לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
24.08.19 24.08.19 - שבת


כוכבים נולדים ומתים נוסח הוליווד

בעקבות "כוכב נולד" ו"רפסודיה בוהמית"

  • עופר ליברגל

שניים מן הסרטים האמריקאיים המצליחים ביותר בקופות בשנת 2018 העמידו במרכזם כוכבי פופ. אחד מהם הוא "כוכב נולד", גירסה הוליוודית רביעית לסיפור אהבה בין כוכבת עולה לכוכב מזדקן ודועך שמגלם בראדלי קופר, שגם ביים (למעשה, היה גם סרט מוקדם משנת 1932 שביים ג'ורג' קיוקור, What Price Hollywood, שעלילתו כמעט זהה). הסרט "רפסודיה בוהמית" הוא ביוגרפיה של להקת "קווין" וסולנה המנוח פרדי מרקורי. שניים מחברי הלהקה היו מעורבים בהפקת הסרט. על הבימוי חתום בריאן סינגר שעזב את ההפקה לפני תום הצילומים, ואנשי השיווק של הסרט מנסים להמעיט בתרומתו ליצירה בגלל פרסומים מזעזעים על פשעים מיניים שביצע לכאורה.


שני הסרטים הרוויחו מעל 200 מיליון דולר בקופות בארצות הברית בלבד, והם שני הסרטים היחידים המיועדים בעיקר לקהל בוגר שעשו זאת ב-2018. הסרטים שהצליחו יותר הם סרטי המשך העוקבים אחר גיבורי-על/גיבורי-פעולה מוּכרים, או סרט ילדים שהוא עיבוד לספר אהוב מאת ד"ר סוס. גם תעשיית הסרטים עצמה גילתה את חיבתה לסרטים אלה כשהעניקה לשניהם מועמדויות לאוסקר בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, אות לכך ששני סרטים אלו מייצגים את המיטב של התעשייה. משמע, העיסוק בכוכבי פופ, בדויים או אמיתיים, הוא חלק מהותי ממה שיש להוליווד למכור לקהל.

"רפסודיה בוהמית", רמי מאלק בתפקיד פרדי מרקורי בהופעה של להקת "קווין"


מעניין לבחון איזה סוג של כוכבים מציגים הסרטים הללו, ואיך עומד היחס ביניהם לבין התעשייה והקהל. אני סבור שיש בין שני סרטים האלה קווי דמיון רבים, כאשר הנקודה המעניינת ביותר היא הקשר בין האמן לקהל. צריך לציין שהסרטים דנים לא רק בקשר שבין הזמרים לקהל, אלא גם בקשר שבין סרטי הקולנוע לקהל. מה עוד שלא מדובר בסרטים היחידים שעוסקים בכוכבי פופ, ואף לא בסרטים היחידים שהופקו בנושא זה השנה. הנה לדוגמא הסרט העצמאי של הבמאי בראדלי קורבט, "ווקס לוקס", ביוגרפיה של כוכבת פופ פיקטיבית בשם סלסט שמופיעים בה שחקנים ידועים כגון נטלי פורטמן וג'וד לאו. הסרט מתקיים בסוג של היסטוריה חלופית של המאה ה-21, והוא משלב בין קריירת הפופ של הגיבורה לעיסוק באירועי ירי בבית ספר וטרור, כאשר הבמאי משתמש בשפה קולנועית שיוצרת הזרה וניכור, בעיקר בחלקו הראשון של הסרט, בו הסגנון הקולנועי משתנה כל כמה דקות. חלקו השני של הסרט מתרחש מספר שנים מאוחר יותר, שבמהלכן, כך נמסר, הייתה הגיבורה מעורבת במספר שערוריות, ופגעה בכל מי שנתקל בדרכה, מעריצים ובני משפחה. בעוד במבט ראשון נראה ש"כוכב נולד" ו"רפסודיה בוהמית" מהללים את הכוכבים, סרטו של קורבט תוקף לכאורה את התהילה ואת הרדידות שבהערצת מפורסמים, אבל נראה כי בסופו של דבר העמדה שלו כלפי הכוכבת וכלפי מוסיקת הפופ מורכבת יותר.

רמי מאלק וגווילין לי ב"רפסודיה בוהמית"


הקשר בין הדיון בכוכבי מוסיקה לדיון בכוכבי קולנוע מודגש במיוחד במקרה של "כוכב נולד" שנוצר ב-2018. כאמור, זו גירסה רביעית של סרט בשם זה, וכל ארבע הגירסאות עוסקות בסיפור אהבה בין כוכבת עולה לכוכב הוותיק שגילה אותה. אולם, ככל שהצלחתה גדלה, נכנסת הקריירה שלו למשבר שהופך לדיכאון כבד. עיסוק בדומה ובשונה בין כל הגירסאות של הסרט יכול להיות נושא למאמר עמוס בפני עצמו, מה שגם שהנרטיב המרכזי של הסרט דומה לסרטים נוספים אשר היוו השראה עבורו לפני יציאת הגירסה הרשמית הראשונה בשנת 1937, ולסרטים ששאבו את המבנה העלילתי מבלי להיות רימייק ישיר. אולם, בדיון בגירסאות הרשמיות בלבד עולה הבדל מהותי בסוג הכוכבים בהם דנה היצירה: שתי הגירסאות הראשונות, שנוצרו ב-1937 וב-1954, עסקו בתעשיית הקולנוע ובשיטת האולפנים בהוליווד הקלאסית. הגירסה שנוצרה בשנת 1976 העבירה את העלילה לתעשיית המוסיקה, וכאמור גם גירסת 2018 שומרת על מעבר זה. אולם, בכל הסרטים נשמר לא רק סיפור האהבה בין הגבר המפורסם שתהילתו דועכת לכוכבת הצעירה שהוא מגלה, אלא גם הצורך של התעשייה לשנות את האישיות שלה כדי להבטיח את ההצלחה. היחס לשינוי הזה הוא תמיד מריר-מתוק, והסרטים מהללים בסופו של דבר הן את האותנטיות של הצעירה שרוצה להצליח והן את התוצר הסופי, שהוא שילוב של אישיותה עם החזון של גברים שמנהלים את הקריירה שלה ויודעים מה ימכור טוב יותר. בכך, העיסוק בבניית כוכבת פופ בסרט רלבנטי גם לקולנוע.


החל מן הגירסה השנייה, השיח סביב כל הגירסאות של "כוכב נולד" היה קשור לא רק לסרט עצמו, אלא גם לסיפור החוץ־קולנועי של הכוכבת בתפקיד הראשי. בשנת 1954 זה היה ניסיון קאמבק של ג'ודי גרלנד, וגירסת 1976 הופקה בידי כוכבת הסרט, ברברה סטרייסנד, ובן זוגה באותה תקופה, ג'ון פיטרס. הסרט הנוכחי עלה לראשונה לכותרת כאשר תפקיד הכוכבת יועד לזמרת המצליחה ביונסה. בסופו של דבר הוא משוּוק היום גם כבעל השקה מסוימת לחיים הפרטים של הזמרת שלוהקה לתפקיד, ליידי גאגא, שכידוע שינתה את שמה בדרך להפיכתה לכוכבת, ממש כמו בעלילת הגירסאות הקודמת לסרט, בהן האולפנים דרשו מן השחקנית לשנות את שמה.


הסרט הנוכחי הוא היחיד שהבמאי שלו הוא גם השחקן שמופיע בתפקיד הראשי, וניתן להבחין כי הסרט גם מאזכר את הדימוי הכל-אמריקאי שבראדלי קופר גילם במספר סרטים, ותוהה אם הדימוי הזה של גבר אמריקאי קשוח עדיין מתאים לתרבות המשתנה בשנת 2018. לא במקרה, אחד השירים שקופר מבצע בסרט נפתח בשורה "אולי הגיע זמן שניתן לדרכים הישנות למות". שיר זה מעורר נוסטלגיה הן למוסיקה של פעם והן לגבריות קשוחה יותר, וגם מביע ספק לגבי הרלבנטיות של אותה גבריות שצריכה להתחלף בהתאם לזמנים. הגבריות הישנה בסרט באה לידי ביטוי גם בליהוק של דמויות המשנה — סם אליוט מגלם את אחיו של הגיבור ואת המודל לחיקוי שלו, והוא נראה כדמות ממערבון המוצאת את עצמה במאה ה-21. לתפקיד אביה של הגיבורה לוהק אנדרו דייס קליי, קומיקאי שמופעי הסטנד-אפ שפירסמו אותו הציגו דמות ספק מודעת לעצמה של גבר שוביניסט שהוא כל מה שמוקיע השיח הציבורי בימינו.

"כוכב נולד", בראדלי קופר כג'ק בהופעה פומבית


קופר מגלם זמר קאנטרי-רוק בשם ג'קסון מיין. הוא עדיין מופיע באיצטדיוני ספורט גדולים ומזוהה ברחוב, אולם הסרט מדגיש כי הסגנון המוסיקלי בו הוא מתמחה כבר אינו מצליח כמו בעבר, וכאשר בת חסותו אלי (הדמות שמגלמת ליידי גאגא) מתחילה לזכות בפרסום, המפיק המוסיקלי שלה מנסה לצמצם כל השפעה של ג'קסון על יצירתה ועל חייה, שֶכֵּן המוסיקה המחוספסת שהוא מייצג רחוקה ממה שהוא סבור שימכור. האופן בו המפיק מעצב מחדש את דמותה של אלי מומחש בצורה הבולטת ביותר בסצינת הופעה בתוכנית הטלוויזיה SNL — סצינה שמציגה את אלי בלבוש חושפני יותר ובביצוע שיר בסגנון שונה ובעל טקסט רדוד לכאורה, אך כל-כולה דנה בדרכים שונות בכוח של מוסד הכוכבוּת כאלמנט מכירה שהוא גדול יותר מן המוצר עצמו. עוד לפני ההופעה מודגש כי השחקן אלק בולדווין הוא מי שינחה את התוכנית באותו הערב. מדובר בתוכנית המחליפה מנחה מדי שבוע, אך בולדווין נחשב למנחה הפופולרי ביותר (בשנים האחרונות גם בגלל החיקוי שלו לנשיא דונלד טראמפ).


שמו של בולדווין מוזכר פעמים רבות בטרם רואים אותו על המסך, מה שיוצר מתח בלתי-נמנע ובונה סביבו תהילה של כוכב קולנוע וטלוויזיה. אך זו הילה שאין מאחוריה הרבה בסרט עצמו: ההופעה של בולדווין בסרט מסתכמת בהצגתה של אלי בשתי מילים. רואים אותו כצללית יותר זמן ממה שרואים אותו בפועל, אך הוא מצליח למכור לקהל את מידת ההצלחה של התוכנית ואת התחושה כי אם הוא מציג את אלי בצורה זו, כוכבה אכן נולד באמת.


אלא שזו לידה עם מחיר: הדרך שבה אלי הופכת לכוכבת בטלוויזיה כרוכה ביותר מניצול האותנטיות שג'קסון מצא בה, או קיווה למצוא בה. ג'קסון עצמו מלחין מוסיקה שהסרט מתייחס אליה כאל אמנותית ואותנטית יותר — שירי רוק וקאנטרי מוצגים בסרט כשורשיים לעומת מוסיקת הפופ שיכולה גם היא להיות אותנטית, אם אלי המוכשרת תבצע שירים שג'קסון כתב או לפחות עיבד. כך שמשהו מן העולם המוסיקלי שלו יעבור גם לעידן החדש וישמור על האותנטיות, לפחות למראית עין.


מול העיסוק של "כוכב נולד" באותנטיות, "רפסודיה בוהמית" מספר את סיפור חייו של כוכב מוסיקה אמיתי שבמשך כל ימי התהילה שלו הסתיר את הזהות האותנטית שלו. פרדי מרקורי לא דיבר על המוצא האתני שלו (פרסי שנולד בגלות בזנזיבר והתחנך בהודו בטרם עבר לאנגליה), וחשף את נטייתו המינית בפומבי יום לפני שנפטר ממחלת האיידס. ביקורות שיצאו נגד הסרט טענו כי הפן המיני בחייו של מרקורי אמנם מוצג בסרט אך אינו מודגש, והכוכב כפי שהוא מצטייר מן הסרט הוא פחות פרוע ובוטה ממה שמרקורי היה בחיים. מנגד, מדובר לא רק בסרט שמבקש לפנות לקהל גדול ככל האפשר, אלא גם בסרט על המיתוס של מרקורי ככוכב פופ. ככזה, ייתכן שטבעי שהסרט בורא מחדש את חיי הגיבור שלו כפי שאותו גיבור עשה לגבי קורות חייו: הסרט לא רק מצמצם את מערכות היחסים של מרקורי עם גברים לטובת זמן מסך ארוך שבו מוצג קשר רומנטי עם אשה, הוא גם משנה לחלוטין את לוח הזמנים של כתיבת שירי להקת "קווין", מציג את גילוי המחלה של פרדי ואת פרישתו הזמנית כאילו התרחשו לפני הקריירה שלו, ומצייר סיפור בדוי לחלוטין של המפגש של פרדי עם חברי הלהקה. למעשה, הסרט בורא מחדש את מרקורי כמבצע אגדי וכאישיות אניגמטית, באופן המאזכר את הזהות שיצר לעצמו האדם האמיתי בחיים. בנקודה זו יש לציין, כי להקת "קווין" הייתה אחת הלהקות הראשונות שהירבו לצלם קליפים מושקעים ואמנותיים לשיריה, כך שהמרכיב הקולנועי היה קיים במידה מסוימת גם בחייו האמיתיים של מרקורי.


אך לצד העיסוק הזה בצד הבדוי של חיי מרקורי, הסרט אכן מנסה להתמודד עם דמותו כמייצגת סוג מסוים של אותנטיות: להקת "קווין" בסרט אינה כותבת להיטים קלילים, אלא עובדת קשה על האמנות שלה, שהביקורת ותעשיית המוסיקה אינן מעריכות כראוי. כל שיר הנכתב בסרט (בידי מרקורי או חברי הלהקה האחרים) מוצג כשילוב של מגע מקורי שאיש אינו רואה, עבודה קשה, ובסופו של דבר התאמה בין חברי הלהקה. דבר זה עומד מול הדימוי של חברות התקליטים כפי שהן מוצגות בסרט. זו אחת מן הנקודות המשותפות ל"רפסודיה בוהמית" ול"כוכב נולד": האיש הרע בסרטים הוא נציג חברת התקליטים, זה אשר חושב במונחים של להיטים ולא אמנות, או המפיק מול הבמאי והכוכב בהקבלה ליצירה הקולנועית. לסרטים שהם ללא ספק תוצאה של מערכת ההפקה ההוליוודית נוח לשים את המפיק בעמדת הנבל. גם אם יהיו צופים שיראו את הקשר לתעשיית הקולנוע, ניתן היה לראות בכך ביקורת עצמית, כפי שהיה דבר בגירסאות הראשונות של "כוכב נולד".


גם ב"ווקס לוקס", המנהל של הכוכבת יכול להצטייר כתאב בצע המנצל נערה תמימה ודתית שבתחילת הסרט מנסה להתגבר על טרגדיה שחוותה, וחושף אותה לעולם של הפקרות ואכזריות, אולם פעמים רבות הוא גם פועל לטובתה, ויש בו הערכה כלפיה גם כאשר היא פוגעת בו בדרכים שונות לאורך הסרט. יתרה מזאת, ככל שהיצירה מתבהרת, דומה כי בניגוד לדרך שבה סלסט מציגה את עצמה, היא בגדה בערכיה למען ההצלחה גם בלי קשר לתעשייה. ככל שמדובר ברצונה להצליח, התמסחרות ושינוי סגנון הם הדרך מבחינתה. אולם, לא הכוכבת ולא המנהל הם הדמויות השליליות ביותר ב"ווקס לוקס". זהו סרט ציני הלועג בדרכו לכל גיבוריו, אבל הדמות הרדודה והלא-ערכית ביותר הוא חבר בלהקת רוק אלטרנטיבית, לכאורה המקביל לדמות שמגלם בראדלי קופר או ליושרה האמנותית של חברי להקת "קווין". אולם, אמן הרוק הזה שנוכח בסרט רק לרגע קט מתגלה כנצלן הגדול ביותר, וכמי שלמוסיקה שלו אין באמת ייחוד אמנותי. וחשוב מכך, היא אינה יוצרת קשר עם הקהל.


הקשר עם הקהל הוא נושא מרכזי בשלושת הסרטים, שלא במקרה כל אחד מהם בונה את רגעי השיא שלו בהופעה בפני קהל. כל הסרטים מסתיימים בהופעה חשובה שאליה מגיעות הדמויות לאחר מהלך דרמטי. במקרה של "ווקס לוקס" ו"רפסודיה בוהמית" מדובר בסיקוונס הופעה ארוך יחסית המכיל מספר שירים. "כוכב נולד" מפזר את קטעי ההופעה שלו לאורך כל הסרט, ולמעשה הרגע הכי זכור ממנו אינו הסיום, אלא ההופעה הראשונה שבה ג'קסון ואלי מבצעים ביחד דואט על הבמה. ברגע מסוים הוא מפתיע אותה בעיבוד לשיר פרי עטה, מזמין אותה לשיר אותו, ומזניק את שרשרת האירועים שתהפוך אותה לכוכבת גדולה ממנו. המחשבה שג'קסון עיבד את השיר באופן מקצועי יום לאחר ששמע אותו בפעם היחידה, ושהוא, אלי והלהקה שלו היו מתואמים בביצוע המפתיע, אינה הגיונית. אולם, בסרטים אלו, ההיגיון פחות חשוב מן הרגע המזוקק בו מי שחשבה כי לעולם לא תזכה להזדמנות זורחת בפני קהל גדול. לאורך כל ההופעות כמעט ב"כוכב נולד" דואג קופר לחשוף את הקהל ואת התגובה שלו במקביל למתרחש על הבמה. החשיבות היא לא רק בתחושת הסיפוק של האמנים שהופכים לכוכבים, אלא גם בדרך שבה המוסיקה שלהם חשובה לקהל שלהם ומשפרת בדרכה את חיי האמנים.


חוסר האמינות הבולט ב"רפסודיה בוהמית" נובע מן הצורך לסיים את הסרט בהופעה הכי מפורסמת של להקת "קווין", בקונצרט הצדקה הענקי "לייב איד" באיצטדיון וומבלי בשנת 1985. לשם כך נפרסות הבעיות בלהקה והידיעה על מחלת האיידס של מרקורי על פני החודשים שלפני ההופעה, בעוד הזמר מתחיל את מערכת היחסים עם מי שהיה בן זוגו עד יום מותו, רק רגע לפני ההופעה. כל זה כמובן אינו מדויק מבחינה היסטורית. אולם רגע לפני, מפגש עם מעריץ במרפאה לחולי איידס מראה איך מעודדת המוסיקה של הלהקה את האנשים ברגעים קשים. כך גם ההופעה עצמה. היא בנויה כשיחזור מדויק של ההופעה האמיתית עד לרמת המחוות הכי קטנות, ומתקבל הרושם שגם הקהל בבית היה שותף מלא לחוויה של הצופים במקום, והמסר הוא שמוסיקה מעניקה השראה להמונים.

בראדלי קופר וליידי גאגא ב"כוכב נולד"


בנקודה זו, אני סבור ש"ווקס לוקס" מציג בסופו של דבר מסר דומה ואף זהה בנוגע להשפעה של כוכבי הפופ על הקהל, תוך שהוא מעריך את המוסיקה עצמה לא פחות ואולי אף יותר מן הסרטים האחרים. אף כי במהלך הסרט נשמעות טענות שהמוסיקה שלה משחיתה מוסרית ואף נותנת השראה לפיגוע טרור, ההופעה בסיום הסרט חושפת שעבור קהל של רבבות, סלסט מייצגת תקווה מעצם יכולתה לברוא את עצמה מחדש, ולשדר מסר של נשיות בטוחה בעצמה שקובעת לעצמה את הכללים. על אף שלאורך כל הסרט, גם במהלך ההופעה, מוסרת קריינות של מספר כל-יודע מידע לא נעים לגבי המניעים של סלסט, הקריינות לא פעם מתנגשת עם התמונה, והאושר שעל פני הקהל במהלך ההופעה מהווה הצדעה למוסיקה עצמה משום היותה קלה ומיועדת להמונים. דווקא מפני שהסרט אינו מאדיר את הגיבורה שלו וחושף את כל הצדדים המכוערים ביותר של התנהגותה, התחושה היא שהאהבה של הסרט למוסיקה והערכתו לחשיבותה של האמנות עבור קהל דווקא בזמנים קשים, הן כנות. תיאור מערכת היחסים בין היוצר לקהל אולי אינו יוצר שיאים רגשיים כמו בסרטים המועמדים לפרס האוסקר, אך יש משהו אמין בתיאור הזה דווקא מפני שמדובר בסרט שכל הזמן חושף את הזיוף באמצעות הפרות מכוונות של השפה הקולנועית ויצירת מציאות אלטרנטיבית להיסטוריה המוּכרת לקהל הצופים.


אמצעי ההזרה הבולט ביותר לאורך "ווקס לוקס" הוא הניסיון להקנות לסרט סגנון של סרט תיעודי היסטורי. הצילום מדמה פילם ישן בסגנון שנות ה-70, והקריינות מתייחסת לאירועים המתוארים בסרט ככאלו שהתרחשו לפני שנים רבות, אף כי מדובר בסרט אשר מתרחש במאה ה-21. הסגנון הארכאי בו משתמש הסרט קשור גם לאלמנט נוסף המשותף לכל שלושת הסרטים: בכולם ממלאת הנוסטלגיה תפקיד חשוב. למעשה, דומה כי כל כוחו של "רפסודיה בוהמית" נובע מנוסטלגיה ללהקת "קווין". "כוכב נולד" עוסק, כאמור, הן בנוסטלגיה לגבריות הישנה והן בסוג של נוסטלגיה לגירסאות הקודמות של הסרט. זה נעשה באמצעות סיפור מחדש של אותה העלילה וליהוקה של ליידי גאגא לתפקיד שגילמו בעבר גרלנד וסטרייסנד, מה שמעמת את הגבריות המחוספסת עם שלוש הכוכבות שהיו ועודן סמלים עבור הקהילה הגאה.


בעוד כל הסרטים מנסים לבדוק מה החשיבות והמשמעות של כוכבי פופ עבור הקהל, הנוסטלגיה בסרטים היא האופן הבולט ביותר בו הסרטים דנים בכוחו של הקולנוע עצמו להחיות את העבר. כל אחד מן הסרטים הללו מציג שילוב של הדברים שהתחדשו במאה ה-21 עם אהבה לעבר. ב"רפסודיה בוהמית", החידוש הוא שבמאה ה-21 כוכבים כבר לא צריכים להסתיר בארון את המיניות שלהם, וגם אם הסרט אינו מקצין בכך, הוא בהחלט מכיר בעובדה שהגיבור העדיף גברים ונפטר ממחלת האיידס. ב"ווקס לוקס", הנוסטלגיה נמצאת קודם כל בסגנון הקולנוע של פעם, וגם אם מדובר בסרט שלא שאף לקהל רחב, הוא צולם במצלמת 65 מ"מ על מנת לתת תחושה של אירוע קולנועי גדול מן החיים. ואילו "כוכב נולד" מבצע בסופו של דבר את השילוב הפשוט והטהור ביותר של עבר והווה: בהופעה האחרונה בסרט, אלי שרה שיר שכתב עבורה ג'קסון. זהו שיר טעון רגשית שמצד אחד טוען כי היא לעולם לא תאהב גבר אחר, ובכך מאמץ את המיתוס של הגבריות הישנה ומחזיר אותה לבמה, מצד שני הוא חושף אותה כמבצעת ייחודית, והוא מסתיים בקלוז-אפ על פניה. כבר לא צריך לראות את הקהל על מנת להבין כי היא כוכבת של ממש.


בעוד כל הסרטים הללו דנים במובהק בתרבות הפופ בעולם המערבי, מעניין לציין שסרט מוסיקלי אחר שזכה ב-2018 לשבחי הביקורת עוסק במופע מוסיקלי בעולם הקומוניסטי. מדובר בסרטו עתיר השבחים של הבמאי הפולני פאבל פאבליקוסקי, "אהבה בימים קרים", אשר מתחיל בהכנות למופע מוסיקת פולקלור בפולין של שנות ה-40 של המאה ה-20, ובהפקת אלבום ג'אז בצרפת כעשור מאוחר יותר. לכאורה, מדובר בגישה שונה מזו של שלושת הסרטים דוברי האנגלית, אך למעשה ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין הסרטים, ואולי אין זה מקרה שהסרט הפולני זכה לקהל יחסית גדול בארצות הברית וגם להכרה במדד ההערכה של תעשיית הקולנוע, כלומר מועמדויות לאוסקר.


מרכיב הנוסטלגיה בולט בו במיוחד, מפני שמופע הפולקלור הוא כולו הצדעה לפולין, והסרט עצמו הוא הצדעה מן המאה ה-21 לפולין ולאירופה של השנים הראשונות של המלחמה הקרה. לצד הביקורת בסרט על המצב הפוליטי, הוא מצולם בשחור-לבן יפהפה, והוא מביע הערכה למי שהתגברו על התקופות הקשות. כמו ב"כוכב נולד", המרכיב הרגשי בסרט מעוגן בסיפור אהבה בין אשה שהופכת לכוכבת לבין הגבר המבוגר שסייע לה בכך והתאהב בה. בסרט זה, גיבורת הסרט הופכת תחילה לחלק ממופע קבוצתי (מה שמאפיין את הקומוניזם), מאוחר יותר מקליטה אלבום שיכול להפוך אותה לכוכבת ג'אז בצרפת, והיא חוזרת לפולין, שם היא כנראה הפכה לכוכבת בזכות עצמה, גם אם ההצלחה לא עזרה לה להתגבר על השדים הפנימיים שלה, שכוללים לא רק חוסר יכולת לחיות בזוגיות עם הגבר שאוהב אותה, אלא גם התעללות מינית שסבלה בנעוריה.

הנרטיב המלודרמטי של הסרט הפולני מתפרס על פני פרק זמן קצר יותר מן הסרטים האמריקאיים, אך הוא מדגיש את הדואליות אשר מאפיינת גם אותם: בקולנוע, כמו במוסיקה, הקהל אוהב את הגיבורים שלו חזקים ומוכשרים, אך גם בעלי רובד טראגי. כל הסרטים עוסקים במוסיקה קלה, אך הם נוגעים גם בדיכאון, בבדידות ובמוות, גם אם כל סרט במינון שונה. הכוכבים סובלים כדי ליצור את האמנות אשר עוזרת לקהל להתגבר על המשברים בחיים, אותם משברים אשר עשויים להכריע את הכוכבים עצמם.


כמובן, העיסוק של הקולנוע בכוכבי פופ אינו עניין חדש, והוא מאפיין לא רק את הסרטים הללו (שאינם כל הסרטים שנוצרו על נושא זה במהלך השנה). אבל ארבעת הסרטים הללו, על קווי הדמיות והשוני ביניהם, מהווים סוג של תמונת מצב מייצגת של הקולנוע המסחרי והאמנותי בשנה החולפת. כפי שמוסיקת הפופ שבה עוסקים הסרטים מוצגת כאמנותית בסופו של דבר, הרי שגם בקולנוע, החלוקה בין המסחרי לעצמאי או האמנותי היא בעייתית. מציאת אלמנטים דומים בסרטים שונים מלמדת, כי הדיון בכוכבי מוסיקה הוא חלק מרוח התקופה, אולי כגירסה מציאותית יותר של מה שמוצג בסרטים המצליחים ביותר, גיבורי-על. //