לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


לא משחק במגרש של הלבנים

הסרטים של ג'ורדן פיל

שני קיניסו

יכול להיות שבעוד שנים רבות, כאשר חוקרי קולנוע ומבקריו יבחנו את הקולנוע האמריקאי של העשור האחרון, יהיה הבמאי ג'ורדן פיל אחד השמות הבולטים ביותר שיצוינו, אף על פי שביים עד כה רק שני סרטים באורך מלא — "תברח" (2017) ו"אנחנו" (2019). עם זאת, שניהם הפכו במהירות לשתיים מהיצירות המדוברות בשנים האחרונות. הדבר נעוץ בעיקר בכך שהוא מצליח להציג, בצורה מדויקת ומצמררת, בדרך אלגורית, תמונת מצב של החברה האמריקאית כיום: השסעים הרבים בתוכה, ובעיקר המתח בין הגזעים שאינו חדל לבעבע, ודומה שהוא מתעצם מרגע לרגע. שני הסרטים גם עוסקים באיום המתמיד של המרחב האישי, הציבורי והתרבותי על האפרו-אמריקאים וקהילתם.

חשוב לציין כבר כעת, כי זו פרשנות ראשונית לשני סרטים חדשים, שאין דרך לדעת אם יעמדו במבחן הזמן, ומה תהיה ההתייחסות אליהם כשינסו לעמוד על תכונות הקולנוע האמריקאי בתום עשור זה. נוסף על כך, על אף ההערכה הרבה לסרטיו של פיל, יש בהם לא מעט בעיות אידיאולוגיות — למשל, הוא מעצב את עולמו בקוטביות צורמת של טובים ורעים, וסופי סרטיו ממוסמסים, ורעיונותיו אינם מקבלים ביטוי מלא. למרות זאת, ואולי דווקא בשל פגמים אלו, ועומס הייתר שסרטיו לוקים בו, מרתק להעיף בהם מבט נוסף.

מדיניות ההפרדה הגזעית, שבמסגרתה הפך המרחב הציבורי לכלי נשק בידי מדינות הדרום, נוכחת ועדיין מהדהדת ללא הרף, באופן מכוון יותר או פחות, במרבית הסרטים שעשו אפרו-אמריקאים, או בכאלה העוסקים בחייהם. ייחודיות סרטיו של פיל נעוצה באופן העיצוב של מרחב זה ובעולם הז'אנרי של סרטי האימה.


לופיטה ניונגו בסרטו של ג'ורדן פיל "אנחנו"

העיסוק במרחב הוא סוגיה אסתטית טעונה החל מראשית ימיו של הקולנוע האפרו-אמריקאי. זהו מרחב שגבולותיו חדירים ומשתנים תדיר, ההיסטורי והציבורי פולשים לתחומו ללא הרף, ומונעים והורסים כמעט כל אפשרות לפיתוח זהות אינדיבידואלית וקולקטיבית. משום כך, כדאי אולי להציע פרשנות שונה במקצת של קולנוע זה על מנת לנסות לעמוד על עיצוב המרחב בו, ועל השינויים שחלו בו לאורך השנים.

קצרה היריעה, ולכן נתמקד בסרטים משמעותיים שהשפיעו על צמד סרטיו של פיל. תחילה, רקע היסטורי קצר. כבר בראשית ימיו היה הקולנוע האפרו-אמריקאי מזוהה עם מה שחוקרי הקולנוע מכנים כיום "סרטי גזע". הכוונה לסרטים שבכל שלבי הפקתם והפצתם היו מעורבים אנשי קולנוע מקהילה זו, וקהל היעד נמנה גם הוא עימה. סרטים כאלה הופקו כבר ב-1905, רובם המכריע נעשו מ-1915 ואילך, והז'אנר דעך סופית בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת.

"בתוך שערינו" (1920), הסרט המשמעותי הראשון מסוג זה, הצביע על הרצון לבידול וייחוד תרבותי בקהילה אפרו-אמריקאית ענייה. את הסרט ביים אוסקר מישו, מחלוצי הקולנוע הזה והחשוב שבהם, בתקופת הקולנוע האילם ובשנים הראשונות של הקולנוע המדבר. סרט זה נחשב למעין תגובת-נגד לסרטו הגזעני של דייוויד גריפית, "הולדת אומה", ובמרכזו עומדת אשה משכילה, שמחליטה לגייס כספים עבור בית ספר שבו לומדים ילדי השכונה. ניכרת בסרט זה מגמה שאיפיינה סרטי גזע רבים: ניסיון ליצור מרחב אוטונומי בעל אופי אסקפיסטי, המתעלם מחוקי הגזע ומאדיר את התרבות האפרו-אמריקאית ואת הרצון לחוות חיים פשוטים ונטולי דאגות. חוקר הקולנוע צ'ארלס מאסר טוען, שזהו מרחב המאפשר אוטונומיה וייחוד תרבותי מסוימים, אך יחד עם זאת גם חסר הגדרה עצמית של ממש.


דניאל קאולויה ואליסון ויליאמס ב"תברח"

אשר לצמד סרטיו של פיל, הם מציגים כיצד מעוצב מרחבם הפרטי והביתי של הגיבורים בצל הדמויות הלבנות — אליטה שממשיכה להטיל את מלוא משקלה ההיסטורי. גיבוריו מנסים להתמרד וגם להגדיר מחדש דימויים גזעניים, אך גם להימלט מפניהם; להתמודד עם העבר הקשה מנשוא על אינספור מטעניו, אך גם להדחיקו ולהשתחרר מכבליו.

במרכז "תברח" עומדים כריס (דניאל קלויה, "הפנתר השחור"), ובת זוגו הלבנה רוז (אליסון ויליאמס, מכוכבות הסדרה "בנות"). הם נוסעים לבקר לראשונה את הוריה האמידים והלכאורה ליברליים (בראדלי ויטפורד וקתרין קינר), אשר טורחים לציין יותר מפעם אחת את תמיכתם בברק אובמה. כבר בתחילת הביקור מהפנטת אִמָהּ של רוז, שהיא פסיכיאטרית במקצועה, את כריס, משתלטת על תודעתו, ומביאה אותו למצב של שיתוק מוחלט. למחרת בבוקר הוא קם במיטה לצד רוז כאילו דבר לא קרה, אבל עד מהרה הוא מגלה שהוא נקלע למזימה זדונית. משפחתה של רוז, בשיתוף פעולה עם כל הקהילה הלבנה סביב, ועם רוז עצמה, מעודדת את רוז לפתות גברים אפרו-אמריקאים צעירים ולהביאם לביתה. שם הם נלקחים למרתף, מנותחים, ומוחם מוצא מראשם; במקומו ישתיל אביה של רוז, שהוא נוירוכירורג, את מוחותיהם של גברים לבנים מבוגרים. את מוחו של כריס, שהוא צַלָם, הם מתכוונים לשתול בראשו של סוחר אמנות עשיר, לבן ועיוור, שמעוניין לרכוש את כישוריו האמנותיים של הגבר השחור.

ז'אנרים רבים השפיעו על יצירתו של פיל רבים, ובראשם סדרת הטלוויזיה הקלאסית של רוד סטרלינג, "אזור הדמדומים", ושורת סרטים שעסקו בניסיון ליצור מרחב אפרו-אמריקאי בלב המציאות האמריקאית השמרנית, וכן במאבק ובמחיר האינסופיים שהגיבורים נאלצים לשלם כתוצאה מכך. בין אלו בולט "נחֵש מי בא לסעוד" (1967) שביים סטנלי קרמר בכיכובם של סידני פואטייה, ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן. כזכור, בסרט זה מביאה בתם הלבנה של הורים ליברליים לכאורה, לראשונה, את בן זוגה כהה העור לבית הוריה. הסרט עוסק בהתמודדות של ההורים הליברליים עם גזענותם הסמויה בסן פרנסיסקו, מעוז הליברליות. במהלך הסרט מגיעים הוריו של בן הזוג הטרי לביקור, והסרט מסתיים בהשלמה עם זוגיותם ונישואיהם של הצעירים כשכולם מסובים לארוחה על רקע כתוביות הסיום.

אין להטיל ספק בחשיבותו ההיסטורית של הסרט, על אחת כמה וכמה בשל העובדה שהופק באולפן הוליוודי גדול. אולם, רגע הסיום הזה ממחיש עד כמה שונה נקודת המוצא של פיל. בעוד בסרטו של סטרלינג מתרחשת הקבלה של התא המשפחתי האפרו-אמריקאי במרחב לבן לחלוטין, וזקוקה לאישור האידיאולוגיה הליברלית הלבנה, ב"תברח" מקצין פיל סיטואציה זו, עד לממדים גרוטסקיים. החלפת המוחות מזכירה שלא במקרה את סרטי האימה והמדע הבדיוני שנעשו בתקופת המלחמה הקרה, ותיארו את השתלטותו של איום חיצוני על החברה האמריקאית ואת הכאוס התודעתי והמחשבתי שהוא יוצר ("פלישת חוטפי הגופות" של דון סיגל הוא הדוגמא הקלאסית). את החרדות הקולקטיביות של ארה"ב בשנות ה-50 ממיר פיל בהקשר של הרדיפה הגזענית.

הסרט השני שהשפיע מאוד על פיל הוא סרט האימה האייקוני של ג'ורג' רומרו, "ליל המתים החיים". במרכז עלילתו, אח ואחות הנוסעים לבית קברות בפנסילבניה כדי לעלות על קבר אביהם. האח מציל את ברברה, האחות המותקפת על-ידי זומבים, והיא מצליחה להימלט לבית מבודד בפאתי עיירה קטנה. בבית היא מגלה את דמותו של בן, בחור אפרו-אמריקאי צעיר שהתבצר בבית ומסתתר בו אף הוא תקופת זמן לא מבוטלת. מתברר שמדובר במגפת זומבים אשר פוקדת את ארצות הברית ומותירה חללים רבים. בהמשך מגלים בן וברברה שבמרתף הבית מסתתרת גם משפחה שבתם הקטנה בת ה-6 הותקפה אף היא על-ידי המתים המהלכים. היא עתידה להיות לזומבי בעצמה, וככזו היא מהווה סכנה.

ג'ורדן פיל מביים

בכל חלקו הראשון של הסרט, מרגע הגעתה של ברברה לדירה הנטושה, בן מבצר את המקום. נוסף על כך, בן מציל כמה פעמים את ברברה מהזומבים הלבנים המקיפים את הבית ומנסים לתקוף את דייריו הארעיים. כל זה מהדהד את "הולדת אומה" של גריפית', שם צעירה לבנה מתאבדת בקפיצה מצוק לאחר שעבד משוחרר מאיים לאנוס אותה.

"ליל המתים החיים" הוא בגדר חריג גם בהצגת אבי המשפחה הלבן, זה שאמור להיות מזוהה עם הרציונליוּת והמעשיוּת. אצל רומרו הוא מאבד שליטה, ונתקף בהלה נוכח הסיטואציה המאיימת שבחוץ ונוכחותו הדומיננטית של בן בפנים. רומרו ממקם את התא המשפחתי הלבן במרתפו של הבית — דימוי רדיקלי לתקופתו, שֶכֵּן זו הייתה הפעם הראשונה שהגזענות נדחקה אל מתחת לפני השטח והסתתרה. לקראת סופו של הסרט, הבת הקטנה קמה לתחייה, רוצחת את האב, אוכלת אותו, ורוצחת גם את האם. בכך שולח רומרו את האמריקאיוּת הלבנה, זו המזוהה יותר מכל עם החלום האמריקאי, אל תחומי החולני והחריג. בסופו של הסרט, כל דיירי הבית מתים במהלך מתקפת הזומבים, ובן הוא היחיד שנותר בחיים. אבל כוחות משטרה גדולים של העיירה, שהצליחו להשתלט על המתקפה, מגיעים לבית, רואים מרחוק את בן וחושבים שהוא זומבי, ויורים בו למוות מבעד לחלון. סרט זה יצא לאקרנים שבועות בודדים אחרי הירצחו של מרטין לותר קינג, ומשמעותו ברורה לכל.

במקום הזומבים, ב"תברח" אנו מוצאים את הלבנים הדמוקרטים, שעמדותיהם הליברליות-לכאורה אינן אלא כיסוי לצביעות ולמזימה רצחנית שמטרתה להבטיח שהאפרו-אמריקאים יישארו בתחתית הסולם החברתי. האידיאולוגיה הזאת והניסיונות להנציחה באמצעות טרור תודעתי אמורים להפוך בסופו של דבר את כריס עצמו למת מהלך, ריק מתוכן ומערכים. בעולמו של פיל, הזומבים הם ששולטים במרחב ובפני השטח, בעוד כריס מורד למרתף על מנת שיהפכוהו לאחד מהם. עם זאת, סופו של הסרט נראה אופטימי, שכן כריס מצליח להימלט מן הבית ולחשוף את המזימה השטנית. במילים אחרות, הוא נמלט על נפשו מן המרחב הלבן.

העיסוק במרחב הביתי האפרו-אמריקאי ובאופן הגדרתו נמשכים גם בסרטו האחר של פיל, "אנחנו", שיצא לאקרנים בתחילת השנה. עלילתו עוסקת באדלייד (לופיטה ניונגו), הסובלת מטראומה מימי ילדותה: בהיותה בלונה פארק ביחד עם הוריה היא נכנסה לבדה לחדר מראות מצמרר, שם ראתה באחת מן המראות כפילה שלה. לאחר מכן עובר הסרט להווה, ומציג אותה ואת משפחתה, בעלה ושני ילדיה הקטנים. הם נוסעים לבית הקיט שלהם בקליפורניה, לאזור בו אדלייד גדלה וחוותה את הטראומה. באחד הלילות יש הפסקת חשמל בביתם, כשלפתע בעלה רואה צלליות של ארבע דמויות בכניסה לבית. עד מהרה מסתבר שמדובר בכפילים של המשפחה, הפורצים לבית במטרה לחסל את בני המשפחה ה"אמיתיים". בהמשך מגלים שזו תופעה המתרחשת בכל רחבי ארצות הברית.

"אנחנו" מאזכר תת-ז'אנר נפוץ בסרטי אימה — סרטים המכונים "פלישה ביתית". עלילות הסרטים הללו עוסקות בפריצה מאיימת של פסיכופט או פסיכופטים לגבולות המרחב הביתי של הגיבור או קבוצת הגיבורים, על מנת לשדוד או ממניעים סדיסטיים — מתוך רצון להשליט טרור פסיכולוגי על דיירי המרחב, לעיתים לענותם, ואף לרוצחם. גם סרטים אלו הם מראה לחרדות ההיסטוריות והחברתיות של הרגע בו הסרט נוצר. סרטים כמו "כלבי הקש" (1971) של סאם פקינפה, או "ליל המסיכות" (1978) של ג'ון קרפנטר, הנכיחו בחזונם הסדיסטי את השינויים הקיצוניים שחלו בחברה המערבית בשנים אלו, מן המהפכה הפמיניסטית, דרך האיום שחשו רבים נוכח המתירנות המינית שפשתה, וכלה באלימות הרַבָּה שצמחה מתוך השיח החברתי הסוער של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70.

בשנים האחרונות, הופיע בתת-הז'אנר הזה חזון אפוקליפטי וניהיליסטי אף יותר, שניתן לקשרו לארצות הברית שאחרי 11 בספטמבר. סרטים רבים המתארים פלישה ביתית מבליטים את האקראיות ואת הארעיות של מעשי האלימות: אין להם כל הנמקה פסיכולוגית או עלילתית, והם פשוט שם ללא כל הסבר שהוא. דוגמא בולטת לכך הוא הסרט "זרים" של בריאן ברטינו מ-2008, אשר מתמקד בזוג צעיר שחוֹוֶה משבר עמוק כאשר חבורה של זרים עטויי מסיכות מאיימות מתדפקת על דלתם ופותחת במסכת של עינויים וטרור בלתי-נגמר. ההתקפות בסרט אינן פוסקות לרגע, וכשהגיבורה שואלת מדוע הם מעוללים להם את כל זה, עונה אחת התוקפות: "כי הייתם בבית". זהו רגע מצמרר שמתמצת את כל הז'אנר כולו בשני העשורים האחרונים. המרחב הביתי בסרטים אלו פרוץ לחלוטין, ואינו מעניק שמץ ביטחון.

סידרת סרטי האימה המצליחה, "הטיהור", ממחישה גם היא נקודה זו. הסידרה מתרחשת בארצות הברית בדיונית, בה מותר לבצע כל פשע שהוא בגיבוי ובעידוד ממשלתי למשך 12 שעות. רוב סרטי הסידרה מתמקדים בביצורו ובאבטחתו של הבית הפרטי מפני פורצים לא-קרואים, ובהצלחתם לפרוץ את הבית למרות הכל.

"אנחנו" פועל בטריטוריות אלו, אבל אצל פיל ההקצנה חמורה עוד יותר משראינו בשאר סרטי הפלישה הביתית, מפני שהאלימות מגיעה מן הסובייקטיביוּת של הדמויות עצמן. את העימות עצמו ממקם הפעם פיל לא רק ביחסים הבין-גזעיים, אלא גם ביחס הטעון לתא המשפחתי הבורגני האפרו-אמריקאי עצמו. זאת בורגנות שנתפסת פעמים רבות כבעלת אופי לבן, וככזו שאינה נאלצת לסבול את התלאות שסובלים אחֶיהם מהמעמדות הנמוכים יותר. חברותם של בני המשפחה עם משפחה בורגנית לבנה, וסצינה בה הם נאלצים להרוג את כפיליהם של בני המשפחה, ממחישה זאת היטב, וקשורה גם לטראומה מודחקת והיסטורית שעודנה רובצת בתודעתם. זהו מהלך שמזכיר את סרטו של הבמאי האפרו-אמריקאי החשוב צ'ארלס בארנט, "שינה זועמת" (1990), אשר מתמקד במשפחה אפרו-אמריקאית בורגנית המתגוררת בלוס אנג'לס. קרוב משפחה מן הדרום, בשם הארי, מגיע לבקר. הארי מגלם את הפולקלור, על כל המסורות, האמונות התפלות, וכל מה שנוהגים לראות כמאפיינים של ה"אותנטיוּת" האפרו-אמריקאית. העימות בין בני המשפחה לבין האורח הלא-קרוא הולך מתעצם, וההורים מנסים לגרשו ממרחבם הפרטי. מבחינתם, קרוב משפחה המתעקש להזכיר להם את עברם מקשה עליהם להתברגן מחוץ למרחב המדוכא והמבודד המזוהה עם הדרום. קשה שלא להיזכר ב"חמדת" של טוני מוריסון, שם יש דמות של תינוקת הרודפת את בית 124 בו מתגוררת האם סת'ה, שרצחה אותה על מנת שלא תגדל למציאות של עבדות, צמצום הזהות העצמית והתודעה.

עוד סרט שפילס את דרכו של פיל אל הקולנוע הוא "צימוק בשמש" (1961), שנעשה על פי מחזה מאת הסופרת האפרו-אמריקאית לוריין הנסברי. במרכז העלילה נמצאת משפחה אפרו-אמריקאית, אם ושני ילדיה, שאחד מהם נשוי ובעצמו אב לילד, המתגוררת בדירה צפופה בשיקאגו. לאחר שאביהם נפטר מחכים בני המשפחה לצ'ק בסך עשרת אלפים דולר שיגיע מחברת הביטוח. בעוד האח, אותו מגלם סידני פואטייה בתפקידו החשוב הראשון, מעוניין להשקיע את הכסף בחנות למכירת משקאות חריפים, האם רוצה להשתמש בו לרכישת בית חדש ומטופח בשכונה לבנה לחלוטין. הוויכוחים וחילוקי הדעות הקשים בין האם לבין בנה במרחב הקטן והצר מלהכיל את כל הנפשות, מדגישים הן את הבעיות הפנים-קהילתיות הרבות והן את העובדה שגם המרחב האישי ביותר נתון לאיום חיצוני מִתָמיד בדמות התקפות גזעניות. במהלך הסרט מגיע נציג מן השכונה אליה הם רוצים לעבור בניסיון לשכנעם לא לעשות זאת, מפני שהדבר יפגע לדבריו ב"צביון השכונה". בתחילה הם מסרבים להצעת השוחד הכספית הנדיבה של הוועד השכונתי, אך לבסוף הם מחליטים לעבור לשם בלב כבד.

השוט החותם את הסרט מציג את דירתם הקטנה והדלה, תמונה מלאת תקווה אך גם גדושת ייאוש. הניסיון להימלט מן המרחב הפרטי בעל האופי החברתי הדיכאוני, אשר נועד לשמר את הפערים החברתיים בינם לבין ללבנים, מדגיש שהאתגרים האישיים של הגיבורים רק החלו. יחד עם זאת, הנסברי, שכתבה בעצמה את העיבוד הקולנועי (כל שחקני הסרט שיחקו בגירסה הבימתית המצליחה מאוד של המחזה בברודווי), משרטטת את ביקורתה באנושיות ובעדינות, ומוהלת בה תקווה רבה המשלימה עם המצב הכאוב הזה במציאות האמריקאית. פיל מסרב בצדק להשלים עם מציאות זו, ומבקש להתמודד עימה בסרטיו. ואף על פי שהתוצאה אינה מושלמת, היא בכל זאת בבחינת קול משמעותי וחשוב בשיח זה, שֶיֵש לקוות שגם יתמלא בסרטיו הבאים בתקווה.

//