לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
19.06.19 19.06.19 - רביעי


נותנת לנוף לדבר

שיחה עם ענת אבן על סרטה "יזכור למנשיה"

  • יעל מונק

ענת אבן היא יוצרת דוקומנטרית בעלת מוניטין בתחומה. שנים של עשייה מוקפדת על נושאים שנויים במחלוקת וכמעט תמיד פוליטיים הפכו אותה למסמן של איכות. סרטיה עוסקים בסוגיות של זיכרון, זהות ושייכות, ובאמצעותן היא מתבוננת במציאות ובחברה הישראליות וחוקרת אותה. בין סרטיה: "דודא", "פשרה", "אסורות" "מקדמות", "אחרי הסוף", "יזכור למנשיה". סרטיה מוצגים בפסטיבלים בינלאומיים ובתערוכות בארץ ובעולם. אבן זכתה בפרס אמנות הקולנוע של משרד החינוך והתרבות, ובפרס לנדאו לאמנויות הבמה של מפעל הפיס. היא מלמדת בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, ועורכת שותפה של כתב העת האינטרנטי ״תקריב״. לאחרונה הוקרן סרטה "יזכור למנשיה", המתעד מקום פסטורלי ליד הים אשר מסתיר שכבות של כאב וגלות אותם מבקשת אבן לחשוף אחת אחת. את הריאיון הבא קיימתי יחד סיגל יונה מתוכנית הלימודים הרב-תחומית באמנויות שבאוניברסיטת תל-אביב.

**


יעל: "מנשיה" הוא הסרט השלישי בטרילוגיה. איך את מכנה את הטרילוגיה שלך?
ענת: לא התכוונתי ליצור טרילוגיה ואין לה עדיין שם, אבל היום אני יכולה לומר ש"יזכור למנשיה״ הוא שלישי בסדרת סרטים שמתחילה עם "מקדמות" (2005), שצולם בצפון הנגב, וממשיכה עם "אחרי הסוף" (2009), שצולם בשכונת נווה צדק. אולי אפשר לקרוא לה עכשיו, בעודנו משוחחות, ״על המקום״, כשמו של המאמר המיתולוגי של ארן וגורביץ' "על המקום: אנתרופולוגיה ישראלית", שהיה בסיס מחקרי והשראה לשלושת הסרטים. הם נוצרו מתוך תשוקה להתבונן בנוף הגיאוגרפי והאנושי ובמורכבות היחסים שלנו עימו. אני מצלמת בהווה, אך מתבוננת במקומות האלה גם כבמרחבי זיכרון, במעין צילום כמו-ארכיאולוגי שחושף את החיים הקודמים שרחשו פה. בלב הסרטים האלה ניצבות שאלות ביחס להשלכות המוסריות והאידיאולוגיות של המעשה הציוני. "מקדמות" נוצר אחרי פגישה עם בני משפחת סמילנסקי, שהחליטו לתעד את ס' יזהר קורא מסיפוריו לפני מותו. מתוך ההקלטה והקריאה נולד הסרט הזה, שהוא מעין דיאלוג ספרותי-קולנועי ומעורר שאלות ביחס לחזון הציוני. ואז אחי מת במפתיע. הוא גר בדירה מתחתי בקומת הקרקע, בנווה צדק. הוא בנה את הסטודיו שלו בחצר וטיפח בוסתן. אלא שיום אחד החליטו למכור את החצר ולבנות עליה בניין בן ארבע קומות במרחק מטרים ספורים מחלון חדר העבודה שלי. הבנתי שהנוף הניבט מהחלון שלי במשך עשרות שנים הולך להשתנות, והחלטתי להעמיד את המצלמה מאחורי הסורגים ולעקוב אחר השינויים המתחוללים בחצר. זה היה רגע נכון מבחינתי, ברמה האישית והפוליטית, לעצור ולהתבונן בשינויים הרדיקליים שמתרחשים בשכונה, ובתוך כך לספר גם את סיפורה של השכונה היהודית הראשונה שיצאה מחוץ לחומות יפו. הפניית המבט אל מנשיה הייתה כנראה רק עניין של זמן.

"יזכור למנשיה", ענת אבן

סיגל: בעצם, ״אחרי הסוף״ מסתיים במבט פנורמי החוצה, אל מנשיה.
ענת: המבט הזה אל העיר, אל הים והאופק, היה בשבילי כמו הנשימה. היום אפשר לדבר עליו כהתחלה של הסרט הבא, אבל זה לא תוכנן כך. זה האפילוג של הסרט, וזה השוט היחיד שצולם מחוץ לחלון שלי. צילמתי אותו ממרפסת הקומה העשירית של מגדל נווה צדק שהלך ונבנה באותה תקופה, שגם אחרי בנייתו עקבתי. זה מבט שיש בו סוג של תקווה אחרי מותו הפתאומי של אודי, ואחרי שחסמו לי את החלון עם קיר הבניין החדש. ואז שמעתי על תוכניות השימור והשיפוץ של תחנת הרכבת העות'מאנית במנשיה והפיכתה למתחם בילוי ופנאי. החלטתי לצלם את התהליך. שוב נמשכתי אל המקום ההיסטורי שהולך ומשנה את פניו. אלו פעולות דרמטיות במרחב הציבורי, ובאמצעותן נדמה לי שאני יכולה לספר משהו על החברה הישראלית. זו הייתה התחלת העבודה על הסרט על מנשיה. אבל בשלב מסוים הבנתי שהתחנה לא תהיה חלק מהסרט, משום שהיא לא הצליחה להשתלב באופן אינטגרלי במרחב הזה שהיה פעם שכונת מנשיה. חלק מהשאלות שהטרידו אותי היו, איך אני מַבְנָה בסרט את המרחב של שכונת מנשיה ההיסטורית מתוך המרחב החדש שנוצר אחרי שהרסו אותה, איך מנכיחים מקום שנמחה מעל פני האדמה, איך בונים מרחב שאין לו בעצם גבולות ברורים.

יעל: למעשה, באמצעות הסרט את מגדירה גבולות חדשים.
ענת: גבולות השכונה היו תמיד פריכים. נכון שנווה צדק היהודית גובלת ממזרח וכרם התימנים מצפון, אבל כל שכונה דחקה את השנייה כך שחלק מבתיה של מנשיה היו בנווה צדק או בכרם התימנים ולהיפך. עד היום אפשר למצוא בתים של מנשיה שניצלו מחורבן מפני שעמדו לכאורה בגבולות נווה צדק. בתודעה הקולקטיבית שלנו הגבולות חדים וברורים, זו האידיאולוגיה של השלטון והכוח שפעל ופועל ללא לאות להפרדה המרחבית, הגשמית והתרבותית, להרחקת הערבים מהיהודים, מהגוף, מהשפה, מהמרחב ומהזמן כפי שאנחנו עדים לזה עד היום. אבל בפועל המרחב הזה היה משותף עד 1948, חיו והתקיימו בו זה לצד זה ערבים ויהודים. במאמר שנקרא "גבולות של נייר" של אור אלכסנדרוביץ, שחוקר את נווה צדק ומנשיה, הוא מתאר איך פרסו "קונצרטינות" (גלילי תיל גדולים) ברחובות ברגעי עימות, וכעבור כמה שעות קיפלו אותן חזרה, והמרחב חזר להיות פתוח. לכן בחרתי להשאיר את הגבולות מטושטשים, למרות שהשאלה הזאת חזרה ועלתה שוב ושוב, ובחרתי לחדד את העובדה שעד היום המרחב הזה הוא מרחב משותף של יהודים וערבים.

יעל: איך התחלת לפתח את הסרט?
ענת: חייתי בנווה צדק שלושים שנה, פארק צ׳ארלס קלור וחוף הים היו מגרש המשחקים של הילדים שלי. זה מתחם בילוי ופנאי על חוף הים של תל אביב-יפו, אך הוא תמיד עורר בי אי-שקט, הרגשתי שאני מהלכת על סוד. המקום הזה עמוס בפרדוקסים: גבעות כרי הדשא הרכות החסומות בקיר הים, חומת הבניינים התוחמת את הפארק. המקום נראה לי גרוטסקי, מקום שנולד בחטא. הרגשתי שאני צריכה לחשוף את הסוד. העובדה ששכונה שלֵמה קבורה תחת גבעות הדשא, האספלט ובתי המלון הפעילה אותי. לאט לאט התפתח הסרט "דיוקן של מקום", שנבנה מתוך שוטטות והתבוננות. זה אמנם מקום של בילוי ופנאי, אבל הוא גם מקום היסטורי, מרחב של זיכרון. דימיתי את כרי הדשא הירוקים לבמת תיאטרון שאליה הזמנתי ״שחקניות״ שיש להן תפקיד מרכזי בפרק זה בהיסטוריה שלנו — פלסטיניות שנולדו וגדלו בשכונה, אך יום אחד נאלצו לברוח מביתן בשל אימת המלחמה ב-1948, ויהודיות שהגיעו כשנה מאוחר יותר ממזרח אירופה וצפון אפריקה והופנו על-ידי השלטונות אל בתיהם הנטושים של הפלסטינים. הן הגיעו עם הוריהן, והחלו לבנות את חייהן בשכונה. אולם כעבור כמה שנים נאלצו גם הם להתפנות מבתיהם בשל תוכנית גרנדיוזית של עיריית תל אביב להפוך את השכונה למרכז העסקים הגדול של העיר. לרגל צילומי הסרט, הנשים הגיעו אל הפארק עם בני משפחותיהן, חלקן לראשונה אחרי 60 שנה, שוטטו נבוכות, מנסות להבין היכן עמד ביתן. ביקשתי שיתיישבו לפיקניק המשפחתי במקום בו נדמה להן שביתן עמד, שהזיכרונות יצופו ויתעוררו לחיים.

סיגל: בחרת בנשים.
ענת: עבורי הן "הנשאיות" של סיפור העבר, ובקולן נחשף המקום שכוסה שכבות שכבות. במת הפארק משמשת להן כדוכן עדים, עליה מושלכים חומרי הזיכרון שהן מוסרות לילדיהן ולנכדיהן המבלים איתן בפארק, מין "והגדת לבתך", כמו במסורת התרבות האוראלית. הפקדת הזיכרון והעדות בידי הנשים כופה מבט חדש על ההיסטוריה הגברית, מאפשרת לברוא את העבר האבוד, ולזכור באמצעות ההווה. בסיפוריהן הנשים חושפות את השבר הגדול ואת הפצע שמסרב להגליד בעקבות האלימות השלטונית, וממנו עולים כאב, געגוע, וכמיהה לבית שהיה.

"יזכור למנשיה", פני טיילת תל אביב 2018

סיגל: הסיטואציות האלה משתלבות עם תמונות של שיגרת המקום.
ענת: הסיטואציות של הפיקניקים המשפחתיים הן העוגנים של הסרט, ובמקביל הן מספרות את סיפור ההווה ואת סיפור העבר. סיפורי העבר של הנשים על החיים בשכונה עוזרים "לקלף" את שכבת הדשא, ומאפשרים לנו לדמיין את המקום שוקק החיים שעמד שם, עד שהחליטו להחריב אותו. הסיטואציות של השיגרה היומיומית בפארק ועל החוף הן "אילמות" לרוב, והן פועלות כדימויים שמבטאים כל אחד בדרכו הלך רוח מסוים של המקום. בחרתי לצלם את הסרט בעדשה רחבה, כך שהמקום נוכח תמיד בפריים, והארכיטקטורה שלו הולכת ונבנית בסרט כארכיטקטורה של הנפש.

יעל: איך עבדתם?
ענת: ימי הצילום עם המשפחות נראו כהפקה עלילתית כמעט. הצילומים תוכננו בקפידה, דאגנו ל״תפאורה״ — שולחנות, כיסאות, שמשיות, מפות, לעיתים גם אוכל. יצרנו את הפלטפורמה לסיטואציות שהתרחשו באופן טבעי ועקבנו אחריהן. גם את ימי השיגרה תיכננו בקפידה. קבענו ימי צילום עם צלם חתונות, עם קבוצת הסטודנטים של אמנון בר אור מסדנת השימור שלו באוניברסיטה, עם קבוצת הרולר-בליידס, והזמנתי את האחיינים שלי לשחק בחול על החוף. הגענו ביום ראשון לפגוש את החיילים של תרבות יום א׳ במוזיאון. אמנם לא קיבלנו אישור לצלם אותם בתוך המוזיאון, אבל מצאתי דרך לשלב את הפנים והחוץ. כל אלה מַבנים מעין פסיפס אנושי, רגשי, ומבטאים אולי יותר מכל בחירה ברורה — לדבוק באשליית הנורמליות הישראלית, אותו מאמץ עיקש להציג קיום רגוע ושקט במקום המסוכסך והעקוב מדם. חוף הים התל אביבי הוא אולי המקום הקיצוני ביותר בו ניתן לחוש בקיומם של שני הקולות של ההוויה הישראלית — המציאותי והבדיוני. זהו אותו הים הצרוב בזיכרונותיהם של מגורשי מנשיה, שנמלטו אליו בסירות רעועות כדי להציל את עצמם, וזה הים הנוכח תמיד בסיוטיהם של היהודים בארץ הזאת, החיים בתחושה שיום אחד עלולים הערבים לעשות להם את אותו דבר, אם רק יוכלו.

יעל: אולי פה את יכולה להרחיב קצת על הסגנון המסאי של הסרט.
ענת: חשבתי שהסרט צריך להיות פרגמנטרי, שהמרחב הגיאוגרפי והאנושי צריך להיבנות בסרט כמרחב אקלקטי עמוס בפרדוקסים, ולא בהכרח כסיפור ליניארי כרונולוגי. נדמה היה לי בתחילת העבודה שהסיפור של מנשיה מוכר לציבור, לפחות בקווים כלליים, ושאינני צריכה לספר אותו כסיפור חדש. עניֵין אותי בעיקר להתבונן בהשלכות של הסיפור הטראגי הזה על הנשים, שחוו אותו בגופן. רציתי לראות איך פעולה אלימה כל כך משפיעה על האדם, האם אפשר להירפא ממנה. איך מתמודדים עם אובדן כזה? איך פועל הזיכרון? וקיוויתי שהסיפור ההיסטורי יילך ויצטבר אצל הצופה במהלך הסרט לכדי סיפור שלם. אלא שבשלב העריכה הבנתי שאני טועה, זה היה מבלבל מדי, והחלטתי לבנות אותו כרונולוגית, מההווה אל העבר.

יעל: מה היה היחס שלך לחומרי ארכיון בזמן בניית הסרט?
ענת: מנשיה כבר מזמן איננה, היא תל מדושא הבנוי על שכבות העבר. הרעיון היה להחזיר את קיומה של השכונה לתודעה הציבורית, לא לשחזר את נוכחותה הגשמית. ויתרתי על תמונות סטילס ועל חומרי ארכיון שהיו מאפשרים להתרפק על חיי העבר. לא זה היה העניין. אחת המחשבות שהיו לי, שקשורה גם היא למבנה הפרגמנטרי של הסרט, הייתה לשלב סצינות מתוך הסרטים העלילתיים שצולמו באזור בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, או סרטים בסגנון הניאו-ריאליזם האיטלקי שמתארים את רקמת החיים בשכונת המהגרים החדשה. חשבתי להשתמש בהם כעדות נוספת לחיים השוקקים שרחשו פה. לצערי זה לא צלח. והרגעים שהצלחתי לשלב בסרט משמשים כתמונות זיכרון קצרצרות של הדמויות. הן גם עומדות כקונטרסט לריקנות השטוחה של המקום היום.

יעל: כשראיתי את הסרט, כל הזמן נזכרתי בציטוט שמופיע בספר "נוף בערפל", של נורית גרץ וג'ורג' חלייפי, על קולנוע פלסטיני. שם נכתב שזו "ארץ על גבי ארץ". אני חושבת שזו הדרך הנכונה להסתכל על מנשיה, הרבדים האלו.
ענת: נכון. פארק צ׳ארלס קלור וסביבתו הם תל, כמו מקומות רבים בארץ, והסרט "חופר" בו וחושף את השכבות המוקדמות של המקום. זה המבט הכמו-ארכיאולוגי ש"מקלף" את שכבת הדשא וחושף את השכבות הנסתרות, הנשכחות והמוכחשות, את מה שאיננו יכולים לראות, או מפחדים לראות. המבט הזה נמצא בשלושת הסרטים. אני חושבת שזה מה שקושר אותם כטרילוגיה, על אף שכל סרט קיבל ביטוי ויזואלי אחר. הרבה שנים מהדהד לי בראש משפט של דזמונד טוטו, הארכיבישוף הדרום-אפריקאי שהנהיג את מאבק השחורים באפרטהייד והיה חתן פרס נובל, שאמר משהו כמו: "אנחנו מצוּוים לחשוף את האמת על עברנו האפל, להניח לרוחות הרפאים מן העבר, כדי שלא יחזרו לרדוף אותנו, כדי שנוכל לפעול להבראתה של אומתנו הפצועה והחבולה". המציאות הפוליטית שלנו עדיין רחוקה מאוד מהרעיון הזה, לצערי, ואנחנו ממשיכים להידרדר במדרון חיינו החלקלק. אבל אני ממשיכה בשלי, אני לא חושבת שיש לי ברירה אחרת כל זמן שהסבל במקום הזה כל כך גדול.
//