סולידריות ועוד

התפשטות הפדופיליה ברשתות החברתיות, מאבק אקטיביסטיות נגד האיסור על הפלות באירלנד, איגוד עובדים קטן היוצא נגד חברת הענק "יוניליוור", ומעצריהם של נערים פלסטיניים – אלו הם רק כמה מנושאי הסרטים שיוצגו במסגרת פסטיבל "סולידריות", שנערך בחסות סינמטק תל-אביב ויתקיים השנה (בימים 3-10 בדצמבר 2020), כמעט כמו כל פסטיבל אחר, במהדורת אונליין.

עם השנים הפך הפסטיבל, שמתקיים מאז 2010, בניהולם של דני וילנסקי וגידי אביבי, מאירוע נישתי למדי, המתמקד בסרטים מקומיים ובינלאומיים שעניינם זכויות אדם, להתרחשות מרכזית בנוף הקולנועי התל-אביבי. נושאים כמו גלובליזציה, גזענות, פליטים, מעמד נשים ולהט"בים, משבר האקלים והכיבוש הישראלי, כל אלה עולים בו לדיון ישיר, לא-מתחסד, מודע למשמעות הטעונה והפוליטית המלווה אותו. גם הסרטים עצמם, שנבחרים לא פעם בעיקר בזכות עיסוקם בסוגיות רלבנטיות, מתגלים כבעלי איכויות אמנותיות וכראויים לצפייה, לא רק בשל "חשיבותם". כן, זהו פסטיבל שעדיין מאמין, אולי מתוך נאיביות מסוימת, שביכולתו של הקולנוע לחולל שינוי, לעורר מחשבה פוליטית, ובעיקר להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. הלוואי.

אם יש משהו מייאש בסרטים שנצפו לצורך כתיבת סקירה מקדימה זו, הרי זו מידת הרלבנטיות שלהם למציאות הישראלית. קחו למשל את הסרט התיעודי "דממת אלחוט" (Radio Silence), יצירתה של הבמאית המקסיקנית ג'וליאנה פנג'ול (Fanjul). במרכזו עומד סיפורה של עיתונאית מקומית בשם כרמן אריסטגואי, שתוכנית הרדיו שלה היא בגדר כאב ראש לא קטן בעבור השלטונות והממסד הפוליטי, שמשתפים פעולה בשתיקה עם קרטל סמים. המפלגה השלטת, PRI (מפלגת המהפכה הממסדית), עמדה בראש המדינה משך 71 שנה רצופות, מ-1929 ועד שנת 2000. אחרי תבוסה קצרת-מועד היא שבה לשלטון ב-2012, שם נשארה, בהנהגת הנשיא אנריקה פניה נייטו, עד 2018.

אחרי שחשפה שחיתות שלטונית אחת יותר מדי – פרשה שנודעה בשם "הבית הלבן", על שם הווילה המפוארת שחברת רכבות סינית בנתה כשוחד בעבור נשיא מקסיקו – פוטרה כרמן מתחנת הרדיו בה שידרה. זה לא היה מפתיע, אחרי ככלות הכל, מרבית המימון של התחנה הגיע מהממשלה. בתגובה, היא החליטה להקים תחנת שידור עצמאית באינטרנט. הצטרפו אליה כמה עיתונאים צעירים הרואים בה מקור השראה מקצועי ומוסרי. ובאמת, אם יש משהו מנחם בסרט הזה, הרי זהו אופן הצגתה של העיתונות הלוחמת ונטולת הפניות. כרמן היא דמות מעוררת הערצה, וכמה סצינות בסרט מתארות את ההתלהבות שבה היא מתקבלת על-ידי אזרחים ברחוב – קריאות עידוד, חיבוקים, וצילומי סלפי בלתי-נמנעים. ללא ספק, משהו שמחזיר את הצבע ללחייה החיוורות של העיתונות החוקרת.

גם בתחנת השידור העצמאית שלה, שהסרט עוקב אחר תהליכי הקמתה, העניינים ממשיכים להיות מטרידים. אחת הסצינות כוללת צילומים מוקלטים של פריצה לגמרי לא מוסווית למשרדי התחנה, סביר להניח על-ידי גורמים ממשלתיים (כרמן ממשיכה וחושפת פרטים מביכים על הנשיא; למשל, העובדה שהוא העתיק חלקים נרחבים מעבודת התזה שלו). תוכנת ריגול יקרה ומשוכללת, שהמדינה מרבה להשתמש בה,  משמשת כדי לעקוב אחר עיתונאים, וכרמן בראשם. אפילו הבמאית, שמלווה אותה לוושינגטון, מגלה שהיא נמצאת תחת מעקב – ואין כל ספק של מי. "האם היית מוכן למות למען המקצוע?" – היא שואלת את אחד העיתונאים המקיפים את כרמן, אשה שחיוניותה ונחישותה מעוררים תקווה שלא הכל אבוד. "זה לא נכון שאמות בגלל המקצוע שלי", באה תשובתו העגומה, ואכן, חיסול לאור היום של עיתונאי אף הוא מתועד פה.

סרט נוסף, "הסוף יהיה מרהיב" (The End Will Be Spectacular), מביא את סיפורם האמיתי של מורדים כורדים שהתבצרו משך כ-100 ימים בשנת 2016 בעיר דיארבקיר שבדרום-מזרח טורקיה, ונלחמו כמעט עד האחרון שבהם נגד הצבא המדכא. זהו סרטו הראשון של ארסין ג'ליק (Çelik), והגיבורה שלו היא אשה כורדית צעירה השבה לעיר הולדתה בעקבות מות אחיה, ומתוודעת לפשעים הנוראים שמבצע הצבא הטורקי במקום במטרה להכניע את לוחמי המחתרת – עובדה שמניעה אותה להצטרף אליהם. הסרט מציג דמויות הירואיות, אידיאליסטיות, שמוכנות להקריב את חייהן, וכל זאת בסגנון ריאליסטי שגורם לאירועים להיראות כאילו תועדו בזמן אמת.

הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל רוטרדם אשתקד, אכן צולם באתר אותנטי: העיר הכורדית כובאני שבסוריה, שמשך 6 חודשים בשנת 2014 הייתה נתונה למתקפה עזה של דאעש ונהרסה כמעט עד היסוד, משמשת כאן כתחליף לדיארבקיר. אמצעֵי הלחימה והטנקים שהותירו מאחוריהם לוחמי דאעש המובסים שימשו את יוצרי הסרט בשיחזור הקרבות בדיארבקיר. עם המשתתפים עצמם נמנו גם כמה מהלוחמים הכורדים שהשתתפו במערכה מול הטורקים בדיארבקיר. זהו, אכן, סרט מלחמה במלוא מובן המושג.

אחד ההיבטים המעניינים בסרט הוא התמקדותו במקומן של נשים במלחמה, ובאופן שבו הוא מציג את השוויון המיגדרי בחברה הכורדית. זהו סרט מצוין שמתאר באפקטיביות את מוראות המלחמה ומראותיה, והצופה נותר במתח לכל אורכו. הטורקים הם, כמובן, מפלצות אדם, הכורדים – מרטירים, ובוגד שנמצא ביניהם בא על עונשו הצפוי. שוב, קשה שלא למתוח קו בין תמונות המצור והקרבות בתוך סמטאות צפופות ועיי חורבות לבין אלו המוּכרות היטב לצופה הישראלי.

שני הסרטים הבאים מגיעים מגיאורגיה, ואת שניהם יצר בשנת 2019 אותו במאי, דיטו צינצדזה (Tsintsadze), המתגורר ופועל בעיקר בגרמניה. שני הסרטים שונים מאוד זה מזה – האחד, "שינדיסי" (Shindisi), הוא סרט מלחמתי, והשני, "לשאוף-לנשוף" (Inhale-Exhale),  הוא דרמה אינטימית שבמרכזה אסירה משוחררת. הראשון היה הנציג הגיאורגי לאוסקר.

כותרתו של הסרט "שינדיסי" היא כשמו של הכפר הקטן שבו מתרחשת העלילה בימי המלחמה הקצרה שהתנהלה בין צבאות רוסיה וגיאורגיה באוגוסט 2008. האירועים המתועדים בו התחוללו ביום השני להפסקת האש, ב-11 בחודש, כאשר כמה מהכפריים סיכנו את עצמם והצילו חיילים גיאורגיים פצועים ממארב של חיילים רוסיים שמפקדיהם סירבו להישמע להוראות (כותרת בסיום מבהירה כי עד עצם היום הזה נותרו 20 אחוזים משטחה של גיאורגיה כבושים בידי הרוסים). הסרט נפתח כאשר תושבי הכפר אוספים במהירות מכל הבא ליד, ומתכוונים לברוח נוכח השמועה על התקרבות חייליו של פוטין. במרכזו, בני שתי משפחות הקשורות זו לזו: גבר המטופל באשה חולה המרותקת למיטתה, ואלמן שיכור שאיבד את אשתו בתאונה ומטופל בבת מתבגרת.

נימה פטריוטית שוֹרה על הסרט, בעיקר כאשר הוא מציג את גבורתם השקטה של הכפריים אל מול האכזריות הרוסית, וכן בסצינה שבה, בעיצומה של סעודה חגיגית, עושים המקומיים הכל כדי לשכר את "אורחיהם" במדים, ומגניבים את החיילים הפצועים למקום מחבוא. עם זאת, הדבר אינו בא על חשבון עיצוב הדמויות, שדיוקנה המרגש של כל אחת מהן נותר בזיכרון הצופה גם לאחר שהסרט מסתיים. וכאילו כדי להעניק לדברים מימד אנושי וכואב, הסרט נחתם בצילומי וידאו של חיילים נחים ביער, שנמצאו במכשיר הטלפון הנייד של חייל גיאורגי שנהרג, וצולמו כשעתיים לפני שהאירועים המתוארים בסרט התרחשו.

צינצדזה ציין בריאיון ל"הוליווד ריפורטר", שמנהיגי העולם, שלא היו תקיפים מספיק ביחס לנוכחות הצבאית הרוסית בארצו, הם גם אלה שאיפשרו את מצב הכיבוש הנוכחי באוקראינה. מִטֶבַע הדברים, מה שהוא מראה, שום קולנוען רוסי שחרד לעתידו המקצועי והאישי אינו יכול להראות, ולזכותו ייאמר שהתוצאה לרגע אינה לוקה בדידקטיות.

בסרטו השני מאותה שנה, "לשאוף-לנשוף", צינצדזה כבר מרשה לעצמו להיות הרבה יותר ביקורתי כלפי ארצו. הסרט עוקב אחר אשה, אחות לשעבר, שמשתחררת מהכלא אחרי שריצתה מאסר בגין סחר בסמים (מאוחר יותר יתברר שהיא נמנעה מלהפליל גם את בעלה הבטלן וגס הרוח, המרוכז רוב הזמן בעצמו ובמכאוביו, כדי שזה יוכל להמשיך לטפל בילדיהם ובאמו הקשישה). היא מתקשה למצוא מחדש את מקומה בקֶרֶב משפחתה, בעיקר נוכח ההתעלמות שמפגינים כלפיה ילדיה. היא יוצרת קשר עם בנה ההומוסקסואל של אחת האסירות, אשר גוססת בכלא מסרטן ריאות. בהדרגה הולך ונרקם ביניהם קשר של אם-בן שכל אחד מהם זקוק לו כל כך. השניים נפגשים, באופן משונה, בשיעורי יוגה (כאלה המוצעים במסגרת תוכנית לשיקום האסיר), שתירגולי השאיפה-נשימה בו מעניקים לסרט את שמו. בשיעורים הללו מלמדת, באנגלית, מורה זרה, והצעיר האניגמטי מתרגם אותם למתעמלים הגיאורגים. כאשר לראשונה הוא מעז לחשוף את זהותו המינית, בסצינת דראג במסיבה פרטית, התוצאות הטראגיות אינן מאחרות לבוא.

שלא כקודמו, "לשאוף-לנשוף" מציג את החברה הגיאורגית ככזו שאינה מסוגלת לקבל אל תוכה את מי שמוגדרים כ"אחרים". שני גיבוריו של הסרט היפה הזה מתנהלים בתוך סביבתם בחיפוש נואש אחר קבלה ואהבה, ואם זה נשמע דידקטי, צינצדזה משכיל שלא לאמץ את עמדת המנופף באצבע. תמונת הסיום של הסרט רק מדגישה את תחושת הזרוּת, אולי אפילו חייזריוּת, של הגיבורה, באמצעות דימוי מקורי ויוצא דופן.

במסגרת הפסטיבל ייחשפו גם כמה סרטים תיעודיים ישראליים חדשים שנושאיהם מסקרנים. "פואטרי-צבן" של אמיר הר-גיל מפגיש שתי פעילות חברתיות צעירות עם חבר הכנסת לשעבר, יאיר צבן, בן 90, שממנו הן לומדות כיצד לשנות מציאות גם מעמדת מיעוט. ב"זכותנו הטבעית" בוחנת יולי כהן את הרלבנטיות של מגילת העצמאות באמצעות מפגש של צאצאי החתומים עליה. ב"משק בית משותף" מתעדת עדי סדקה את התמודדותה עם מחלת הנפש שממנה היא סובלת, ואת ירח הדבש בחברת בת-זוגה בצל הקורונה. "מגמגם בשטף" של הבמאי עידו חן מחזיר אותו אל שירותו הצבאי הטראומטי בשטחים.

כל אלה הם רק חלק מההיצע המגוון והמרשים של "סולידריות", פסטיבל שהצפייה בסרטים המוצגים בו אמורה להעניק יותר מאשר הנאה אמנותית. הוא בעל תוקף אתי ומוסרי מהמעלה הראשונה.