אני חושב משמע אני נושם

אני חושב משמע אני נושם: "נשמה" של פיקסאר הוא משל פילוסופי מבריק.

"נשמה" הוא סרט עמוק ואינטלקטואלי להפליא, אפילו בסטנדרטים של פיקסאר ולעתים אפילו יותר מדי, אבל למרות חסרונותיו הוא מצליח לתת שיעור לחיים לכל מי שיצפה בו.

בסרט החדש של פיקסאר, "נשמה", יש כמעט הכל – סיפור יצירתי, עולם פילוסופי ואנימציה מהפנטת. זה סרט מיוחד שלא מפחד לשאול את הצופים, ולא משנה באיזה גיל הם, מהי מהות הקיום. הוא עוסק בנושאים פילוסופים מורכבים ובג'אז, שגם הוא סוג של השקפת עולם כשלעצמו.

בעקבות הקורונה, "נשמה" הפך לסרט הראשון של אולפן האנימציה שעלה ישירות בשירות הסטרימינג Disney +, אך בישראל הוא עדיין מתוכנן לעלות בבתי הקולנוע, ברגע שאלה ייפתחו.

את הסרט כתב וביים פיט דוקטר, שכרגיל אצלו מביא לנו יצירה מקורית ועמוקה. ההבדל בין "נשמה" וסרטיו הקודמים, למשל "למעלה" ו"הקול בראש", זו כמות האינפורמציה. הסרט עמוס אלמנטים, שלכל אחד מהם כמה רבדים. לעיתים נדמה שנגסו כאן ביותר ממה שאפשר לבלוע.

ג'ו גרדנר הוא מורה מתוסכל למוזיקה בבית ספר תיכון. החלום שלו תמיד היה לנגן במועדון ג'אז. יום אחד, הוא מתקבל לתפקיד אצל נגנית מפורסמת, אך לאחר כמה רגעים מת. ג'ו המבוהל מנסה להימלט, ובמקום לגן עדן מגיע למקום בו נוצרות נפשות. שם הוא פוגש את נפש מספר 22 ויחד הם מנסים לחזור לכדור הארץ.

ג'יימי פוקס זכה לתרום את קולו לדמות הגיבור השחור הראשון בסרטי פיקסאר, והוא עשה עבודה מעולה. דוקטר, שהיה מעורב גם בתהליך הליהוק, תיאר את פוקס כמי שלא נראה כמו גרדנר אבל נשמע בדיוק כמוהו. את מספר 22 מדבבת טינה פיי, שכתבה ושיחקה ב"ילדות רעות" ובסרטים אחרים אבל יותר מכל מוכרת מהמערכונים שלה ב"Saturday Night Live". מספר 22 היא דמות של מתבגרת מתנשאת, שחושבת שהיא יודעת הכל על העולם, ופיי מבינה את התפקיד טוב מכולם. אין ספק שהיא הבחירה המושלמת לתפקיד. היא אף עזרה לדוקטר בכתיבת הדמות.

אתגר גדול שנעמד בפני היוצרים הוא האנימציה והעיצוב. דמויות רבות בסרט דרשו מקוריות וסגנון שונה. איך נראית נשמה? כיצד מציירים ישות בעלת כוחות, מבלי להפוך אותה לאל? האם אפשר ליצור דמות אבסטרקטית ובכל זאת ניתנת לזיהוי? אלה השאלות איתן האנימטורים נאלצו להתמודד. כיאה לחברה מוכשרת כמו פיקסאר, האנימטורים הצליחו למצוא פתרונות יצירתיים. כדי לצייר נפש הם השתמשו בחומר הנקרא ארוג'ל. זהו החומר הקל ביותר שידוע לאדם, ממנו מגיע הצבע הכחלחל של הנפשות בסרט. הדמות "האלוהית" נבנתה בעזרת סגנון ציורו של פיקאסו. כדי להבדיל את ג'ו גרדנר משאר הנפשות, השתמשו בכובע ומשקפיים, פריטים שמלווים אותו במהלך הסרט.

חלק בלתי נפרד מהסרט הוא ג'אז. שם הסרט באנגלית "Soul", הוא גם שמו של תת-ז'אנר במוזיקת הג'אז שהתפתח בשנות החמישים בקרב קהילות אפרו-אמריקאיות. את המוזיקה לסרט כתב ג'ון באטיסט. היה עליו להלחין שירים שישמעו מאולתרים ויפים גם יחד, והוא הצליח במידה רבה. באטיסט הצליח להרשים גם את האנימטורים, הם חיקו את תנועות הידיים שלו בזמן נגינה ושילבו אותן בסרט.

פיט דוקטר יודע טוב יותר מכל אחד אחר כיצד לספר סיפור בדרך הייחודית של פיקסאר. ג'אז לא מופיע רק בשירים, הוא גם חלק גדול ממה שמרכיב את ג'ו גרדנר. דוקטר עשה עבודת מחקר מעמיקה על עולם הג'אז, כדי לדייק את הדמות של גרדנר עד כמה שאפשר. לדעת אילו פוסטרים יהיו לו על הקיר, להכיר מונחים של נגנים ועוד.

"הקול בראש", סרטו הקודם של דוקטר, שבר קופות, זכה לביקורות מהללות וגם קיבל אוסקר. דוקטר הגיע לפסגה, אך לא הרגיש כמי שהגשים את כל חלומותיו. על התחושה הזאת, "נשמה" מדבר יותר מכל. אפשר להמחיש את הנושא באמצעות ספורטאים אולימפיים. לאחר שספורטאי זכה במדליית זהב, מה הוא אמור לעשות. האם מילא את תפקידו, או שיעשה את כל הדרך לאולימפיאדה שוב? רבים מהספורטאים חווים משבר, ונכנסים לדיכאון. למרות שהנושא מעניין מספיק כשלעצמו, דוקטר בחר לעסוק גם באובססיה ואישיות. הנושאים הללו מסבכים את העלילה, ומכניסים לסרט סצנות מלאות ידע שאת חלקו אפשר להבין רק בצפייה שנייה.

לסרט "נשמה" יש רובד פילוסופי שאי אפשר להתעלם ממנו, ונטייה אקזיסטנציאליסטית מובהקת. אחד הנושאים המרכזיים בתפיסה הזו הוא משמעות החיים, ואמירה נפוצה בה היא ש"הקיום קודם למשמעות". כלומר, כדי למצוא משמעות, עליך קודם להיות קיים. כמו כן, לסרט גם יש נגיעות של זן בודהיסטי. הזן טוען שצריך להתרכז בהווה, והתפיסה הזאת משתלבת מצוין עם השאלה מהי משמעות החיים. בסצנה מסוימת יש רמזים לפסיכולוגיה חיובית, וזה החלק היבש ביותר בסרט.

בצד המעלות, לסרט "נשמה" יש חיסרון. בניגוד ל"הקול בראש" ו"למעלה", שהציגו עלילות סוחפות וגיבורים מרגשים, ב"נשמה" יש תחושה של ניתוק רגשי. במקום לקחת סוגיה אחת ולהתמקד בה, אנחנו מקבלים קצת מכל דבר. ככל שהדרך לנקודת השיא ארוכה יותר, כך גדלה תחושת המתח. אך כשהדרך ארוכה יתר על המידה ונהפכת למפרכת, קל ללכת לאיבוד ולשכוח מה התמה המרכזית של הסרט. ישנם רגעים עמוסים אינטלקטואלית, שלא מצליחים לסחוף רגשית.

למרות ההסתייגויות, "נשמה" הוא בסך הכל סרט מבריק, עם חוש הומור מפותח, מהסוג שרק פיקסאר יכולים להציג. הוא מצליח לגרום לנו לתהות האם אנחנו חיים נכון. כמו כל סרט פיקסאר אחר, "נשמה" הוא רב גילאי. הסרט לא פונה אך ורק לילדים, אלא גם אל הסטודנט שלא מצליח לבחור מה הוא רוצה ללמוד, ועל הדרך נותן לו שיעור לחיים. הג'אז בסרט, מהווה חלק גדול בסיפור ובדמויות, ומעניק לסרט נשמה.