לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


מרק בארבע תמונות

ארי פולמן, אורי סיון

תמונה ראשונה. יום שישי בערב, פינת פנקס

תמונה ראשונה. השנה – 1993. חורף, יום שישי בערב. רחוב פנקס בתל אביב. אורי סבג, עליו השלום, עומד מתחת לפנס רחוב בפינת שטריקר, וקורא את התסריט של "קלרה הקדושה". אנחנו מציצים עליו מהדירה של ארי בשטריקר 8. אורי סירב לקחת את התסריט הביתה וסירב לקרוא בדירה של ארי, אבל הבטיח לפני שבא תשובה בו במקום, ולכן הוא קורא מתחת לפנס הרחוב.

אורי קורא לאט, צוחק לעצמו. כבר עברה שנה מאז הסתיימה תחרות הסטודנטים שהזמינה בוגרים משני בתי הספר היחידים לקולנוע שהיו קיימים אז, אוניברסיטת תל אביב ובית צבי, לשלוח תסריטים לפיצ׳ר ראשון, אחד התסריטים יקבל מענק אוטומטי מהקרן. היו 22 תסריטים. קיבלנו את המענק מהקרן, אבל אף מפיק לא היה מוכן להרים את הסרט עם מקל. פנינו ל-16 מפיקים, עם הכסף ביד שלנו, וכולם סירבו: בכל זאת, מדע בדיוני, ילדים, חיפה עתידנית, רוצים לצלם הכל באולפן מעוצב.

אורי ממשיך לקרוא תחת פנס הרחוב, הוא צוחק לעצמו. נראה שהוא נהנה. ב-10 בערב הוא מסיים לקרוא ובא אלינו אל התריס: ״לא מעניין אותי כלום, אני את הסרט הזה עושה״.

אבל אורי לא הפיק מעולם סרט, מקסימום הפיק בפועל. הוא אומר לנו: ״מרק הוא הסנדק שלי בעולם הקולנוע, הוא ימצא דרך, הוא יעזור לי להגשים את החלום הזה. פגשתם פעם את מרק?״ – הוא שואל. לא, לא פגשנו.

מתוך "קלרה הקדושה", צילום: יהונתן בלום

תמונה שנייה. המפית

רחוב אהרונסון בתל אביב. פגישה ראשונה עם מרק. דבר ראשון שמנו לב שעברו שלוש שנים וחצי מאז מלחמת המפרץ הראשונה, אבל החלונות והתריסים אצל מרק במשרד היו מוגפים ומודבקים בסלוטייפ בעשרות שכבות, כאילו גז חרדל של הנאצים מבגדד עומד לחרוך את המקום בכל רגע. מרק לבוש בחולצת הוואי בצבעי תכלת וכתום. יש לו גם נעלי נייק יקרות חתוכות בצדדים שהוא הפך לכפכפים. וזה מצחיק. על הרצפה פזורים פוסטרים של הסרטים הקודמים של מרק.

אני נוהם כהרגלי על כמה הסרט הזה גאוני והולך לפוצץ את העולם, לא רק פה, בכלל, בעולם. מרק מסתכל עלי בחיוך קטן, וכל אותו הזמן מאפר על הפוסטר שנמצא על הרצפה, ליד הרגליים שלו, עם כפכפי הנייק המודולריות. בסוף הוא אומר לי: "תגיד, ארי, סיימת?" "אהה. כן, ועוד דבר, השחקנים, לא ראית כאלה ילדים בימי חייך". הוא זורק את הסיגריה על הרצפה, ומכבה אותה על הפוסטר. ״אני חייב להגיד לך משהו, פשוט חייב: אתה רואה את הפוסטר שעליו איפרתי עכשיו? זה הפוסטר של הסרט האחרון שהפקתי, וכל הכסף שעשיתי מהסרט לא כיסה אפילו את העלות של הפוסטר, בגלל זה אני מאפר עליו. ואתה? לא מכיר אותך, בא אלי משום מקום, לא עשית כלום, מביא כמה ילדים בקלטת וידאו, ורעיון על חסידה שמנפצת חלון של בית ספר, ואתה רוצה לספר לי שאתם הולכים לפוצץ את העולם עם סרט מדע בדיוני? ישראלי? ועוד בחיפה? בבתי זיקוק? קצת צניעות ראבק. בואו, בואו תחתמו קודם על החוזה, ואחרי זה נראה״.

ואז מרק מוציא מהכיס של חולצת ההוואי מפית מקופלת לארבע, הוא פורס אותה לאט שלא תיקרע, ועל המפית כתוב: "קלרה הקדושה. תקציב" (לא זוכר את המספר), וליד המספר ארבע כפולות של 1/4, שזה כנראה בא לתאר את החלוקה בינינו לבינו ואורי. וזהו. זה החוזה. מפית. לא חתמנו. עד היום אין לנו הסכם חתום ואין מפית. השבוע, 23 שנה אחרי שהסרט הופץ, קיבל כל אחד מאיתנו צ׳ק תמלוגים על 2,200 ש"ח. מאז המפית ועד היום, בכל פעם שאנחנו חותמים על חוזה לסרט, או לסרט טלוויזיה, כל אחד ותחומו, ורואים את עשרות העמודים המפולפלים, המתעתעים, השקרניים שמונחים על השולחן, אנחנו נזכרים במפית האלמותית של מרק. איפה המפית של מרק, למען השם?

תמונה שלישית. חדר העריכה

הצילומים הלכו בסך הכל נפלא. זכורים כמה מומנטים שבהם מרק ניגש אלינו בלילה שאחרי יום צילום מפרך ואומר: ״מחר ומחרתיים והיום שאחרי מחר?״ "נו מה, מה איתם?״ "אז זהו, שזה רק מחר״ – והולך לוואגוניר עם 8,000 כוחות הסוס שיחזירו אותו העירה, משאיר אותנו לנסות לפצח איך הופכים עכשיו שלושה ימי צילום ליום אחד. הכל בשקט, באווירה טובה, ובלי שום דבר אישי, בלי האשמות, בלי אגו. זה הדבר הכי חשוב שלמדנו ממרק: ויכוחים עקובים מדם על הסט הם אף פעם לא אישיים. מחר בבוקר יום חדש, ומתחילים מהתחלה. זאת תפיסת עולם שאתה לוקח איתך לכל החיים.

ואז הגיעה העריכה. חדר קטן בלב העיר. הקרנת ראפ קאט. הבאנו את חוקר התרבות המהולל ניסים קלדרון כי פחדנו ממרק, וקלדרון היה קרוע על הסרט הקודם שלנו, ״שאנן שיא״. הוא לימד אותו בקורס שלו באוניברסיטה, וציפינו ממנו לתת לנו גב מול מרק. ידענו שמרק ישאג. אבל לא ידענו כמה.

אבל איך שקלדרון התיישב בחדר, הוא נרדם. לא סתם נרדם, הראש שלו דפק בקירות של החדר הקטן והוא לא התעורר אפילו פעם אחת. כשהתעורר סוף סוף בכותרות הסיום, וגם זה רק כי חרקנו לידו בכיסאות, הוא הסתכל על השעון שלו בבהלה וברח מהחדר בתואנה שהוא צריך להוציא את הילדים מהגן.

בחיים לא ראיתי ככה את מרק. הוא נעל החדר, בדק מהחלון שקלדרון התרחק, ואמר את המשפט הבלתי-נשכח: ״זה לא רק הראפ קאט הכי גרוע שראיתי בחיים שלי, זה הראפ קאט הכי גרוע בתולדות הקולנוע הישראלי, מאז ברוך אגדתי ועד היום. כשהסרט ייצא, זה לא שלא תוכלו לצאת מהבית חודשיים, אתם לא תוכלו לצאת מהמיטה ארבעה חודשים. ואם אף אחד לא ידע את זה עד עכשיו, אז הבאתם את ההוא שיירדם פה וינחר שעתיים, ומהבושה שהוא נרדם הוא עכשיו ייצא מפה כדי לספר לכל העולם כמה הסרט שלכם גרוע, אחרת למה הוא נרדם?״

תמונה רביעית. ברלין

סוף טוב הכל טוב. קלרה שלנו, ״הראפ קאט הכי גרוע בתולדות הקולנוע הישראלי מאז ברוך אגדתי״, זוכה בפסטיבל חיפה, ומיד אחריו ב-7 פרסי אופיר, כולל פרס הבמאי והסרט, וממשיך לברלין לפתוח את הפנורמה. בברלין אנחנו מגלים שמרק זוכה לכבוד מלכים מאנשי התעשייה האירופאית. אבל בזמן ההקרנה, אורי שואל את מרק: ״תגיד, מרק, אתה אשכרה קנית את הזכויות לשיר של אדית פיאף?״ – שיר שבדיוק מתנגן באולם באחת הסצינות האהובות בסרט. ״השתגעת?״ – עונה לו מרק – "אתה יודע כמה כסף זה אדית פיאף? אבל אורי, אם לגנוב, אז בענק, אדית פיאף, ביטלס, כאלה. מי יאמין שבאנו לפה בלי זכויות, הא?״

צודק. בסרט הבא ארי הגיע לברלין עם אותה צורת חשיבה ועם שיר של מרלן דיטריך, אבל בלי זכויות. ברור שזה לא עבד. היה צריך לפתוח את כל העותקים, לשלם קנס, ולהקליט שיר חדש. נזק בהון עתק יחסית לתקציב הסרט. מרק היה בהקרנה ההיא: ״מרלן דיטריך? אתה נורמלי? אמרתי לך מינימום ביטלס. מי זאת מרלן דיטריך? מיליון אחוז עולים עליך״.

מרק הוא הסנדק שלנו, ושל כל כך הרבה טובים ורבים שהוא הכניס לעולם הקולנוע, נתן להם צ׳אנס ראשון, האמין בהם, טען בהם טונות של ביטחון עצמי ללכת לעשות את הדבר שלהם, לבטא את עצמם. מעולם לא כפה עצמו, את טעמו האמנותי, אבל תמיד היה נוכח כמו אבא תומך, תמיד בצניעות, עם לב ענק ונתינה אינסופית.

אפשר להעריך אנשי קולנוע, אפשר להעריץ אותם, אבל אצל מרק רק דבר אחד יסכם את התחושה: אהבה! אוהבים אותך, מרק, מעומק הלב, ונוצרים את כל הרגעים הבלתי-נשכחים שידענו איתך.

ארי פולמן ואורי סיון הם במאים ותסריטאים.