לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
19.07.19 19.07.19 - שישי


לעשות משהו שונה


קורנליו פורומבויו על "לה גומרה"

דן פיינרו


קורנליו פורומבויו חש, איכשהו, כי הגיע הזמן להתרענן ולמצוא לעצמו דרכי ביטוי חדשות בקולנוע. עד היום הוא היה ידוע כאחד היוצרים המעניינים ביותר בקולנוע הרומני החדש, שכל אחד מסרטיו הקודמים, עלילתיים ותיעודיים גם יחד, הציג אתגר מרתק בפני הצופה, ואילץ אותו לעקוב בתשומת לב לא רק אחרי מה שקורה על הבד, אלא גם אחרי מה שמתרחש ברקע, ולפענח את כל הרמזים שהוא פיזר לכל עֵבֶר. סרטיו התייחסו למשטר ברומניה, בעבר הקרוב והרחוק יותר, ולהיבטים של מוסר פגום המסתתרים מאחורי מעשים של יומיום, והם עשו זאת באירוניה דקה ולא פעם סרקסטית. הפעם החליט שהגיע הזמן לשינוי משמעותי — בקצב, בסגנון העלילה, ובהתנהלות הדמויות. וזאת, גם אם לא קשה למצוא את יסודות הסרט החדש שלו בקולנוע שעשה עד היום.

קורנליו פורומבויו



כפי שהוא עצמו הודה, אפשר לראות את גיבור סרטו החדש, קריסטי (ולאד איבנוב), כגלגול של השוטר מ"משטרה: שם תואר", זה שביקש לשמור על הקווים המוסריים שחייבים היו, לדעתו, להנחות את התנהגותו כשוטר. אלא שבסוף אותו סרט גילה שהממונים עליו אינם מוכנים כלל להכיר בקווים שכאלה. מאוכזב וממורמר, בסרטו החדש של פורומבויו, איש המשטרה קריסטי רוקד כבר על שתי חתונות. מצד אחד, מוטל עליו לחקור פרשה של הברחת סמים שמבצעים אנשי העולם התחתון והסתרת סכומי כסף עצומים, ומצד שני הוא עצמו משתף פעולה עם אותם מבריחים שעליו ללכוד. בקיצור, סרט משטרה על סוכן כפול ועל הנשים סביבו.


ואכן, מול קריסטי ולראשונה בסרטיו, מציב פורומבויו דמות של אשה שהיא פֶּגַע-רע, כזאת שמסובבת לגברים את הראש, מתעתעת בהם, ולא פעם מפילה אותם בפח. במהלך הסרט כולו קשה להחליט מה בדיוק היא עתידה לעולל לגיבור שלו, המאוהב בה עד מעל לראש למן הרגע שבו היא פוגשת אותו באחד האיים הקנאריים הציוריים יותר ועד למפגש הסופי שלהם בגני המפרץ של סינגפור. שתי נשים נוספות זוכות לתפקידי מפתח בסרט זה, האחת היא פרקליטת מדינה קשוחה, והשנייה היא אמו של הגיבור, ולשתיהן יש השפעה לא מבוטלת על העלילה.


אבל מעל ומעֵבֶר לשינוי העמדה המוסרית של גיבורו, מה שעשוי לגרום הנאה גדולה למעריציו, פורומבויו עורך כאן חגיגת מחוות לסרטי משטרה וקולנוע אפל מן העבר, כאשר נדמה כאילו כל סצינה מתייחסת לסרט קלאסי אחר מן הארכיון החביב עליו. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחירת השם של ה"פאם פאטאל" (קטרינל מארלון). קוראים לה גילדה, כשם הדמות המרכזית באחד הסרטים המפורסמים ביותר של ריטה הייוורת ("גילדה" של הבמאי צ'רלס וידור), ואילו האיש שעומד בראש כנופיית המבריחים הוא לאו דווקא גנגסטר קשוח, אלא אריסטוקרט נעים הליכות, ממש כמו דמותו של ג'ורג' מקרדי באותו הסרט.


הקצב, הפעם, מהיר יותר מאשר בכל סרטיו הקודמים של פורומבויו, ההפקה עשירה ומורכבת יותר, אבל מלאכת הצופה לא תהיה קלה יותר. הסרט מסרב להתקדם בסדר כרונולוגי, הצופה מתבקש, כל הזמן, כדי לעקוב אחר הנעשה, להעביר כל סצינה למקומה המתאים, ואם הוא רוצה באמת להשתעשע, הוא יכול תמיד לנחש מה הם מקורות ההשראה שהפעילו את הדמיון של הבמאי.

"לה גומורה" של קורנליו פורומביו


פורומבויו עונה על שאלות בקאן:

> מהו הוא המקור לסרט הזה?


לפני כעשר שנים קראתי על אי בשם לה גומרה, שם הילידים מדברים ביניהם בשפת "אל סיבלו", שהיא שפת שריקות במקום דיבורים. נתקלתי בסיפור הזה בדיוק אחרי שהשלמתי את "משטרה: שם תואר", שעסק בין היתר במשמעות ובפרשנות של המלה המדוברת, ובצורה שהפוליטיקה משתמשת בה. לכן נראה היה לי שבאמצעות סרט על שפת השריקות אפשר לעסוק באותו נושא בדרך שונה.


> הסרט שלך הוא שונה במהותו וריאליסטי פחות מסרטיך הקודמים. מאין נובע השינוי הזה בקולנוע שלך?


אמת, הסרט הזה שונה מאוד מסרטַי הקודמים, אבל לא זאת הייתה הכוונה המקורית. השימוש בשפת סתרים כדי להערים על שלטונות החוק היה נקודת המוצא של הסרט, והיא שעיצבה למעשה את הסגנון הנרטיבי ואת הבימוי.


> מדוע בחרת בסיפור על שוטר שסרח והופך לסוכן כפול שעובד גם למען אכיפת החוק וגם נגדו?


אני משתמש במסגרת של חקירת משטרה מסועפת ומסובכת כדי לספר את סיפורו של שוטר מאוכזב. זהו קריסטי, שמגיע לאי לה גומרה כדי לפגוש אשה (מעין התגלמות של ה"פאם פאטאל"), ולומד שם את שפת השריקות. אבל הפרשה מסתבכת, ובהמשך שום דבר לא קורה כפי שהוא תיכנן. השוטר מוצא את עצמו מסתבך בתוך הרפתקה פתלתלה, וכל תפנית בה צופנת בחוּבָּה מצב לא צפוי.


> מדוע יש לסרט שמות שונים באנגלית וברומנית?


השם ברומנית, "לה גומרה", הוא שמו של אחד האיים הקנאריים, מין גן עדן סודי עלֵי אדמות שכל אחד חולם למצוא בו מיקלט מן העולם סביבו, המקום שבו מתרחש חלק מן העלילה. השם האנגלי (The Whistlers) מתייחס לשפת הסתרים בשריקות שמקורה אינו ידוע, ומתברר שהיא קיימת בהרבה מקומות בעולם. כשלעצמי, הייתי רוצה להאמין שזאת הייתה דרך ההתקשרות המקורית בין בני האדם, לפני שלמדו לדבר. בלה גומרה יש לשפה הזאת שורשים עמוקים. חוץ מזה, שם כמו "השורקים" נשמע לי מאוד קולנועי, משהו בנוסח "המחפשים" של ג'ון פורד.

הגנגסטרים לוכדים את השוטר שסרח ב"לה גומורה"


> איזה שימוש אתה עושה בשפה הזאת?


שפת "אל סיבלו גומרו" מאפשרת לקיים קשר סתרים סודי, כמו המסרים בצופן שבהם משתמשים בסרטי ריגול, למשל. מה שרציתי הוא לשחק עם קודים קולנועיים שונים, כאלה שלקוחים מסרטי פשע ועד קולנוע אפל, ממערבון ועד קומדיה. בעזרתם, התכוונתי לספר סיפור על דמויות שמשחקות מישחק כפול ואינן מפסיקות לשקר.


> בסרטך "משטרה: שם תואר" (2009), שמסופר כמעט בזמן אמת, הגיבור הוא שוטר אידיאליסט שנאבק על אושיות הצדק ונגד שחיתות. בסרט החדש, השוטר שלך שונה לגמרי. איך היית מגדיר אותו?


קריסטי אינו מאמין יותר בייעוד שלו כשוטר, והוא מתחיל לעבוד עם המאפיה ולהרוויח מסַחַר בסמים. הוא אינו מאמין עוד בערכים כלשהם, לא בעבודתו כשוטר ולא בחייו הפרטיים, והוא מבקש למצוא לו מקום מיקלט רחוק מהכל ומכולם באי לה גומרה. כשוטר, הוא חלק בלתי-נפרד ממנגנון כוחני, והוא רוצה להאמין שהוא שולט בגורלו, אבל הוא נלכד במערבולת של אירועים שאין לו שום שליטה עליהם.


> איך ליהקת את הסרט?


חיפשתי בראש ובראשונה דמויות סמכותיות, כאלה שעצם הנוכחות שלהן מספיקה כדי לתת משקל ומשמעות לסצינה. קצת כמו שנהוג היה בקלאסיקה של הקולנוע האפל. כך למשל, גילדה (קארינל מארלון), שהיא התגלמות ה"פאם פאטאל", או מגדה (רודיקה לזר), פרקליטת המדינה שממונה על קריסטי, אשה קשוחה ונחרצת כמו מרלן דיטריך. אגוסטי וילאלונגה, בתפקיד ראש כנופיית מבריחי הסמים, צריך להקנות לתפקיד מעין הילה אריסטוקרטית, שונה מן הקלישאה הטיפוסית של דמות הגנגסטר. חיפשתי ליהוק של צוות חריג ומפתיע, ולכן בחרתי שחקנים שאינם הולמים את הדמות הקלאסית של תפקידיהם.


> הסרט מציג, בסופו של דבר, תמונה קודרת של מערכת היחסים, בחברה של היום.


זה נכון. בסרט הראשון שלי ("מזרחה לבוקרשט"), הדמויות מרבות לדבר, להתפלסף, למצוא הגדרה הולמת למהפכה שהפילה את המשטר אשר שלט זמן ארוך כל כך ברומניה. בסרט החדש שלי, הדמויות מתקיימות בעולם שבו מתנהלים ללא הרף מאבקי כוח, ולכל אחת מהן יש דעות נחרצות משלה, אותן היא מנסה לכפות על אחרים. בעולם אפל שכזה, שבו כל צעד טומן בחוּבּוֹ סכנה, התקשורת הבטוחה ביותר בין אנשים היא אולי שפת סתרים שמאפשרת, לאלה ששולטים בה, להימלט מן הפיקוח המתמיד עליהם. שפת הסתרים הזאת חיונית לקריסטי, שמשתמש בה למטרות אישיות שאינן נוגעות כלל לעולם הפשע, שלימד אותו את השפה.


> בהתחלת הסרט קשה להבין שקריסטי עצמו הוא חשוד ושהמשטרה עוקבת אחריו. דמותו אינה נחשפת במלואה, אלא בהדרגה, שלב אחרי שלב.


קריסטי הוא דמות מורכבת. תחילה הוא מאמין שהוא בשליטה ויודע בדיוק מה הוא עושה ומדוע, אבל הוא מגלה מהר מאוד שאין לו שום שליטה על מה שקורה סביבו. בסופו של דבר, מי ששולט באמת בסרט אלה הן הנשים, גילדה, מגדה, ואמו של קריסטי. הן מושכות בחוטים ומקדמות את העלילה. הוא מופעל על ידן, גם אם אינו חש בכך, ובסופו של דבר, ההחלטות והבחירות אינן ההחלטות והבחירות שלו, גם אם הוא המבצע.

ולד איבנוב בתפקיד השוטר שסרח ב"לה גומורה"


> האם הפאם פאטאל שמגלמת קטרינל מארלון היא מעין פנטזיה קולנועית?


היא האב-טיפוס של הפאם פאטאל, זו שבוגדת בגברים המאוהבים בה ונוהרים אחריה. קטרינל מארלון מגלמת את הדמות הזאת להפליא, דמות של אשה שמתמרנת אחרים מבלי שהם יבחינו בכך. היא משכנעת במיוחד בסצינת הנשיקה, כאשר היא פוגשת את קריסטי, ומערימה בכך על המשטרה שעוקבת אחריהם. ברגע זה היא מפגינה את השליטה שלה. במהלך הסרט, היא יודעת תמיד היכן מסתתרות מצלמות המעקב אחריה ואיך לנהוג מולן, והיא יודעת בדיוק איך להתגבר על מצבים מסוכנים ככל שיהיו. אבל גם הדמות של גילדה משתחררת בשלב מסוים מן הצורך המתמיד להעמיד פנים, וחושפת את ה"אני" האמיתי שלה. בשלב זה היא לובשת דמות ריאליסטית יותר, אבל שומרת עד הסוף על גלימת הדמות המיתית מן הסרטים.


> מה היו ההוראות שלך לוולאד איבנוב, שמגלם את קריסטי?


עבדתי הרבה עם ולאד (שהופיע כבר כמה מן הסרטים קודמים שלי), בעיקר על מה שצריך לעביר לצופים בין השורות. בעיקר ביקשתי ממנו להנמיך את קולו, שיישמע עמוק יותר. קריסטי צריך להיות דמות סתומה שאינה מפגינה את רגשותיה. יש רגע אחד שבו הוא חושף יותר מעצמו, זה הרגע שבו הוא מתדיין עם אנשי המאפיה על עתידה של גילדה, שבה הוא מאוהב בכל נימי נפשו. האמת היא שבסרט הזה מגלים את הדמויות רק באמצעות המעשים שלהן.


> בדרך שבה מגלם אותה ולאד איבנוב, יש בדמות של קריסטי משהו שמזכיר קצת את באסטר קיטון.


אכן, כך הוא מאמין שהוא תמיד נמצא בשליטה. רצינות ההבעה שלו היא כמעט קומית מדי פעם.


> מדוע יש בסרטים שלך תפקיד חשוב כל כך לחוש ההומור?


ההומור מופיע מעצמו, אולי כפועל יוצא של התרבות שבתוכה גדלתי. הדמויות שלי מאוד רציניות. הן כולן משוכנעות שהן קובעות את גורלן, אבל הן משלות את עצמן. אני מבקש מן השחקנים להתייחס לכל סצינה ברצינות גמורה, גם אם נדמה להם שמדובר בסצינה אבסורדית. למשל, הדרך שבה קריסטי לומד בסרט הזה את שפת השריקות. מאוד משעשע בעיני ליצור חוסר איזון בין יומרה הרואית לבין מציאות בנאלית. ההגזמה הרצינית בסרטי מקנה להם את המימד האבסורדי שלהם.


> מדוע מצאת לנכון לזרז את קצב ההתפתחות של העלילה בסרט הזה, בהשוואה לסרטיך הקודמים?


העיקרון עליו מבוסס הסרט הזה הוא חילופי דברים, בשיחות ובמעשים. אין כאן שיחות ארוכות שדנות ברעיון מסוים, הדיאלוגים קצרים, כמו משחק פינג פונג, משום שכל דמות לכודה בתוך התדמית המקצועית שלה, אם זה שוטר ואם זה מאפיונר, וכל אחד מהם משתמש בשפה האופיינית לתפקידו. אין כאן הרבה זמן לדיונים ממושכים, משום שֶמִן הדיבורים צריך לעבור מייד למעשים.

//