על סרטים, יתושים ועתיד הפסטיבלים

קשה לקבוע אם הכעס שהצטבר אצל אנשי הקולנוע שהגיעו השנה לפסטיבל הסרטים בוונציה נגרם בשל אי-שׂביעות רצונם מאיכות הסרטים, או עקב תיסכולם נוכח מערכת הזמנת הכרטיסים השטנית שנכפתה עליהם. סביר להניח שהסיבה השנייה הייתה זו שהטרידה יותר. ללא שום צורך, ובשל סיבות שלא ניתן לפענח בבירור, מצאו את עצמם חסידי האמנות השביעית, שנהרו לוונציה לקראת הפסטיבל הראשון ללא הגבלות מאז פרוץ הקורונה, מול מציאות הזויה שהוציאה אותם מן הכלים.

לפני שנתיים, כשהקורונה פרצה לחיינו, הרימו בוונציה את הכפפה, ארגנו פסטיבל בתנאים שנחשבו ללא תנאים, והכל התפעלו מעצם העובדה שהוא התקיים למרות כל החוקים והמגבלות שהוטלו מגבוה. בין היתר, מספר המוזמנים קוצץ באכזריות יעילה, בין כל שני יושבים באולמות השונים השאירו מקום אחד ריק, וכדי להבטיח שלא יהיו אי-הבנות, אילצו את כל הבאים להזמין לעצמם מראש כרטיסים באמצעות האינטרנט. מסיכות היו כמובן חובה קדושה, ואוי לו למי שהעז להפר אותה גם לאחר שכבו האורות.

שנה לאחר מכן, כשאימת הקורונה כבר הפכה לשיגרה, עדיין שמרו בקפדנות על אותם כללי מישחק. אבל מאחר ששבחי הצלחה של קורונה א' עדין הדהדו באוזניים, הוחלט שאפשר להזמין כבר יותר אורחים ולהפעיל עליהם את אותם חוקים דרקוניים. אלא שמערכות האינטרנט קרסו תחת העומס, ולפחות הימים הראשונים של הפסטיבל נראו כמו בלגן אחד גדול, עד אשר הספקים והלקוחות החלו להתרגל זה לזה. לקראת הסוף כבר השמיעו דברי שבח על הסרטים במקום להתלונן על התוכנית, גם אם רבים סברו ש"אריה הזהב" )שהוענק לסרט ההפלות, "האירוע", של אודרי דיוואן) היה לא במקום. כך או אחרת, מועקת הכרטיסים והסדרים נשכחה במקצת.

השנה, אצל המתחרה הגדול של ונציה, זה שעל הריביירה הצרפתית, זעקו חמס על הקשיים שערמו המארגנים בפני מי שרצה לראות סרט, בעיקר בימים הראשונים של הפסטיבל. אז נדמה היה שהקופות רוּקנו עוד לפני שפתחו אותן לקהל, ומבחר הסרטים הנותרים שהוצעו לצפייה היה פחות ממרגש. הכל כבר קבעו פה-אחד שתהילת קאן חלפה, וונציה עומדת לתפוס את המקום שהתפנה. כנראה, גם מנהיגי ונציה היו ערים לשמועה, וסברו מן הסתם שההצלחה שלהם מובטחת. אחרת קשה להבין איך זה שהסתבכו עד כדי כך עם שיטת כירטוס שדרשה לפחות 12 פעולות מחשב לשם רכישת כל מקום בודד באולם, שלא לדבר על הזמנות שהלכו לאיבוד לאחר שנדמה היה כי אושרו, על רשימות סרטים שונות שהופיעו מצד אחד במחשבים, ומצד שני בטבלטים או בטלפונים סלולריים. בנוסף, צריך היה להציג כרטיס לבדיקה וסריקה של הסדרנים בכניסה לאולמות השונים, הכרטיס נמצא על הטלפון הנייד וצריך להעלות אותו באמצעות wi-fi - במקום שידוע לשימצה בשל איכותו הירודה, ובעיקר עוצמתו הרופסת, של שירות האינטרנט.

ומה על חבורת הסדרנים, ברובם צעירים שנשכרו לעבודה זמנית מבלי שיהיה להם מושג מה עליהם לעשות? היות שקיבלו הוראה לא לתת לאיש להיכנס ללא סריקת הכרטיס, הם טרחו אמנם לעזור, אבל לא בדיוק הצליחו לסחוט ממכשירי הצופים חסרי-הישע את הכרטיסים הדרושים. התורים שהזדנבו מאחוריהם העידו שהשיטה, שאמורה הייתה לחסל סופית את הדוחק והצפיפות, נכשלה. היחידים שיצאו איכשהו בשן ועין היו הוונציאנים עצמם, שהדפיסו לעצמם את הכרטיסים בבית. אז עצה למי שמתכונן לנסוע לפסטיבל בעתיד – שימו במזוודה מדפסת, בתקווה שהמזוודה תגיע יחד איתכם ליעד.

התוצאה: שיחת היום, במהלך עשרת ימי הפסטיבל, לא נסבה על סרטים חדשים של במאים כמו גונזאלז אינאריטו, פול שרדר ואחרים, אלא על הצורך להשכים קום כדי להילחם על מקום בתור לאתר שמחלק כרטיסים, בתקווה לקבל מושב סביר לסרט שכדי להיכנס אליו צריך - שוב - לעמוד בתור. מה הפלא, אם כן, שמדי יום ביומו ישבה חבורת גברות שעוקבת באדיקות אחרי הנעשה בשוק הסרטים, משום שזו פרנסתן כמנהלות התוכן של רשתות בתי קולנוע ברחבי אירופה, בחצר מלון  Quattro Fontane, שהוא המלון הקרוב ביותר לפסטיבל, ותוך כדי מריחת כל מיני משחות פלא דוחות יתושים (שהיו השנה תוקפניים יותר מתמיד), קוננו על כך שהוציאו הון תועפות כדי לבוא למקום היקר ביותר באיטליה (ויקר שבעתיים בזמן הפסטיבל) כדי לגלות את פניני הקולנוע של העונה הבאה, ובמקום זאת זכו להתקפות עצבים יומיות, כאשר הסרטים שהוגשו להן, אחרי כל המאבקים לראות אותם, לא הצדיקו לא את הטרחה ולא את הממון.

כל מי שישב מן הצד וצפה בתופעות המוזרות הללו, שהתלוו לְמה שאמור היה להיות אירוע חגיגי, מפואר ומקסים - וניסה להשוות את המציאות המופלאה שהוא פוגש לדיווחים מלאי ההתפעלות של החדשות, גדושים בתצוגות האופנה של המוזמנות להצגות הבכורה, כוכבות, כוכבניות וגם כוכבנים, וכן השתפכויות נלהבות בטורי הרכילות על מי-אמר-מה-למי-ומדוע, ועל מי-חשפה-יותר-ממי כדי לקבל פינה ברשתות הטלוויזיה - רשאי היה לשאול את עצמו אם זה אכן קורה במציאות, או שמא זה חלק ממפגן וירטואלי, אותו מפגן שהיה הפעם חלק מן התוכנית של הפסטיבל, אבל לא להנאת באי הלידו, כי שם אין מקום הולם למסגרות עתידיות שכאלה. למען האמת, כל מה שדוּוח במדיה אכן קרה במציאות, אבל היה רק חלק קטן, הקצה העליון והזוהר של פירמידת הפסטיבל כולו, הזוהרת פחות. זאת, משום שהפסטיבל עשה השנה מאמץ מיוחד במינו כדי להזמין רשתות טלוויזיה ואתרי אינטרנט שיבואו לסקר את הפעילויות השונות, אולי מאמץ גדול יותר מאשר השקיע באיתור הסרטים שהוצגו במסגרות אלה. המוזמנים אכן הגיעו, מוכנים להנציח כל גאלה, ומיד התבקשו לא לצלם יותר מ-90 שניות בכל גאלה וגאלה. אם מי ששלח אותם צריך יותר חומר, שיפנה ל-RAI, הטלוויזיה הממלכתית של איטליה, שהיה לה זיכיון מלא על כל האירוע.

אשר לביקורות – בהחלט הזמינו הרבה מבקרים, בעיקר את אתרי הביקורת המקצועיים, העניקו להם יותר ימי אירוח משזכו להם אי-פעם בעבר, אבל בתמורה גם היתנו תנאים: נא לא לדלג על שום מסגרת בפסטיבל, נא להעלות משמעותית את מספר הסרטים עליהם אתם כותבים, כאשר ידוע לכל שמול בולמוס כזה של ביקורות מכל הכיוונים, הערך של כל ביקורת בפני עצמה מתבטל, ואפשר תמיד למצוא בין כל מה שמתפרסם את הציטוטים המעודדים יותר והבררניים פחות.

המקלחת הצוננת הזאת יורדת כאן על פסטיבל ונציה, אבל שלא תהיה טעות. זה רק בשל העיתוי, ולא משום שמגיע לו יחס חמור יותר מאשר לאחרים. קאן מקרטעת, אפילו סוחרי הקולנוע הסכימו על כך בשנה האחרונה. ברלין דרשה מכל האורחים שיעברו בדיקות קורונה רפואיות מדי יום ביומו לפני בואם לקולנוע, רק כדי לראות סרטים שאיש אינו רוצה לזכור. אין מנוס מן המסקנה שמשהו קורה בעולם הפסטיבלים, שנחשב פעם לאולימפוס של עולם הקולנוע. מי שמצליח להשתחל לקאן, לוונציה או לברלין, מרגיש שתפס את אלוהים ברגליים. גם אם הצגה בפסטיבל לא תתורגם מיד לממון, זה יפתח בפניו עולם ומלואו.

ככה זה היה פעם. אבל נראה שהכיוון של העולם בכל זאת משתנה. חשיבות ה"סחורה" המוצגת בפסטיבל והאיכות שלה, הן משניות. חשוב יותר - איך קונים ומוכרים את ה"סחורה", גם מי קונה ומי מוכר, ואיך בדיוק מורכבת החבילה שעל השולחן. הסחר-מכר הוא עיקר העיקרים, ולשם כך, העיקר אינו הצפייה בסחורה, אם כי גם לזה יש משקל, אלא פגישה עם מי שמציע אותה, אם אתה קונה, ובחירה במי שיקנה אותה, אם אתה מוכר. מי שציפה מן הפסטיבלים שיגישו את תפארת האמנות השביעית בהתגלמותה ויחשפו אותה לעיניים בוחנות, מדי יום ביומו, כדאי שיעשה חושבים. בקרוב, אולי עוד שנה, שנתיים, אולי קצת יותר, הסרטים ישמשו בפסטיבלים מעין בידור להרפיית המתח בשעות הערב, בערך כמו שחומר מצולם אחר משמש בשווקים לטלוויזיה. ביום יראו דוגמיות של תוצר כזה או אחר, ובעיקר ידברו, יגבשו עסקות, ויתחלקו באחוזים מן החומר שיוצע בשוק בשנה שלאחר מכן. הצרכן, בסוף קו הייצור הזה, יישב בבית, והמוצרים הגמורים יוזרמו אליו בסיטונות, לא רק בקולנוע, אלא בעיקר באמצעות "נטפליקס", "אמזון", "הולו", "מובי" או סטרימרים נוספים, שצצים כמו פטריות אחרי הגשם. ואם בוונציה, השנה, אפשר היה למנות לא פחות מארבעה סרטי תחרות שנועדו כבר בסתיו הקרוב לקשט את "נטפליקס", ברור לאיזה כיוון פונה העתיד.

אבל עד שזה יקרה, מן הראוי עדיין להתייחס לסרטים שכן מוצגים בפסטיבל. לגבי פסטיבל ונציה השנה, כאן עשויה תרומתו של עמיתי, דני מוג'ה, לחלץ אותי במקצת מן המבוכה. היות שהוא יושב, לפחות חלק נכבד מן הזמן, בוונציה, ורוחו האיטלקית סלחנית אולי יותר משלי לתעלולי הפסטיבל ולמכשלות שבו, הוא נטל על עצמו את מרבית המעמסה של סקירת הסרטים שהוצגו. לכן, כאן נסתפק רק בכמה מהם, שאמורים להיות בולטים במיוחד.

קודם כל, צריך להקדים ולומר שפסטיבל המעניק את הפרס הגדול שלו, "אריה הזהב", לסרט תיעודי, לא מצא מן הסתם סרט עלילתי ראוי לכבוד. "כל היופי ושפיכות הדמים" של לאורה פואטרס עוסק באמנית ופעילת ציבור, נן גולדין, שהכריזה מלחמה על חברת תרופות שמכרה בהסתר סמים משכרים לקהל הרחב. בהחלט חשוב לשדר בטלוויזיה, אולי אפילו חובה, אבל לא נראה שבקולנוע יהיה לזה עתיד מזהיר.



נן גולדין בצעירותה, מתוך "כל היופי ושפיכות הדמים" של לאורה פויטרס – תמונה מן הארכיון של נן גולדין

ואם בפרסים עסקינן, לא צריך היה להיות נביא כדי לנחש שהשחקנית האוסטרלית קייט בלנשט, שהייתה לפני שנתיים יושבת ראש צוות השופטים בוונציה, תזכה בפרס המישחק עבור תרומתה לסרט בשם "טאר" של טוד פילדס, המבקש להציג אופציה נשית לסערה שהתחוללה בעולם המוסיקה סביב המנצח הדגול ג'יימס לִוויין. לִוויין, אחד מגדולי המנצחים של הדור הקודם, נושל מניהול בית האופרה מטרופוליטן בניו יורק ומתפקידיו הרבים האחרים כמנהל מוסיקלי של תזמורות סימפוניות למיניהן (ביניהם גם בוסטון), בעקבות תלונות על ניצול מיני של נערים בהם פגש במסגרות מוסיקליות שונות.בסרט, שפילדס כתב וביים, מגלמת בלנשט עילוי מוסיקלי בשם לידיה טאר, שהיא מנצחת, מלחינה, חוקרת מוסיקה, ומרצה באקדמיה ג'וליארד, חניכה גאונית ומצטיינת של ליאונרד ברנשטיין, אותה תופסת העלילה בשיא הצלחתה. היא מנהלת את התזמורת הפילהרמונית של ברלין, מרצה בניו יורק, נוסעת לעולם השלישי כדי לגלות מקורות מוסיקליים חדשים, חיה בין טיסה לטיסה, וכל העת לידה מזכירה צמודה ונאמנה שאינה משה מצידה. היא חולקת את חייה, באותו מקום שהיא קוראת לו בית, כאמור בברלין, עם הכנרת הראשית של התזמורת שהיא מנהלת, ועם בתה בת השמונה. בכל נושא שבו היא שולחת ידה, ההצלחה מלאה, בין אם היא מנהלת רומאנים עם תלמידות מעריצות, או מתראיינת בפני אולמות מלאים על הישגיה (הסרט מתחיל בריאיון שכזה, שעשוי לגרש מאולם הקולנוע את כל מי שאינו אוהב מוסיקה מושבע). במקביל, היא מתעלמת ביהירות ממכתבי האהבה הנואשים של סטודנטית שהותירה מאחוריה בניו יורק, שאינה מבינה מדוע גורשה ממיטתה, כאשר לידיה היפהפייה שבה לתזמורתה האהובה שלה בברלין כדי להשלים את הקלטת מחזור הסימפוניות של מאהלר. כל מה שנותר זה רק הסימפוניה החמישית, שלדעתה היא יצירת-המפתח של המלחין. אבל מה לעשות שהלחצים גוברים, היא כופה בעקיפין על הברלינאים להשלים את התוכנית של הקונצרט הקרוב בביצוע של הקונצ'רטו לצ'לו של אלגר, וזאת רק משום שהמהגרת הרוסייה, שזה עתה הצטרפה לתזמורת, מגרה את חושיה של המנצחת. לידיה, שקראו לה פעם לינדה אבל זה נשמע פחות אמנותי, אינה רואה שום עוול בכך שבבית ממתינה לה בת זוגהּ הקבועה, שהתרגלה כבר לבגידות מן הסוג הזה. אבל כאשר הסטודנטית הניו יורקית מתאבדת מרוב צער, ומשאירה אחריה מכתב המסביר מדוע, ארמון הקלפים מתמוטט, הגברת טאר מפוטרת מיד מכל משרותיה, והמקום היחיד שמוכן לקבל אותה לעבודה הוא תזמורת נוער בדרום-מזרח אסיה, רמז קטן לפרימיטיביות שנכפית עליה. שם, יחד עם תלמידיה החדשים, תתחיל מחדש לחקור את כוונות המלחין.
קייט בלאנשט בסרטו של טוד פלדס "טאר" –

זכויות: סרטי פוקוס

למען אמת, מר פילדס כנראה גילה בשלב מסוים של הסרט כי במקום להציב במרכזו גיבורה, הוא בנה מפלצת. כמחנכת, היא מבטלת ומרסקת תלמיד שמעז להמרות את פיה, עד כדי כך שהוא אורז את החפצים ומסתלק מן השיעור שלה. על הבמה היא מכריזה שהסוד שבעזרתו היא מפענחת יצירות מוסיקליות הוא האהבה, אלא שבחייה הפרטיים היא מתכוונת לסוג של תאווה שאינה מלוּוה בשום רגש של ממש. לכן, כאשר כל העולם מפנה לה את הגב, חלק בעדינות וחלק לא כל כך, מבקש פילדס לעורר את רחמיו של הצופה, שיבין לרוחה של המסכנה שנוסעת במחלקה ראשונה כדי לנצח על תזמורת אי-שם בתאילנד או בווייטנאם.

אלא שזה מעט מדי ומאוחר מדי. הגברת טאר אינה מעוררת, לא השתתפות בצער, ואפילו לא תחושת אובדן של כשרון מוסיקלי נדיר על מזבח התקינות הפוליטית. כל מי ששמע את ג'יימס לִוויין, ולא חשוב אם ניצח על בטהובן, מוצרט, ורדי, מאהלר או ואגנר, לא יכול היה שלא להצטער על סילוקו מדוכן המנצחים. אך בסרט זה אין שום תחושה כזאת, קשה להשתכנע שלידיה טאר משאירה מאחוריה חלל שקשה למלא. וכאשר הגברת בלנשט, המגלמת אותה, מבקשת לחקות את ברנשטיין בימיו המוקדמים, מתקבל מפגן ג'סטות מוגזם ומלודרמטי שמזכירה שאנחנו צופים בסרט ולא מאזינים למוסיקה. אילו נדבקה, ולו רק מעט, באיפוק האינטליגנטי של נינה הוס, בתפקיד חברתה לחיים, הייתה התוצאה, מן הסתם, משכנעת יותר. אבל זה לא שינה כלום. עובדה - את הפרס שהעניקו לבלנשט.

ועוד משהו על פרסים. ידוע שאין הרבה דברים שהפסטיבלים אוהבים יותר מאשר לחלק פרסים. כי כל פרס מצדיק הזמנת סלבריטי נוסף, וכל מפורסם מעלה את הערך של הפסטיבל בעיני הציבור. החישוב הוא נכון, אך התוצאה אינה מצדיקה תמיד את עצמה. למשל, פרסי קריירה, שהם היום חובה בכל פסטיבל - הענקתם מלוּוה בדרך כלל בסרט האחרון של זוכה הפרס. אבל מה לעשות כאשר הסרט האחרון שלו קצת צולע, שלא לומר מביך, בהשוואה לסרטים שעבורם מעניקים לו את הפרס.

הנה דוגמא מוונציה. פרס הקריירה שהוענק לפול שרדר, בהחלט במאי ראוי לפרסים, גם תסריטאי ("נהג מונית") ותיאורטיקן נחשב ומעניין. אז הנה, השנה נותנים לו פרס ומזמינים אותו להציג את סרטו החדש, "גנן אמן". וזה נראה כמו חליפה שחורה תפורה בחוטים לבנים, וכל תפר בולט וצורם לעין. במרכזו, טרוריסט מן הקצה הימני של המפה. נארבל (ג'ון אגרטון), חזר בתשובה, חיסל כמה משותפיו הנבלים, העיד במשפט נגד אלה שנותרו בחיים, והמשטרה סידרה לו זהות חדשה. תמורתה הוא צריך היה להיפרד מאשתו ומבתו הקטנה. הזהות החדשה שלו היא כגנן העובד בגינה של גברת לא-צעירה, נשואת פנים ורמת מעלה, הגברת האוורהיל (סיגורני ויבר), ומאחר שברור כי הגיבור הוא גם גבר למשעי, היא משתמשת בו לא רק בגינה, אלא גם במיטה. הבריון לשעבר מוצא בגננוּת שליחות פילוסופית, שהרי גננוּת משמעה אמונה בעתיד: מה שאתה זורע היום, יצמח מחר או בעוד שנה או יותר. חוץ מזה, המדענים כבר גילו שזרעים יכולים לחיות אלף שנה ויותר.



סיגורני ויוור וג'ון אגרטון ב"גנן אומן" של פול שראדר

לגברת הלא-צעירה אבל המפונקת מאוד הייתה פעם אחות שכבר איננה, ולאחות הייתה בת שגם היא כבר איננה, ולבת הייתה בת, כיום בת 20, מאיה (קווינטסה סווינדל), שעדיין חיה וקיימת, אבל מסובכת עם טיפוסים לא-רצויים. הגברת, אלמנה חשׂוכת-ילדים, יודעת שזאת תהיה בסופו של דבר יורשתה, והיא דואגת להזמין את הצאצאית היחידה שנותרה לה אל ביתה, אבל עושה זאת בעקיפין. מאיה תצטרך להשתלם כעוזרת לגנן הראשי, נארבל, שבנוסף לשירותים שהוא מגיש לה במיטה, עומד להגיש לה גם עיטור כבוד על עיצוב הגן שהופקד בידיו. מאיה מגיעה למקום כדי להצטרף לצוות הגננים, ומה שצריך לקרות, קורה, כי ברור שצעירה שחומת עור (אביה היה אפריקאי) מושכת יותר מן הגברת המזדקנת ששולטת באחוזה. הגברת האוורהיל אינה יכולה לשאת את התחרות הלא-הוגנת הזאת, מגרשת את נארבל ואת מאיה מאחוזתה, ספקי הסמים של מאיה מתערבים בעלילה, ואז מתברר שנארבל, הבריון לשעבר שהיה לגנן, לא שכח את גינוניו הקודמים, וכל השומר על נפשו יתפוס מרחק. אבל הכל חייב להסתיים בכי טוב, ולו רק משום שגננוּת פירושה אמונה בעתיד. זה שקוף מדי, רדוד מדי, אבל נאמן בכל לפילוסופיות של שרדר, שמאוד מחבב חוזרים בתשובה קשוחים, ואפילו מרשה להם מדי פעם לשוב להרגלים המגונים מן העבר, רק כדי לשמור על העתיד.אם צריך לשלוף בכל זאת סרט אחד מתוך כל אלה שהציגו בוונציה שהיה שווה את כל הטרחה, זה כנראה סרטו של הבמאי האירי מרטין מקדונא, שמרבה לעסוק בענייני מולדתו. הסרט נושא את השם המוזר The Banshees of Inisherin. בעברית אפשר אולי לקרוא לו "רוחות האי", וזאת משום ש"באנשי" היא רוח רפאים במסורת האירית, דמות של אשה קשישה ארוכת שׂיער שנושאת עימה את בשורת המוות של אחד מבני המקום, ואילו אינישר הוא אחד מאיי אראן, הצמודים לחוף המערבי של אירלנד. מקדונא ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"), שהוא מחזאי, תסריטאי, ובמאי קולנוע פורה ומצליח ביותר, כבר כתב מחזה בשם דומה מאוד לשם סרט הזה לפני כ-20 שנה, אבל סירב לפרסם אותו משום שלדעתו לא היה אז בשל דָיוֹ, ולכן התוצאה לא השׂביעה את רצונו. לפני שנתיים, כשהגיע לגיל 50, כנראה שלף אותו מחדש מן המגירה, המחזה הפך לתסריט, והוא החליט לביים אותו לקולנוע. הקורונה אמנם עיכבה את תחילת הצילומים, אבל לבסוף הוא יצא השנה לאור, כאשר בשני התפקידים הראשיים מופיעים שני שחקנים שמזוהים עם הבמאי, קולין פארל וברנדן גליסון, שניהם אירים כמו המחבר.



העלילה מתרחשת כולה באי אינישר, לפני 99 שנים, כאשר באירלנד השתוללו עדיין הדי המרד העממי שהוליד בסופו של דבר, ב-1922, את הרפובליקה האירית החופשית. באינישר, שרצועת מים צרה הפרידה בינו לבין אירלנד עצמה, האווירה פסטורלית ושלווה, התושבים עוסקים, מי בדיג ומי בחקלאות, הפאב הוא המוקד שבו הכל נפגשים מדי יום, והכנסייה היא המוקד הרוחני שבו נפגשים הכל מדי שבוע, כדי להתפלל, ומדי פעם גם להתוודות בפני הכומר, שהוא כאחד מבני משפחתם. בירה גינֶס היא המשקה הלאומי, והדבר המאפיין ביותר את אורח החיים באי הזה הוא העובדה שמה שהיה אתמול יהיה גם מחר.

במרכז הסיפור שני ידידים, פטריק וקולם. פטריק (קולין פארל) צעיר יותר, חי עם אחותו, יוצא בבוקר למרעה, ומתייצב דרך קבע, בשעה 2 אחר הצהריים, בפאב המקומי, שם הוא יושב לדון בהבלים על קנקני בירה רבים עם ידיד נפשו קולם (ברנדן גליסון). קולם מבוגר יותר, גדול וכבד-גוף, מיטיב להשמיע בכינורו מנגינות עממיות שאת חלקן הגדול הוא ממציא בעצמו, חי בגפו בבית המשקיף על הים, ורק כלב נאמן ניצב לצידו. וכאשר בעזרת הבירה הם מתחילים להתנדנד על הרגליים, הם שׂמים פעמיהם כל אחד לביתו, שמח, שתוי, וטוב לב על עוד יום מוצלח שעבר עליהם.

שנים נשמרה המסורת הזאת באדיקות, כל בני האי ידעו שהשניים הם ממש כמו אחים, עד שביום בהיר אחד, קולם מסרב להתייצב למפגש, מתעקש לנתק את כל קשריו עם פטריק, ממש מחריב את עולמו של האיש הצעיר. ואם לא די בכך, הוא מסרב בתוקף להסביר מדוע הוא עושה זאת. ברוב ייאושו מנסה פטריק, שאינו מבין מה פסול בשטויות והבלים הטבולים בבירה, לנחש מה עולל לידידו הטוב שפגע בו כל כך, מבקש לפייס אותו, אבל שום דבר לא עוזר. הכפר כולו צופה בסקרנות, שהרי עניינים אחרים אין בכפר, עד שמתברר כי חרדת העתיד היא שירדה על קולם. עוד מעט יילך לעולמו ולא יישאר זכר לקיומו, שהרי הוא מבזבז את ימיו בשיחת בטלות במקום להקדיש את עצמו להלחנת המנגינות היקרות לליבו. פטריק רק מפריע, וכל יום נוסף בחברתו הוא בזבוז הזמן היקר שנותר לו. העימות הזה, שעשוי בשלב מוקדם להיראות כבדיחה משעשעת, מתפתח בהדרגה לקומדיה שחורה משחור, שמובילה את השניים, תחת ההדרכה הסרקסטית של הבמאי מקדונא, דרך כל השלבים שבין מריבה, אהבה ושיטנה, הכל כביכול ברוח טובה שהארס חודר לתוכה.

אם תרצו, מקדונא מצייר כאן מעין מטאפורה של המציאות של האירים, של שנאת האחים שמפרידה ביניהם והעקשנות המחזיקה אותם במקום שבו נולדו, למרות העוני והבורות השולטים בו. אין למעשה סיבה של ממש ליריבות הנוראה בין החברים, ואין ספק שכל אחד מהם, בפני עצמו, הוא אדם טוב וחביב ומקובל על הבריות, אבל שניהם נסחפים, בלא שהתכוונו לכך, למעשי אלימות שאינם יכולים עוד לשלוט בהם.

קולין פארל, כוכב קולנוע שמסתמך בדרך כלל על מראהו החיצוני ואינו נדרש להשקיע הרבה יותר מזה בסרטיו, משיר מעצמו את כל שכבות הזוהר כדי לגלם את פטריק הגולמני, שכל חפצו הוא שהחיים יימשכו כפי שהם וכמו שהורגל אליהם. פרס המישחק שהוענק לו בוונציה בהחלט מגיע לו. אם כי, למען הצדק, מן הראוי היה להעניק אותו גם לברנדן גליסון, שחקן נדיר באיכויותיו, שיודע להעביר מיגוון עצום של מסרים במינימום של אמצעים, תוך הרגשה שבעצם אי-אפשר היה לעשות את מה שהוא עושה אחרת או טוב יותר. מי יודע אם מקדונא, שעבד עם שני אלה כמה פעמים, לא כתב את הסרט כולו כשהוא מתכנן להציבם בתפקידים הראשיים. אבל אין ספק שגם הם חייבים לו, הן את הדמויות שיצר למענם, והן את הדיאלוגים החסכניים והנוקבים שהפקיד בידיהם.