לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
25.01.20 25.01.20 - שבת


לא שחקנים

"אפריקה" ו"טרילוגיה של אהבה", בלי שחקנים מקצועיים

עופר ליברגל

שני סרטים חלקו את פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית בפסטיבל סרטים חיפה האחרון — "אפריקה", סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי אורן גרנר, ו"לידה", חלק מתוך "טרילוגיה על אהבה" של ירון שני, שהיה שותף לבימוי "עג'מי" עתיר הפרסים לפני כעשור וצולם גם הוא באותה שיטה. דומני כי חֶבֶר השופטים בתחרות רצה לבטא אמירה בבחירת שני הסרטים האלו יחדיו, כדי להצביע על כיוון מעניין אליו הקולנוע הישראלי יכול ללכת. אף כי מדובר בשני סרטים שונים בהם ניתן להבחין בקול האישי של כל אחד מן הבמאים, כמה מרכיבים מקשרים בין הסרטים, כאשר היסוד הבולט ביותר הוא עבודה עם שחקנים לא-מקצועיים.

סתיו אלמגור ב"לידה" של ירון שני

מובן שהשימוש בשחקנים לא-מקצועיים אינו דבר חדש בקולנוע, ולא פעם נקשרת בחירה זו למסורת הקולנוע הריאליסטי, דוגמת סרטי הניאו-ריאליזם האיטלקי שבהם שיחקו פעמים רבות שחקנים לא-מקצועיים לצד שחקנים מקצועיים. בעשורים האחרונים גם נוצרו לא מעט סרטים שהשתתפו בהם שחקנים לא-מקצועיים על מנת לטשטש את הגבולות בין הקולנוע העלילתי לקולנוע התיעודי, וסרטיו של הבמאי האיראני עאבס קירוסטאמי הם אולי הדוגמא הטובה ביותר לגישה זו. אני חש, שהן הניאו-ריאליזם האיטלקי והן קירוסטאמי השפיעו על שני הסרטים הישראלים בהם אני דן, אך מה שמרשים בסרטים הוא שמצד אחד, שניהם משתמשים כל אחד בדרכו בשחקנים לא-מקצועיים על מנת להקנות לסרט תחושה אותנטית יותר, ומצד אחר, מדובר בשתי יצירות בהן ניכרים גם סגנון אישי ושליטה במתרחש, אף כי סוג השליטה של כל אחד משני הבמאים הוא שונה.

כיצד להביא תועלת בפרק האחרון של חייך

אצל גרנר מדובר לא רק בסגנון אישי, אלא בסרט שהליהוק בו מכוון את הצופה לפרשנות של רבדים אוטוביוגרפיים ביצירה: השחקנים הראשיים בסרט הם בני משפחתו של הבמאי, ובמוקד ניצב אביו, מאיר גרנר. אף כי זהו סרטו הארוך הראשון, זו אינה הפעם הראשונה שגרנר צילם את משפחתו לסרט דרמטי. בסרט הסטודנטים שלו, "גרינלנד", בחר גרנר באותו סוג ליהוק, וניתן לראות ב"אפריקה" סוג של המשך לסרט הקצר, כאשר גם שמות הסרטים תורמים לראיית הסרט הארוך כמשלים את הסרט הקצר ומנוגד לו. אולם, יש הבדל נרטיבי משמעותי בין הסרטים: ב"גרינלנד", אורן גרנר עצמו עמד במרכז, והסרט התמקד בבחור צעיר המבין באמצעות אירועים קטנים כי אביו המרשים כבר אינו חזק כבעבר, ולמעשה מצבו הבריאותי רופף. האב בסרט הקצר נראה כמודע למצבו, בעוד הבן, בעקבות תקריות קטנות וכמעט מקריות, לומד עד כמה החיים הם שבריריים.

"אפריקה", לעומת זאת, מתמקד בדמותו של האב: הוא מנסה להישאר רלבנטי גם אחרי הפרישה, ובעיקר מול סביבה הנוהגת בו בכבוד, אך גם רואה בו מי שכבר לא נמצא בשיאו מבחינה בריאותית, ועדיף לא לתת לו פרויקטים הדורשים מאמץ ניכר. במהלך הסרט מגלה מאיר כי תפקידים שבעבר הוטלו עליו מועברים כעת לאחרים: הוא לא נדרש לבנות מיטה עבור הנכדים, ואחרי שהיה מעורב בארגון כל הטקסים הציבוריים ביישוב נירית, בו מתגוררת המשפחה, את חגיגות 40 השנה ליישוב מתכננים בני נוער מבלי שהוא מתבקש לייעץ להם. גם בתחומים אחרים מוצא מאיר כי אנשים מגיבים כלפיו בנימוס, אולם במקביל הודפים כל מעורבות פעילה מצידו. הסרט למעשה מתאר אדם לא מאוד מבוגר, אשר מוצא את עצמו בלי ייעוד בהמשך חייו, והסביבה, ובכלל זה האנשים שאוהבים אותו, כבר אינם זקוקים לו בתחומים בהם הצטיין בעבר. הסיפור של מאיר הוא לכאורה סיפור אישי ואינטימי, אבל ניתן לראות בסרט גם סוג של מבט על דור שלם שמתחיל להבין כי העולם נמצא כעת במקום אחר, הן מבחינת הערכים והן מבחינת הצורך המעשי בעצה או בעבודה גופנית.

השימוש בשחקנים לא-מקצועיים חובר לסגנון של הסרט לא רק בשל הדגשת הקשר המשפחתי לבמאי, אלא גם כקו אמנותי השואף להקנות לסרט תחושה קיצונית של קירבה למציאות וביטול מרכיבים מלאכותיים. בדומה ל"גרינלנד", האירועים המוצגים בסרט נראים תחילה כרצף מקרי של אפיזודות, ולא ממש כדרמות או כרצף אירועים ליניאריים, אבל ככל שמתקדם הסרט, מתחילים להבין את הקשר בין האירועים המבודדים לא רק במישור התמטי, אלא גם כהצטברות המובילה למהלך שבמסגרתו אכן מתחולל אצל הגיבור שינוי בכל האמור בהבנתו ביחס למתרחש בעולם. מה שנראה כתיאור של היומיום הוא למעשה תיאור מוקפד ומחושב של דרמה פנימית סוערת שעוברת לקהל הצופים. אולם במקום בו שחקן מקצועי ידגיש את השינוי, כוחו של הסרט הוא בתחושה שמאיר גרנר אינו מעצים את הרגש שבסצינה, אלא במידה רבה הולך נגדו: בעוד עלילת הסרט עוסקת בשינוי ובהבנה, דומה כי המישחק מנסה בכל סצינה לבטא שיגרה, גם כאשר מדובר בסרט בו הגיבור נוקט פעולות אמינות.

בסצינה ספציפית בסרט, אורן גרנר חושף כי אף שמדובר באדם המגלם גירסה לא לגמרי בדויה של חייו, אביו בכל זאת משחק לפי ההוראות שלו, ובמידה מסוימת מעמיד פנים מול פני המצלמה: מדובר בסצינה בה הבמאי עצמו מבקר בבית ומצלם את אביו לקראת יום הולדת של חבר, לכאורה צילום של ברכה טבעית, אבל בסצינה זו לפתע אורן דורש ממאיר לבצע דברים בצורה אחרת ומדויקת יותר. זו גם פעם נדירה בסרט בה זקוקים להשתתפות של מאיר וגם פעם נדירה בה נאמר לו מה פגום במלאכה שהוא מבצע: הוא אינו מופיע בצורה טבעית מול המצלמה, מה שנוגד את היחס של הקהל להופעה של השחקן/אב ביתר חלקי הסרט.

טשטוש הגבולות בין האותנטי לבדוי מתקיים לכאורה גם במישור האסתטי, כאשר הצילום של הסרט מדגיש גוונים בהירים וטבעיים, הדומים לצילום ביתי. אולם יש כאן סרטים ביתיים שצילם מאיר גרנר, ואלו חושפים את ההבדל באיכות הצילום, וגם את ההקפדה על הפרטים בעבודה המדויקת של הבן לעומת התיעוד העצמי של האב. אותו תיעוד הוא זה שמעניק לסרט את שמו: חופשה שבילו ההורים, מאיר ומאיה גרנר, באפריקה עם היציאה לפנסיה. לכאורה, הטיול כולל מפגש עם חיות פרא וטבע מסעיר, המנוגד לחלוטין ליישוב הישראלי-בורגני נירית. אולם, כשם שהצילום הביתי המשולב בסרט העלילתי לא לחלוטין נוגד את השפה הקולנועית של כל הסרט, כך גם הנוכחות של הגיבור באפריקה לא ממש נוגדת את הנוכחות שלו בישוב מגוריו. כעת הוא חי כסוג של תייר המבקש לשלוט בדימוי ובנרטיב, אך הדבר גם לא לחלוטין נתון בידיו. הוא נדרש לשנות את אופן התבוננותו בעולם, על מנת שימצא מחדש את תפקידו ויבין כיצד להמשיך ולהביא תועלת בחלק האחרון של חייו. בעוד הוא מצפה כי התועלת תהיה קשורה לחיי היומיום בישוב, דומה כי אחרים מעוניינים בעיקר לשמוע סיפורים על הטיול באפריקה. הבריחה הקטנה מן המציאות הופכת לזהות שלו יותר מאשר כל העבודה האיכותית שביצע במשך עשורים רבים. אולם בנקודה זו, העובדה שאת מאיר גרנר הדמות מגלם מאיר גרנר האדם מאפשרת לסרט לצייר תמונה מורכבת יותר: מתחת לפני השטח יש במשפחה מודעות לתחושותיו של מאיר, ואחד מבניו הופך אותן לדבר המרכזי שראוי לתעד בסרט.

מאיר גרנר ב"אפריקה" של אורן גרנר

אנשים אמיתיים גם בבדיה

כאמור, סרטו של ירון שני, "לידה", הוא חלק מסידרת סרטים שכותרתה הכללית היא "טרילוגיה על אהבה" — שלושה סרטים שירון שני צילם במקביל ועלילתם מתרחשת במקביל. הסרטים הקודמים בטרילוגיה הם "עירום" (שהוצג בפסטיבל חיפה 2018), ו"עיניים שלי" (שזכה השנה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, וגם זיכה את שני בפרס אופיר לבימוי, טרם יציאתו לאקרנים).

אחרי צפייה בכל הסרטים, אני סבור שניתן להחליף במהלך הצפייה בסדר בין שני הסרטים הראשונים. שכן, "לידה" משמש כחלק המסיים את הטרילוגיה, גם אם לפחות אחד מן הסרטים מתקדם לנקודה מאוחרת יותר בעלילה. "לידה" מביא לשיא את הנושא המוצהר של הטרילוגיה, אהבה, בעוד שני הסרטים שקדמו לו מכילים לקראת הסיום אקט אלים ומזעזע. היבט זה מזמין פרשנות, שהמלה "אהבה" שבשם הטרילוגיה היא אירונית, או שהיא משקפת ראייה פסימית של אהבה ככזו המובילה להרס ולניכור במקום לקירבה ולהבנה. לעומת זאת, "לידה" מכיל לקראת סיומו שני אקטים של חיבוק, המהווים תגובות-נגד ישירות לניצול ולזעם של הסרטים הקודמים. גם אם החיבוק הוא רק תרופה סמלית, והוא מוחק באופן ממשי את מה שהשתבש בשני הסרטים הקודמים, יש בו גם קבלה של האדם והאחר וגם השלמה עם הגורל הקשה, ואפילו רמיזה לחמלה ולהבנה גם כלפי אלו אשר ביצעו מעשים נוראים בסרטים האחרים, או בעבר שקדם לתקופה בה מתרחשת עלילת הטרילוגיה.

מאיר גרנר ב"אפריקה" של אורן גרנר

התפיסה של "לידה" כחלק האחרון וכתשובה לאירועי הסרטים הקודמים מהותית גם בקשר בין הסרט לבין הנקודה בזמן בה הוא נוצר: שני הסרטים האחרים מציגים גברים רגישים אך קנאים אשר מידרדרים, כל אחד בדרך אחרת, לפגיעה אלימה בסביבה בכלל ובנשים בפרט, בעוד "לידה" מתמקד בשלוש דמויות של נשים, לפחות שתיים מתגברות בגיל מבוגר על משבר קשה ונולדות מחדש, בלי קשר ללידה של ממש. בכך, הטרילוגיה נותנת ביטוי לעידן הנשיות העצמאית בעידן ה-#METOO. אם בסרטו העלילתי הקודם של שני, "עג'מי" (שנוצר בשיתוף עם סכנדר קובטי), הוא השתמש בעלילה שהתבססה בצורה חופשית על סיפורים אמיתיים ודן ביחסים בין ערבים ליהודים בארץ, בטרילוגיה הנוכחית הוא מקבל השראה דומה מאירועים אמיתיים ודן במערכת היחסים בין המינים, תוך שהוא גם מראה כיצד השפעה חברתית יכולה לדרדר להתנהגות אלימה או פוגענית, אך גם לגאול. עם זאת, בסרטים כולם, ובעיקר בסרט השלישי, הגאולה היא נשית מטבעה, או חומקת מידי הגברים גם כאשר הם מנסים להשיג אותה.

הקשר לשיח הציבורי וגם לאירועים שהתרחשו באמת אינו הדרך היחידה בה משלב שני תיעוד ובדיה בסרט. בשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה קיים שימוש בדיווחי חדשות המקבלים הקשר חדש באמצעות העלילה. חלק מן האירועים בסרטים מערבים את הדמויות הבדויות במצבים שבהם יש ללא ספק מרכיבים שאינם בדויים. הדבר בולט במיוחד ב"לידה", הן בסצינות המתרחשות בדיור מוגן סיעודי לקשישים (אשר מופיעים בסרט בפנים מטושטשות), והן ברגע השיא בסרט, בו אנו חוזים בצילום אותנטי של לידה טבעית, הערוך לתוך העלילה הראשית של הסרט.

לליב סיון ב"עירום" של ירון שני

בדומה ל"אפריקה", הבחירה בעבודה עם שחקנים לא-מקצועיים מחזקת את הטשטוש הזה, כאשר הבמאי אינו מסתפק בכך שהשחקנים בסרטו אינם שחקנים במקצועם (אם כי חלקם אמנים או אנשי קולנוע), אלא גם בכך שלא חשף בפניהם את התסריט המלא בשום שלב ולא כתב עבורם דיאלוגים, אך הסביר להם כיצד עליהם לנהוג לפני צילום של כל סצינה ספציפית. התוצאה היא תחושה של התנהגות טבעית, או שבר אמיתי בהופעה ברגעי שיא בסרט. עדות לכוחו של סוג מישחק כזה ניתן לראות בכך שכל אחד מן הסרטים זכה בפרסי מישחק בפסטיבלים השונים בארץ: "עירום" של לליב סיוון זכה בפרס המישחק בפסטיבל חיפה, שנה לפני ששלוש השחקניות הראשיות ב"לידה" (סתיו אלגמור, אורי שני ולאה טוניק) זכו במשותף באותו פרס; השחקן ערן נעים זכה בפרס המישחק לא רק בפסטיבל ירושלים, אלא גם בטקס פרסי אופיר, על מישחקו ב"עיניים שלי". נעים, שוטר בעברו, מגלם בסרט שוטר, כפי שגילם שוטר גם ב"עג'מי". כלומר, הוא מגלם דמות אשר קרובה במידה מסוימת למי שהיה בחיים. ישנם עוד שחקנים בסרטים המביאים את עולמם לתוך הדמויות, אם כי לא כל המופיעים בסרטים מגלמים גירסה של עצמם באופן כה ישיר.

העדר דיאלוגים בתסריט מוביל לכך שהשחקנים הלא-מקצועיים מקבלים לכאורה שליטה רבה בחומר: הם משתמשים בשפה שלהם ומתנהגים בהתאם לניסיונם האישי. העובדה שלא ידעו מראש את סיום קו העלילה גם מונעת מהם גישה לכלי עבודה של שחקנים רבים: התחקיר שלהם מוגבל, והם אינם מודעים למלוא התהליך הפסיכולוגי המתחולל בדמות. החן האישי שלהם מעורר הזדהות נוכח תחושת האמינות עקב השילוב בין תיעודי לבדיה, ולכן הם גם גוברים על שחקנים מסורתיים יותר בדרך לשבחים ולפרסים, גם אם בשלב זה רק בפסטיבלי קולנוע, שֶכֵּן כל הסרטים טרם יצאו להקרנות מסחריות נכון לזמן כתיבת שורות אלו.

החיבור הזה מתקשר גם לנושא החמלה וההבנה כלפי האחר, עליו הצבעתי קודם לכן: הדמויות בסרטי הטרילוגיה משדרות אמינות וכנות בפעולותיהן, והתחושה היא שהקהל זוכה להצצה לעולם של אנשים אמיתיים בסרט המתמקד בשיגרה. זאת, על אף שהעלילה של כל אחד מסרטי הטרילוגיה כוללת אירועים סוערים ועתירי-דרמה, ודאי אם משווים אותם לסרטים ריאליסטיים אחרים, דוגמת "אפריקה". ניתן לומר ש"אפריקה" הוא סרט אשר מוצא את הדרמה בחיי השיגרה של משפחה בה, על פני הדברים, לא מתרחש שום דבר חריג, פרט לפגעי הזמן, בעוד סרטי "טרילוגיה על אהבה" מציגים סיפורים עמוסי דרמה שיכולים להיות חלק ממהדורות החדשות, באמצעות הרגעים הקטנים והיומיומיים הקשורים גם הם לאירועים יוצאי דופן.

יחד עם זאת, קיים הבדל נוסף בדרך שבה הקהל תופס את משמעות הגישה בשני הסרטים: בעוד ב"אפריקה" מובהר ולו רק בעזרת שמות השחקנים כי מדובר בסיפור אישי של היוצר, בסרטים של ירון שני יש ריחוק בין הביוגרפיה של הבמאי ובין האנשים המופיעים בסרט, דבר שבעטיו איננו יודעים מהי זהות השחקנים, ולפיכך איננו יודעים עד כמה הם מביאים מעצמם לדמות, ובאיזו מידה הם הופכים להיות אדם אחר בפני המצלמה, בדומה לשחקן מקצועי. דומה כי יש בסרט שילוב בין אנשים שמגלמים את עצמם או דמויות הקרובות לחייהם בהווה, אנשים אשר מגלמים תפקידים דומים לפרקים בעברם, ואנשים אשר מגלמים דמויות בתחומי עיסוק שונים מתחומי העיסוק שלהם בחיים, אך היות שאינם מכירים את כל התסריט מראש, הם יכולים להגיב בטבעיות למצב ובכל זאת להיות הם עצמם, גם אם בסיטואציה לא מוּכרת. הקהל אינו יכול לדעת גם אחרי הצפייה איזה חלק מן הסרט מבוסס על המציאות ובאיזו מידה, וגם לא על איזו מציאות בדיוק מבוסס הסיפור — על העבר של השחקנים, או על עברם של אנשים אחרים.

בנוסף, היות שאין תסריט כתוב בסרטים של שני, יכולים השחקנים הלא-מקצועיים לשלוט בהופעתם: הם מדברים במילים שלהם, והם נעים בדרך בה הם בוחרים במסגרת הסיטואציה. יחד עם זאת, אני סבור כי במאי הסרט מצוי בסופו של דבר בשליטה על התוצאה הסופית במידה לא פחותה מבמאי אשר מקפיד על כל מלה בתסריט שהוא כתב. השליטה של שני נובעת גם מכך שהוא ידע לפני המשתתפים בסרטים מהו סופם של הסיפורים, ומן העריכה. בכל אחד מן הסרטים בטרילוגיה יוצרת העריכה הקשרים בין סצינות שונות, לא פעם גם בזמנים שונים. העריכה היא זו אשר מנתבת את הנראה על המסך למסר, בין אם מדובר במסר של חמלה וקבלת השונה ובין אם מדובר בהדגשת האכזריות לה אחראים גם אנשים שֶיֵש להם כוונות טובות. הדבר ניכר לא רק בחיבור בין סצינות שונות, אלא גם בתוך סצינות בהן לפרקים יש קפיצה בזמנים או הצגת הדברים שלא בסדר התרחשותם. ירון שני חתום על עריכת הסרט, ובמידה מסוימת יש לו כוח בתפקיד זה: הוא מארגן מחדש את הנרטיב, שובר אותו באופן המאפשר לו הרכבה מחדש של משמעויות, ויצירה מחודשת של אמפטיה.

גם החלוקה לשלושה סרטים שונים היא חלק ממישחק העריכה: צפייה ב"לידה" אחרי הסרטים הקודמים מחזירה לפתע לחיים דמות שמתה בסרט קודם, או יוצרת נקודת מבט שונה על אירועי הסרטים הקודמים, כולל עריכה מחדש של סצינות זהות, כך שדמות אשר קודם לכן הייתה ברקע היא הגיבורה חדשה של הסיטואציה כולה. אם השימוש בשחקנים לא-מקצועיים והשילוב של קטעים המתעדים מציאות יוצרים סרט היברידי המשלב דוקומנטרי ועלילתי, העריכה היא המקום בו היוצר מאפשר לסיפור אשר כתב להשתלט ולהכתיב את המשמעות. ההזדהות נובעת מן הקירבה למציאות אותנטית, אך הקהל יוצא עם מסר שנובע מן הדגשים בנרטיב, הדגשים שהיוצר קבע מראש.

לסיכום, דומה כי אצל שני היוצרים הללו, הבחירה בשחקנים לא-מקצועיים היא חלק מתפיסת עולם קולנועית כוללת המתבססת על הכנסת מרכיבים אותנטיים ותיעודיים לתוך הקולנוע העלילתי, מתוך מחשבה שבחירה זו לא רק שאינה מצמצמת את קולו האישי של הבמאי, אלא מדגישה את הדרך בה הוא בורא את הדרמה מתוך מה שנראה כשָלֵו ושיגרתי. השחקנים הלא-מקצועיים מקנים תחושה של אמינות וקשר אישי לסיפור, אולם מעֵבֶר לכך הם תורמים גם סגנון מישחק המוותר על דגשים או על רמזים שהקהל צריך לפענח. הצפייה בסרטים מכילה בכל סצינה מגע ישיר עם הסיטואציה, ופחות בנייה פסיכולוגית מורכבת. יחד עם זאת, אצל הדמויות בכל הסרטים מתחולל מהלך מורכב אשר נבנה מראש, והסרטים מקבלים חלק מכוחם גם כתוצאה מן הזמן הרב יחסית שלוקח לקהל להבין היכן מתרחש השינוי, מה מניע אותו, ומה עשויות או עלולות להיות התוצאות.

האם הזכייה של סרטים אלו בפרס על פני סרטים שנעשו או לפחות לוהקו בצורה מסורתית יותר מבשרת על שינוי של ממש בקולנוע הישראלי כולו, או על יתרון איכותי של סרטים מסוג זה? אני סבור כי התשובה היא בינתיים "לא". אין זה מקרה שסרטים המשלבים שחקנים לא-מקצועיים זוכים להערכה רבה במשך כמה עשורים, אבל הם עדיין מהווים מיעוט מבין הסרטים בקולנוע המסחרי. עבור רוב היוצרים, עבודה עם שחקנים שהם אמנים בפני עצמם ובקיאים בטכניקות שונות היא בגדר יתרון גדול. אולם הסמיכות של היצירות של גרנר ושני מזכירה, כי יש גם דרכים אחרות לעשייה קולנועית ולביטוי אישי, וגם אם הקרנתם באותו בפסטיבל היא תוצאה של תיזמון מקרי, היא פותחת פתח לתקווה כי קו עשייה זה ימשיך להתפתח בשוליים של הקולנוע הישראלי והעולמי, ויזכה בפרסים ובהצלחה כמו סרטיהם של גרנר ושני.