לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
5.04.20 5.04.20 - ראשון


כתבי הגנה

על פולנסקי, קאזאן ועוד

יעל שוב

"אני חייב להודות שאני מכיר הרבה מהפעולות של מנגנון הרדיפה המוצג בסרט, וזה בבירור נתן לי השראה... אני יכול לראות את אותה נחישות להכחיש את העובדות ולגנות אותי בגלל דברים שלא עשיתי. רוב האנשים שמציקים לי לא מכירים אותי ואינם יודעים דבר על המקרה". הדובר הוא רומן פולנסקי, והסרט הוא "קצין ומרגל", המגולל את פרשת האשמתו של קצין התותחנים היהודי אלפרד דרייפוס בבגידה במדינתו, צרפת, וריגול לטובת גרמניה. המשפטים האלה מופיעים בתיק העיתונות של הסרט, וחוסכים לצופים את הצורך בספקולציה האם סרטו של פולנסקי על הפרשה ההיסטורית שטילטלה את צרפת מ-1895 ואילך משמש את הבמאי שהואשם באונס ככתב הגנה.

הסרט אינו מתמקד בקורבן היהודי (לואי גארל), שזמן המסך שלו קצר יחסית, אלא בראש המודיעין הצבאי, ז'ורז' פיקאר (ז'אן דוז'רדן), שעל אף האנטישמיות הבסיסית שלו-עצמו פעל לזיכויו של דרייפוס ולהאשמת הבוגד האמיתי, פרדיננד אסטרהאזי. חקירתו חושפת עיוות דין מערכתי שהונע על-ידי אנטישמיות בכל הדרגים הצבאיים.

מתוך "קצין ומרגל"

"קצין ומרגל" מעצים את תפקידו של פיקאר בפרשה, ואף מציג אותו כאציל נפש יותר מכפי שתועד בהיסטוריה, ולכן מפתה לקרוא לסרט "האנטישמי הטוב" — שֵם שמתאר במדויק יותר את האירועים מאשר זה שנתן לו רוברט האריס, שספרו שימש בסיס לסרט. בבחירתו להתמקד בקצין הגוי, "קצין ומרגל" מזכיר סרטים הוליוודיים עם "נושא יהודי", כמו "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן מ-1947 ו"רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג מ-1993. גם הסרטים זוכי האוסקר האלה הזמינו את הצופים להזדהות עם גיבור לא-יהודי שמתגייס למאבק למען "היהודים המסכנים" (כדברי גרגורי פק בסרטו של קאזאן).

פולנסקי, יהודי שאיבד את הוריו בשואה, יכול היה להיתלות בנקודה היהודית כנקודת החיבור האישית שלו לסרט. אבל הוא כבר יצר סרט זוכה אוסקר על השואה, "הפסנתרן". הפעם הוא בחר באופן ברור להתייחס לחלק מאוחר יותר בביוגרפיה שלו-עצמו, כמי שהואשם באונס בארצות הברית, וחמק לאירופה כדי לא לעמוד למשפט — וליצור הקבלה בינו לבין דרייפוס.

בסרט עצמו דווקא לא ניכר מגע אישי של הבמאי המהולל. יש משהו מרוחק ומכובד, אפילו מיושן, בעשייה שלו, וכל כולו מכריז על עצמו כמסמך היסטורי חשוב, לא כקולנוע מעניין. דבר זה בולט במיוחד בסצינה הקלישאתית שבה מציגים בפני פיקאר את הסופר אמיל זולא (אנדרה מרקון), שתפקידו בפרשה ידוע היום יותר מזה של גיבור הסרט. הסצינה הזאת בונה על הציפיות של הצופים, וממלאת אותן בשלמותן. כאילו פולנסקי, בדרך כלל קולנוען מרתק, נזהר מליצור טקסט ישיר ונקי, שיהיה קשה לבטל אותו כהצדקה עצמית של הבמאי. את זה הוא שומר לראיונות. עם זאת, הוא מצהיר הצהרה בעצם החלטתו להכניס את עצמו לסרט בתפקיד ניצב בסצינה רבת-משתתפים. פולנסקי אמנם הופיע בסרטיו בעבר, אבל הפעם האחרונה שעשה זאת הייתה לפני 30 שנה, כשצץ בתפקיד נהג מונית ב"פרנטיק" (1988).

איליה קאזאן עם וורן בייטי

נדמה שהסצינה שבה הושקעה הכי הרבה מחשבה קולנועית היא הפתיחה המרשימה, שבה מוצג טקס ההשפלה הפומבית: דרגותיו של דרייפוס מוּסָרוֹת, וחרבו משוברת. כאן, פולנסקי אולי מקונן על כך שלא יכול היה להגיע ללוס אנג'לס לטקס האוסקר של 2003 שבו הוענק לו פרס הבמאי הטוב ביותר, מחשש שהמשטרה שם תאסור אותו.

השימוש הזה ביצירה קולנועית, כהצדקה עצמית של הבמאי לחטאים שהעיבו על המוניטין שלו, מזכיר כמה מקרים קודמים. ישנו כמובן המקרה של ז'אן קלוד בריסו, שב-2002 נאסר באשמת הטרדה מינית, אחרי ששלוש נשים האשימו אותו ששידל אותן לבצע פעולות מיניות מול מצלמתו באמצעות הבטחה שילהק אותן לסרטו. בריסו נמצא אשם ונגזרה עליו שנת מאסר על-תנאי. ארבע שנים אחרי כן הוא הוציא למסכים את Les Anges Exterminateu, שבו תיאר את האירועים מנקודת מבטו. אבל הסרט הזה הוא אוטוביוגרפי באופן חשוף, ואותי מעניין יותר לעסוק בסרטים שבהם העיסוק העצמי של הבמאי בחוויה האישית שלו מוסווה בסיפור לכאורה לא קשור.

סרט שכזה, שכבר דנו בו לא מעט, הוא "חופי הכרך" של איליה קאזאן. ב-1952 זומן קאזאן להעיד בפני "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית" (HUAC), שחבריה שמו לעצמם למטרה ולחשוף ולחסום קומוניסטים אמריקאים. כמי שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 ו"ראה את האור", קאזאן מסר לוועדה את שמותיהם של 8 מחברי קבוצת התיאטרון שבה היה חבר לפני שהיגר להוליווד. הרבה מחבריו היפנו לו עורף בעקבות הבגידה הזאת, שאיפשרה לו לנקות את עצמו מחשד ולהמשיך ליצור, בעוד אלה שהצביע עליהם הוכנסו לרשימה השחורה. קאזאן מעולם לא התנצל על המעשה, ובאוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור ב-1988, הוא הצדיק את בחירתו בטענה שהקומוניסטים אכן היו מסוכנים לאמריקה. הוא אף ניצל את ההזדמנות לסגור חשבונות עם החברים לשעבר, בהם המחזאי ארתור מילר, באמצעות סיפורים שנועדו להביך אותם.

מרלון ברנדו ב"חופי הכרך"

ב-1954, שנתיים אחרי השימוע בוועדה, קאזאן ביים את "חופי הכרך", שזיכה אותו באוסקר שני והפך לסרטו המהולל ביותר, אך גם העלה תהיות לגבי הכוונה שעמדה מאחוריו. כזכור, הסרט מספר על מתאגרף לשעבר בשם טרי מאלוי (מרלון ברנדו), שבלחץ אחיו (רוד סטייגר) הקריב את הקריירה שלו והפך לבריון של איגוד הסוורים המושחת בניו ג'רזי. לראש האיגוד, ג'וני פרנדלי (לי ג'יי קוב), יש קשרים בעולם התחתון, והוא דואג להיפטר מכל מי שמעלה בדעתו להעיד נגדו במשטרה. אהבתה של אשה טובה (אווה מרי סיינט) ודרשותיו של כומר טוב (קרל מלדן), מעוררים את מצפונו של מאלוי, והוא מחליט להעיד נגד פרנדלי, שרוצח את אחיו בניסיון לגרום לו לשתוק. אחרי שעדותו מובילה לכתב אישום נגד פרנדלי, חבריו מפנים לו עורף, והבוס מודיע שמאלוי לא יוכל לעבוד עוד בנמל.

בסצינת הסיום של הסרט, מאלוי מגיע לנמל להתעמת עם פרנדלי, ואומר שהוא "שמח במה שעשיתי". הבריונים של הבוס חובטים במאלוי כמעט עד מוות, ובתגובה שאר הסוורים מסרבים לעבוד, אלא אם כן מאלוי יוביל אותם. "תסיים מה שהתחלת", אומר הכומר שעוזר למאלוי הפצוע לקום. דם נוזל ממצחו ומאפו כשהוא גורר את עצמו על הרציף בין שורות של אנשים שעומדים משני צדדיו. כשמישהו מנסה לעזור לו, הכומר צועק לו לעזוב אותו — מאלוי חייב להשלים את המשימה לבד. זה חיווי קולנועי ברור לוויה דולורוזה, עם מאלוי בתפקיד ישו, הנושא בידיו אנקול כתחליף לצלב.

את הגירסה הראשונה של התסריט כתב, עוד ב-1951, ארתור מילר, אך הארי כהן, שעמד בראש אולפני "קולומביה", לא מיהר להפיק סרט על אנשי איגוד מושחתים. ברוח הזמן הוא ביקש להפוך אותם לקומוניסטים. מילר סירב, ובמקום זאת התיישב לכתוב את המחזה "ציד המכשפות" (1953), שהתבסס על אירועים היסטוריים מ-1692 אך התפרש כדימוי לרדיפת הקומוניסטים. מלאכת שיכתוב התסריט הועברה לידיו של באד שולברג, שהכניס בו שינויים מאסיביים, בעיקר בדמותו של מאלוי, שהפך בסרט לדמות ישועית.

העובדה שכמו קאזאן, גם שולברג והשחקן לי ג'יי קוב שיתפו פעולה עם הוועדה (שניהם זומנו לשימוע אחרי שעדים קודמים מסרו את שמותיהם), תרמה לספקולציות ש"חופי הכרך" שימש את יוצריו כהצדקה להלשנה שלהם-עצמם. השאלה הזאת ממשיכה להעסיק היסטוריונים וחוקרי קולנוע. למשל, בספר On the Irish Waterfront: The Crusader, the Movie and the Soul of the Port of New York, שיצא לאור ב-2009, כותב ההיסטוריון והתאולוג ג'יימס ט' פישר שהוא מצא הוכחות לכך ששולברג השלים את כתיבת התסריט שישה שבועות לפני עדותו בוועדה במאי 1951, ולכן הוא טוען שאין קשר בין הדברים. עם זאת, הסרט צולם לאחר העדות, וקשה שלא לראות את הדמיון, אשר מתבטא לא רק בהצגה של מסירת השמות כמצווה אלוהית, אלא גם בהפניית העורף של חבריו של הגיבור בעקבות מה שהם תופסים כהלשנה.

"כל פעם שהמאפיה לוחצת על איש טוב ומנסה למנוע ממנו למלא את חובתו כאזרח, זו צליבה", אומר האב בארי בדרשתו. "וכל מי שיושב בצד ונותן לזה לקרות, שומר על שתיקה לגבי משהו שהוא יודע שקרה, הוא שותף לאשמה בדיוק כמו החייל הרומאי שפילח את בשרו של אדוננו כדי לראות אם הוא מת". מנגד, ישנו הילד שרוצח את היונים שמאלוי גידל באהבה, ומתריס כנגדו: " A pigeon for a pigeon!" ("יונה" באנגלית היא גם כינוי גנאי למלשין).

העיסוק ב"הלשנה" כבחירה מוסרית היה נושא מרכזי בסרטים נוספים בתקופה, ומעניין לראות את ההבדל בין "חופי הכרך" לבין "מרד הנעורים" של ניקולס ריי שנוצר רק שנה אחריו. כוכב הסרט, ג'יימס דין, שהובא למסך הגדול על-ידי איליה קאזאן ב"קדמת עדן", מתמודד עם האשמה שהוא ציפור אחרת, "תרנגולת" (מילת סלנג באנגלית לפחדן), ובעקבות תאונה קטלנית שבה היה מעורב הוא פונה מרצונו למשטרה כדי להעיד. משיחה שהוא מנהל עם הוריו קודם לכן, מתקבל רושם שהוא מתכוון לספר רק על חלקו באירוע, ולא לכוון אצבע למעורבים נוספים. אבל כשהוא מגיע לתחנה, השוטר שאיתו רצה לדבר אינו נמצא, וג'ים עוזב בלי להעיד. הצמידות של שני הסרטים האלה, וגישתם השונה לנטילת אחריותו של אדם למעשיו, מחדדות את התחושה שקאזאן אכן רצה לראות את עצמו בדמותו של מאלוי. ואם אכן כך הוא, הצגתו של מאלוי כמי שאיבד את עבודתו בעקבות בחירתו למסור שמות היא מניפולציה מכוערת, משום שבמציאות של אמריקה באותן שנים זה היה הפוך — לרשימה השחורה של מסורבי עבודה הוכנסו דווקא אלה שסירבו לשתף פעולה עם הוועדה.

אחד הקורבנות הבולטים ביותר של רדיפת הקומוניסטים בהוליווד היה התסריטאי דלטון טרמבו, שזומן לוועדה ב-1948. במקום לשמור על זכות השתיקה, או להפנות אצבע מאשימה כלפי אנשים אחרים, טרמבו בחר לנצל את המיקרופון כדי להתעמת עם הסנאטורים על עצם בחירתם לשאול אותו שאלות על אמונותיו הפוליטיות. בשל כך הואשם בביזיון הקונגרס ונשלח לכלא. בזמן שחיכה להחלטת בית המשפט העליון בערעור שהגיש על הרשעתו, טרמבו כתב תסריט לקומדיה רומנטית. מכירתו (באמצעות נציג שהסתיר את זהותו של הכותב המקורי) נועדה לפרנס את משפחתו במהלך 11 החודשים בהם ישב בכלא. התסריט של "חופשה ברומא", שיצא למסכים ב-1954, זכה באוסקר שנרשם על שמו של טרמבו רק ב-1992.

כשצופים בקומדיה הרומנטית האהובה הזאת מתוך ידיעה מי כתב אותה, ומתי, היא מתפרשת כתגובה מוסווית על שימועי הוועדה ועל גורלו של טרמבו. יש להוסיף שבמאי הסרט, וויליאם וויילר, היה ליברל שהתנגד לרשימה השחורה, והשתתף בהקמת "הוועדה למען התיקון הראשון" שהתנגדה לחקירות של הוועדה נגד הקומוניסטים. עם זאת, הוא נסוג מהתנגדות אקטיבית בשל רתיעה מהרטוריקה התקיפה של טרמבו ועמיתיו במהלך השימוע.

ב"חופשה ברומא" מגלמת אודרי הפבורן נסיכה ממדינה אירופאית דמיונית שמבקרת ברומא. היא מתוסכלת בשל השמירה הצמודה עליה שמצרה את צעדיה, חומקת מהשגרירות, ומסתובבת בעיר כאשה רגילה. גרגורי פק הוא העיתונאי האמריקאי ג'ו בראדלי שמזהה אותה, ומחליט להיצמד אליה ולכתוב לעיתון כתבה על מעלליה. הוא אף מזמין את ידידו הצלם (אדי אלברט) לצלם אותה ללא ידיעתה. הצלם מנציח אותה כשהמשטרה עוצרת אותה עקב עבירת תנועה, וכן בשערוריות נוספות שחשיפתן יכולה להזיק לנסיכה ולהכניס לכיסו ממון רב. אלא שבמהלך היום שהנסיכה והעיתונאי מבלים יחדיו הוא מתאהב בה, ומחליט לא לכתוב את הכתבה שהבטיח לעורך שלו. בניגוד להנחת היסוד שקומדיות רומנטיות תמיד מסתיימות באיחוד של האוהבים, כשהשניים נפרדים בסוף היום, הם יודעים שלא יוכלו להיות יחד. הגדר שמקיפה את בניין השגרירות שאליה חוזרת הנסיכה מדמה את המקום לכלא.

סצינת הסיום של הסרט היא דימוי ברור של השימוע בוועדה. הנסיכה משתתפת במסיבת עיתונאים, שבמהלכה היא נדרשת לדקלם את התשובות המוכתבות מראש. אך כמו טרמבו, גם היא חורגת מכללי הטקס, מסרבת לומר את מה שלוחש באוזנה נציג מדינתה שעומד לצידה, ומכוונת את דבריה אל אהובה, שאותו היא מופתעת לראות בין העיתונאים. בראדלי עונה לה: "אמונתך ביחסים בין בני אדם לא תופר". אחרי כן היא מבקשת לרדת לפגוש את העיתונאים באופן אישי. כשהיא מגיעה אל הצלם, הוא מניח בידיה את התצלומים המפלילים שצילם, באופן שמבהיר לה שאין לו כל כוונה להשתמש בהם. שלא כמו בראדלי, הוא אינו מאוהב בה, כך שבחירתו לא לבגוד באמונה היא בחירה מוסרית טהורה. אחרי כן היא לוחצת את ידו של בראדלי, שעומד עם שאר העיתונאים מאחורי חבל, וחוזרת לכלאה כשחיוך עצוב על פניה.

טרמבו נתפס היום כגיבור תרבות, כפי שהוצג בסרט "טרמבו" מ-2015. עדיין לא ברור כיצד ההיסטוריה תשפוט את פולנסקי. "קצין ומרגל" מעורר תגובות אמוציונליות מנוגדות, מצד מי שרואים אותו כמסמך היסטורי חשוב על אנטישמיות, לעומת אלה שמקשיבים לדברי הבמאי עצמו, אך מסרבים לראות בו דרייפוס בן-ימינו. ובאמצע נמצאים לא מעט מבקרי קולנוע שרואים בו סרט לא מספיק מעניין מבחינה קולנועית.