדה להמחיש את המציאות של אדם שלכאורה הוא כל הזמן בתנועה, ולמעשה הוא כבול ללא הרף למקום אחד – תא הנהג, מאחורי ההגה.

הסרט צולם כולו בחורף של צפון הודו, כל התמונות בו ספוגות בגוון החום-אדום של האבק המכסה את הדרכים, את הרכבים ואת החיים שם. למרות שסצינות רבות מתרחשות בלילה, כי נהגי המשאיות מעדיפים את השעות שבהן עומס התנועה בכבישים נסבל יותר, הכוונה הייתה להראות בסרט לא את הודו שהתיירים מחפשים, אלא את הפן התעשייתי המפויח שבדרך כלל לא נוהגים להציג בפרהסיה. מה שמחזיק את כל הסרט יחדיו ומְשַוֶוה לו משמעות אנושית מעֵבֶר להצהרות החברתיות והכלכליות שמסתתרות בו, הוא הופעתו הכנה והמרגשת של סובינדר ויקי בתפקיד הראשי, שבשתיקותיו הארוכות אומר הרבה יותר מכפי שכל דיאלוג יכול היה להביע.