לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


מאמר 3

"'מציצים' מסתיר ריקבון, חולי, אין תכלית, אבל זה לא הציק לי, אני עושה סרט ומיד רץ לסרט הבא… איך אתה מתבהם, זה הווי ישראלי שהתחיל אז ונמשך היום בניצול, בבדידות איומה… הארוגנטיות של הגאווה, הדריסה − זה בני פורמן (בן דמותו של אורי זוהר ב'עיניים גדולות')… לא ידעתי מה זה אהבה"




"מוזיאון ללא קירות" מתאר אנדרה מאלרו כיצד, עם המעבר למה שקרוי "האמנות המודרנית", מצא עצמו האמן מגלה לא פעם בתמונה שזה עתה השלים את דיוקנו-שלו − גם כשלא צייר במכוּון דיוקן עצמי. ואם כך, מה קורה כאשר האמן המדובר ממש לא אוהב את מה שהוא רואה לפניו, בפניו? הסרט התיעודי "אורי זוהר חוזר" נותן לשאלה זו תשובה אפשרית אחת, מעניינת ומורכבת במיוחד. מעידים על כך לא רק, אבל בעיקר, שני מעמדים מן הסרט. הראשון מתרחש על סף חזרתו בתשובה של מי שנחשב אז והיום כאחד מגדולי במאֵי הקולנוע המקומי. השני מתרחש כשהוא כבר שנים בחזקת "הרב אורי זוהר", והקולנוע הוא עולם זניח ומבוטל בעיניו, לפחות על פי הצהרתו.